האישה הערירית שהזכירה לי מהי שמחת החג

רגע לפני פסח, ההכנות הסתיימו, הבית נקי ואווירת החג עוטפת את הבית - מלי גרין מביטה בתשעת ילדיה הלבושים לבן ונזכרת באישה אחת, טובת לב אך ערירית, ששלחה לעצמה ברכה מושקעת במיוחד, כי לא היה לה אף אחד אחר שיעשה זאת

מלי גרין עודכן: 01.04.07, 09:06

ריח הניקיון באוויר. אני נחה על הספה בעוד הפרטנר עוטף את הכיורים והשיש בציפוי לפסח. בארון תלויים הסרפנים החדשים לבנות וערימת החולצות הלבנות מגוהצות ומקופלות בארון.

"רוצה כוס מיץ תפוזים?", הוא שואל אותי ועיניו נוצצות באור חג מתקרב. "אגב, יחיאל מסר לכולנו ברכת חג כשר ושמח".

 

ואז בדיוק, כשהוא מציע מיץ תפוזים ובאותה נשימה מוסר ד"ש מיחיאל, דמעות נקוות בקצות העין, דמעות של הכרת הטוב. נזכרתי בסיפור שסיפר לנו יחיאל ותמיד הוא צף במוחי דווקא בתקופת החגים, בהם הקטע המשפחתי חזק וברור, ואיש מאיתנו אינו אוהב להישאר בודד. דווקא כשאני מביטה במתנת אלוקים שלי, בילדים הלבושים חג וקורנים, אני חושבת שאסור לי לשכוח את כל מי שהמזל לא האיר לו פנים.

 

אני לעצמי

יחיאל, החבר שלנו, נסע בשליחות לארה"ב כדי לאסוף כספים למוסד לנערים מבתים הרוסים, שנקלע למצוקה. מנהל המוסד נתן לו כתובת של אישה אמידה מאד. "היא תרמה לנו בעבר ומאוד התעניינה בפעילותינו. תסביר לה את מצבנו הקשה. תסביר שמוסדות הרווחה והעירייה אינם יכולים לסייע לנו בכל פרויקטי השיקום שיזמנו, המעניקים לנערים את ההזדמנות האחרונה שלהם בחיים".

 

יחיאל עבר את השוער הניצב על משמרתו, בפתח ביתה המהודר של הפילנתרופית הקשישה, התיישב על ספת הקטיפה החדישה, רגליו נוגעות בשטיח השעיר. הוא הציג בפניה את מטרת בואו, והכביר במילים על חומרת המצב של המוסד.

 

היא הגישה לו קפה ובזמן שהאדים החמים עלו מהכוס ועירפלו את ראייתו, שמע שוב את הקשישה מאיצה בו: "דבר מהר. נו, דבר". הוא פירט בזריזות את פעילות המוסד בשנה האחרונה ושלף תמונות של הנערים החוסים. היא עצרה אותו לרגע: "דבר מהר. אני צריכה לקבל דואר. בדיוק בעוד רבע שעה יגיע השליח".

 

הוא המשיך לפלוט מפיו אוטוסטרדה של מילים. "אני מצטערת מאוד, הדואר הגיע", בלהט דיבורו, אפילו לא שמע את הפעמון מצלצל.

 

לפני שקמה, נראתה כמהססת לרגע, ולבסוף אמרה: "אתה יודע, בשנים האחרונות הכל השתתק. הטלפון כבר לא מצלצל, איש אינו נוקש על הדלת, אני בודדה מאוד... פתאום כולם זנחו אותי, שכחו ממני. פעם היו לי המון חברים וחברות ששלחו פרחים, שוקולד וסתם מתנות. הייתי עורכת מסיבות ומוזמנת לרבות. החברים שלי כבר הלכו לעולמם, ואני ללא משפחה שזוכרת אותי, אפילו לא את תאריך הולדתי...

 

"לפני מספר חודשים החלטתי שאין על מה לרטון. אם אנשים אינם זוכרים אותי, עלי לקחת את עצמי בידיים, ולשלוח לעצמי כרטיס יום הולדת. שבועות ארוכים התעסקתי בבחירת הכרטיס ושבועות נוספים התחבטתי מה לכתוב בו. שלחתי את המכתב עם שליח מהדואר. המכתב הגיע עכשיו".

 

יחיאל מולל באצבעותיו את הניירות, תוהה האם הפסיכיאטר המחוזי אמור להיכנס לתמונה. לא, היא לא צחקה, וגם לא נראתה כמו מוכת שיגעון. היא דיברה ברצינות תהומית, עטופה בצער כה עמוק, שגרם לה לשלוח לעצמה ברכת יום הולדת.

 

כל אדם זקוק למילות חיבה

כבר שנים שהוא לא בכה, אז למה דווקא עכשיו נוזל מלוח זולג במורד הלחי. הוא משתדל לא לפרוץ בבכי. היא יושבת מולו, אפילו מחייכת. כשנכנס השליח כשבידו מגש מוכסף ועליו מונחת מעטפה גדולה, זלגה כבר דמעה מן העין. הוא ניסה מהר להסתיר אותה.

