מתנת יום הולדת: עוגה שרופה ומטבח מבולגן

מה לדעתכם קורה כשתשעה ילדים מחליטים לאפות לאמא מלי גרין עוגה כהפתעה ליום ההולדת? ברור, אמא חוזרת מיום עבודה למטבח מבולגן ומלוכלך ולעוגה שרופה. ומה היא עושה? מתעצבנת כמובן, אבל מיד אחר כך נרגעת וסולחת

מלי גרין פורסם: 11.04.07, 08:28

חיכיתי לטלפון של עירית, כמו שהצמחים מחכים לטל של הבוקר. במשך כל שעות החג כבר דמיינתי על מה נשוחח, ובשעות שהחג עדיין שלט, עוטף אותנו במנוחה מוחלטת, הרחק מהישג ידה של שפופרת – תיכננתי מה אספר לה.

 

אני חייבת לדבר איתה, להחליף חוויות. הפרטנר כבר עמד במטבח, אורז את כלי הפסח ומוריד את כלי החמץ. אני מנסה לתמרן בין רותי והכביסות שנערמו במהלך החג. השעה כמעט חצות והילדים לא בכיוון המראה שינה. הם עדיין שרויים באופוריית החופש.

 

מתנה לחג

ואז הגיע הצלצול המיוחל. עוד לפני שהספקתי לשאול אותה בפעם המיליון איך משכיבים ילדים לישון, היא פרצה בבכי. "עירית, הכול בסדר?"

"הכול כל כך לא בסדר", היא המשיכה להתייפח.

"מה קרה?" נחרדתי.

 

ואז בין יפחה אחת לשנייה היא החלה לספר לי. לספר לי על הקודים של השפה בה אנו נתקלים במהלך החיים. אנחנו מתכוונים למשהו אחד, מסמנים אותו בסימנים שלנו, ואילו השני קורא את אותם סימנים רק בהפוכה.

 

"רציתי לקנות לישי (בעלה) מתנה לחג, אבל את יודעת איך זה. האובר דרפט והוצאות החג, ואם אמשוך כסף מהחשבון המשותף, הוא יעדיף לוותר על מתנת חג, העיקר לא להגדיל את המינוס. ידעתי שהוא יקנה לי מתנה. אין סיכוי שלא. גם אם המינוס יעמוד על חמישים אלף, הוא יקנה לי מתנה לחג. לכן ניסיתי להרוויח סכום כסף מן הצד, וברגע האחרון תיקון דחוף של המכונת כביסה שהתקלקלה בדיוק בערב הפסח גזלה גם את הסכום הזה".

 

"נו?" הסקרנות שלי גאתה.

"יומיים לפני החג, הוא חזר מן העבודה, עם תלושי שי לקנייה ברשתות שונות, אותם קיבל מן הבוס שלו. 'זה ממש במקום, אנחנו זקוקים בדחיפות לסיר לחץ', ישי אמר לי ונסענו יחד לבחור את הסיר. בחנות הכל-בו, הוא שם לב שחסרים לו שני תלושים מהערמה. למרבה המזל התלושים שבידו הספיקו בדיוק לסיר אותו בחרנו.

 

"'כנראה שכחתי אותם בבית, או שנעלמו, או ש...', הוא הפטיר ונראה מוטרד. למחרת מצאתי את התלושים החסרים מושלכים על הרצפה לצד הכורסא בה הניח את חולצתו. הם נשרו לו מהכיס. בהחלטה של רגע, החלטתי שארוץ לחנות הכלבו לקנות לו מתנה".

 

וזה מה שעירית עשתה. היא עזבה את עבודות הניקיון, הזמינה מונית, העמיסה עליה את הקטנים, נסעה לחנות הכלבו ורכשה בחנות שעון יד יפהפה לגבר שלה, בסכום של התלושים.

בדיוק כשרציתי לשאול אותה למה היא בוכה, יבבותיה גברו.

 

הולכת אותי שולל!

"בערב החג ממש הבאתי לו את המתנה. הוא כל כך התרגש, את יודעת. ישי מומחה במילים: 'ואוו, אשתי היקרה...' וכל היתר ושלף בתמורה בושם יוקרתי מיוחד. רק שלמחרת בבוקר, בזמן שהאכלתי את הקטנה, הוא ניגש אלי זועם כולו, מחזיק את הקבלה של השעון בה רשום שחור על גבי לבן: שולם בשוברי השי".

 

"'הולכת אותי שולל! גרמת לי לחפש בחנות הכלבו את התלושים החסרים, השתתפת בצערי בזמן שהתלושים נחו אצלך'. 'זה לא היה כך', גמגמתי. רק שישי עצר אותי. 'גם אם מצאת אותם מאוחר יותר – היה עליך לומר לי שהם נמצאו, כדי שלא אצטער על חסרונם. את השעון הזה לעולם לא אענוד. הוא נקנה במרמה. אל תדאגי, הנה השעון. תעשי איתו מה שאת רוצה ויותר לא נדבר על זה'".

