"אני לא אימא שלך!" דווקא כן

בזמן שאת מתרוצצת בין שלל מטלות הבית - הגבר שלך שוכב על הספה ומצפה שתפרגני לו. הוא עייף. מה הוא חושב, שאת אמא שלו? הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר שכן. בגלל זה הוא התחתן איתך. אמא שלו כבר היתה תפוסה

גיל ונטורה פורסם: 29.09.07, 21:30

איך אתן לא קולטות שמדובר באשליה אופטית?

 

תמונה: הבעל שוב מרגיז. המון סידורים לעשות, בריכה של חשבונות לשלם, מצעד של תיקונים טכניים מחכה לגאולת ידיו והוא – אפשר להתפלץ – רובץ מול הטלוויזיה. עייף.

 

הפיוז שלך מתפרץ בנחשול אדיר, ואת שוטפת אותו בגלי ביקורתך. הגבר נוהם, לובש את הבעת הקורבן האומלל ומייבב: "למה את לא יודעת לפרגן לפעמים?". עכשיו הווריד במצח שלך נראה כבר כמו שורשים של אקליפטוס. את יורדת למצב כריעה, שולפת את המחסנית המוכרת ומטווחת בכינון ישיר: "תתבגר, אני לא אימא שלך!!!"

 

אז זהו, שבאיזשהו מקום את כן. יתכן שאילולא אותם חוטי דמיון דקים וסמויים בינך לבין אימו מולידתו, את והזוגי לא הייתם מחליפים טבעות מלכתחילה. באותם רגעים נמהרים של קונפליקט מריר, סביר שאיש המערות שלך מבצע קפיצה לא מודעת אחורה בזמן, ושוב איננו הפנתר האקטיבי שאיתו התחתנת, אלא דרדס מפוחד, שהעולם סוגר עליו והוא עורג לתמיכה העוטפת, המכילה והטוטאלית שקיבל מאותם ידיים אימהיות.

 

אשליה אופטית, כבר אמרנו?

 

רק רגע, בלי עצבים. אני יודע שאת לא אימא שלו, אבל בואי תני לי יד וניסע אחורה במנהרת ההתפתחות, לאותה תקופה קריטית של גילאי 3-4, לשיעור מפתח בקורס "מבוא למדעי הגבר". רוב הסיכויים שגם הצאצא הפרטי של שניכם עובר כרגע את אותו תהליך, אז שווה להבין. ברשותך אצרף שני אורחים למסע הזה. אוסטרי חכם ומתוסבך, ומלך יווני עם פתיל קצר. פרויד ואדיפוס.

 

המשיכה החייתית של הזכר הקטן אל אימו היתה נושא שהאנושות העדיפה במשך שנים להדחיק לחצר האשפה האחורית שלה, עד שהופיע זיגי פרויד, ולא רק שתיאר אותה בפרוטרוט ובפלסטיות, הוא הוסיף וטען שמדובר בתהליך נורמלי ואפילו חיוני להתפתחות האישיות הגברית של אוצרנו הפרטי. באקט שיווקי נבון, הצמיד פרויד לכל העסק שם קליט ומצטלצל: "תסביך אדיפוס"

 

השאלה הפותחת היא כמובן who the fuck is אדיפוס?

 

אותו אדיפוס, ילדים וילדות, היה גיבור טראגי במחזה יווני ארכיאולוגי. מלך צעיר שפתח פה שחצני ויהיר כנגד האלים זאוס ושות'. אותה חבורה מיתולוגית של אלים לא היתה מן הפראיירים, ולכן נכנסה באם אמא של אדיפוס ובאבי אביו, ואני מתכוון לכך באופן מילולי – במהלך המחזה רוצח אדיפוס את אביו ונושא לאישה את אימו (להגנתו נאמר שהוא לא מודע לכך שאלה אביו ואימו בעת האקט). כשאדיפוס מבין את אשר עולל, הוא מתמלא חרטה ואשמה ובאקט של הגינות בסיסית הוא עוקר את עיניו. בטרגדיה כמו בטרגדיה.

 

פרויד הבין שלפחות ברמת הפנטזיה הלא מודעת, כל גברבר בחיתוליו מריץ את התסריט האדיפלי בראשו, בסביבות גילאי שלוש-ארבע. בנקודה קריטית זו בחיינו איננו כבר רכיכות התלויות טוטאלית בהורינו. העצמאות שלנו גוברת מדי יום ביומו, אבל הזינוק באוטונומיה מקפיץ בליבנו שתי תחושות סותרות (יעני, קונפליקט ) – מצד אחד, אנחנו מתמלאים תחושת חשיבות עצמית מטורפת. פתאום אנחנו יכולים לטפס לבד על המגלשה, לאכול בעצמנו (גם אם התהליך מלווה בסיוד הרצפה בספגטי), ואפילו להרחיק את הרדיוס שלנו מההורים.

 

מאידך, ככל שנוטשים את אנטנת ההשגחה של אימא-אבא ומתמודדים לבד בעולמו של הבורא, אנחנו נוכחים מדי פעם שהעולם הוא גם מקום מסוכן ואלים, ואז החרדות שלנו מתעצמות לגווני שחור מבהיל שלא הכרנו. וכשהילד חרד, רק מילה אחת עולה על שפתיו. לא, לא "פרוזאק!", זה יקרה כעבור שני עשורים. הכוונה לתחינה הקדומה והראשונית: "אימא'לה!".

 

כן, הילד רוצה את אימא, שתשכך את חרדותיו ותנחם אותו סביב השעון. הוא מעוניין להפוך אותה לשלו בטאבו, אך אבוי! בחושיו האינפנטיליים הוא קולט שיש לו מתחרה רב-עוצמה, ויחסי הכוחות ביניהם מזכירים במשהו את ההתמודדות הרופסת שלנו מול אנגליה בוומבלי. אבא, הניאנדרטל הנורא ועטור הזיפים, הוא היריב שיש למחוק במאבק על ליבה של אימא, ושוב הקטנטן נטען בתחושות עזות ובלתי מודעות – תאווה לרצוח את האב, לצד חרדה משתקת מפניו.

 

מילת הרגעה לאבות הרגישים ביניכם – מדובר במאבק סימבולי ולא אמיתי, מה גם שאיננו מודע, אי לכך אין טעם לנוס בבהלה מפני