 

ברצינות ראויה לשמה חתמה על קבלת הדואר, והושיטה את החתימה בתנועה רישמית לשליח הדואר, שקד קלות לעברה. אחר שלפה במתינות כרטיס ברכה מפואר, ואז נשענה לאחור. ידה הגרומה שרעדה, נעה ברעד מודגש עוד יותר. היא רפרפה על המילים, הפכה את הכרטיס מצד לצד מרוצה, מחתה דמעת התרגשות מקצה העין והתפנתה לדבר אתו.

 

עכשיו נראתה רגועה. הדואר החשוב כבר הגיע ושוב הזמן עמד מלכת. היא כבר לא מיהרה ולא זירזה אותו, אלא החלה לדבר כאילו הכירה אותו שנים. הוא היה פזור נפש ומזועזע לאורך כל השיחה, והתקשה להירגע כשהגישה לו את הצ'ק. כמעט לא היה בכוחו לקחת אותו.

 

"דע לך, איש צעיר, שכל אדם באשר הוא, ילד או מבוגר, זקוק להערכה, למילות חיבה ואכפתיות. זכור זאת לאורך כל הדרך, בין אם אתה מעסיק עובד או שאתה אבא לילדים. תמיד תפזר יחס ומילים טובות סביבך. עכשיו, סלח לי. עלי לקרוא את המכתב שקיבלתי ביחידות".

 

לא צריך להתבונן בה היטב, כדי לראות את חרישי הכאב והיגון החרוטים על פניה. הוא רעד והתרומם מהספה. הקטיפה המבריקה חזרה לצבעה המקורי כשטפח על מקום ישיבתו קלות. נעליו נבלעו בשטיח עבה כהה.

 

"דרך צלחה", היא איחלה לו, והוא ניסה לנחש את גילה ללא הצלחה. את הקור בחוץ לא חש. גלגלי הזיכרון רצו אחורנית. האם הוא מכבד את הוריו כראוי? הוא משתדל. מעכשיו ישתדל עוד יותר. האם אשתו שנותרה בארץ עם הילדים בעוד הוא בחו"ל, מגייס כספים עבור הפרוייקטים של המוסד, זוכה ממנו להערכה מספקת? ומה עם הילדים? הוא מיד יתקשר אליה לומר לה עד כמה הוא אוהב ומעריך את העזר כנגדו.

 

מכתב שלא יגיע

היה ברור לו, שמן היום הזה, בכל שנה ושנה, לפני החגים, ולפני תאריך יום ההולדת שלה, הקשישה תקבל מכתבי תודה, איחולים ודרישה בשלומה מהמוסד לו נתנה תרומה. הפעם השליח מבית הדואר יגיע אליה בהפתעה. היא לא תצפה לו. מגיעה לה תחושת ההפתעה המושלמת, העונג הצרוף לקבל משהו ממישהו אחר.

 

מכתב התודה הראשון שוגר מיד כשהגיע לארץ. נייר עבה ומהודר, מאוייר בטוב טעם. היא רוותה אושר ונחת. כך גם צרורות האיחולים לקראת השנה החדשה ולקראת הפסח. אך המכתב שאמור לברך אותה לקראת יום הולדתה, מבלי שתצטרך בעצמה לשלוח לעצמה מכתב, לא הגיע. הוא גם לא יגיע לעולם. שבועיים קודם לכן קיבל יחיאל את ההודעה שהקשישה הלכה לעולמה...

 

בכינו על האישה שלא הכרנו, שהיתה עטופה בעושר, אך לא באושר ואז קיבלנו על עצמנו לא לשכוח להעניק יחס לבבי לכל מי שסובב אותנו. מיליון תהיות עדיין מתרוצצות במוחי. האם גם אני מעריכה מספיק את הפרטנר שלי, שמשתדל במשך השנה להושיט יד, גם אחרי יום עבודה ארוך, לסחוט לי כוס מיץ תפוזים בסוף יום של הכנות אחרונות לחג?

 

האם אנחנו מביעים הערכה לילדים שמסבים לנו רגעי אושר ונחת, חוסכים לנו שעות על ספת הפסיכולוג בנושאי מטרה וחיפוש עצמי? האם אנו זוכרים דודה גלמודה, שכן בודד? כמה פעמים אין לנו זמן לבקר את הסבתא שנתנה לנו בעבר את כל הזמן שבעולם?

 

דווקא עכשיו, בערב החג, אני אומרת לעצמי, שאני מוכרחה להעריך את העובדה ששפר עלי/עלינו גורלי ומזלי, שאני מוקפת במשפחה חמה, בידידים ובמכרים. דווקא משום כך, אסור לי לשכוח את אלה שנמצאים לבד, ספונים בביתם, מושלכים עזובים במוסד או גרוע מכך. פסח כשר ושמח, מלא בתחושה של "ביחד" לכולנו.

 

 

לטורים הקודמים:

 
פורסם לראשונה 01.04.07, 00:06