 

היבבות של עירית גברו. "עירית, זה קורה לכולנו. עזבי, בעוד כמה ימים, לאחר שהוא יירגע לגמרי, תדברי אתו".

"זה לא יעזור", היא ענתה לי בקול נכאים. "חבל שלא השלכתי את הקבלה..."

 

"אמא, תצאי מהמטבח"

יומיים לאחר אותה שיחה, חזרתי הביתה מותשת מיום עבודה, נסעתי נסיעה בת שעתיים כדי לראיין זוג לכתבת תחקיר רצינית. נכנסתי הביתה ועיני חשכו. הזהו המטבח, המטבח שלי? אבקת קקאו כיסתה את כל השיש והרצפה, קליפות ביצים בכל מקום, שמן נזל בקילוחים מהשולחן ומטה, קמח לבן כיסה את השיש החלבי. מה קורה כאן?

 

הילדים הסתובבו נרגשים, המכנסים של בני ודודו מאובקים לגמרי ורחוקים מצבעם הכהה והמקורי (לא גיהצתי אותם רק אתמול בערב?). "אמא, תצאי מהמטבח", שימי החזיק את ידיות המיקסר שנטפו טיפות חומות היישר על הרצפה אותה שטפתי והפרטנר הבריק ומירק לאחר ששכבו אמש לישון.

 

"שימי!", צעקתי בזעם, "אתה מבקש ממני לצאת מהמטבח? ממני? צאו אתם מן המטבח. תביטו מה עוללתם! ריבונו של עולם, מה קורה כאן? איפה השמרטפית? מה היא עשתה בזמן שאתם כאן במטבח, הופכים עולמות!" למתעניינים, לשמרטפית שלום. היא רק נעלמה מן העין כשגילתה את האימה, מבלי שאשלם לה, בינתיים.

 

"אבל אמא", שימי ניסה להתווכח.

"אמא, זה...", יעל ניסתה להשחיל משפט.

"אני לא רוצה לשמוע. אני אחרי יום עבודה קשה. חשבתי שאני חוזרת למטבח נקי ומסודר כפי שהשארתי ורק אצטרך לחמם לכם אוכל. אני לא מאמינה למראה עיני. שעתיים של עבודה לא יספיקו כדי להחזיר את הניקיון לארונות, לרהיטים, לשיש, לכיור, לריצפה. איפה ההתחשבות שלכם, ילדים?"

 

מבטו העצוב של שימי

כל כך כעסתי. לא הבנתי איך אפשר להפוך במספר שעות את המטבח לחדר ניסויים מחריד של חבורת ילדים חסרת עכבות. המשכתי לנאום בקול ניחר ובאותה נשימה לנסות להחזיר את הסדר על כנו. הרמתי את בקבוק השמן, אחזתי בקופסת הקקאו. הכל דביק ושמנוני. מאין מתחילים? בזווית העין קלטתי את המבט העצוב של שימי. עיניו ניסו לדבר ואני בשלי.

 

רק כשריח שרוף עלה באפי, ניגשתי אל התנור ושלפתי משם תבנית עם מרקם שחור. "אמא, העוגה שלך", שימי הזדעק. "היא נשרפה לנו!"

 

ואז הבנתי, כמו מכת ברק נזכרתי. יש לי היום יום הולדת, והם, החמודים היקרים שלי, רצו להפתיע אותי ולהכין לי עוגה. הם טרחו בהתרגשות על ההפתעה במשך שעות. הם לא ראו את המטבח שאיבד את צורתו, גם לא שמו לב לענני אבקת הקקאו והקמח שעפו בחלל. הם רק ראו את אמא שלהם שחוגגת יום הולדת ורצו להפתיע אותה.

 

בדיוק כמו ישי, שראה רק את הצד שלו, בדיוק כפי שאני ראיתי רק את המטבח המלוכלך וכמו שרבים מאיתנו, הנקלעים לסיטואציות שונות המרגיזות אותם, קראתי את המפה הפוך. זה קורה לכולנו.

 

והסוף, כמה קיטשי וטוב, אבא נכנס הביתה, בדיוק ברגע הנכון כשאני לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה, והילדים עמדו שבורים מול עוגה חרוכה. בידו היתה עוגת יום הולדת מקושטת. "בדרך הביתה מן העבודה, נזכרתי שיש לאמא היום יום הולדת, אז עצרתי במעדנייה וקניתי את העוגה הכי טעימה והכי גדולה שתספיק לכולנו".

 

"בואו ננקה את המטבח ונשב לחגוג", המרצתי את הילדים. "היו לכם כוונות טובות ואני שמחה שרציתם להפתיע אותי", אמרתי והחלטתי להשאיר את ההסברים על איך עורכים הפתעה לאמא ומה עושים, להזדמנות אחרת.

 

"סליחה, אמא", מלמלו כמה פיות.

"אני סולחת", אמרתי בחיוך מכל הלב, וחשבתי שטוב שעדיין קיימת השפה המילולית אותה כולם מבינים.

 

 

לטורים הקודמים: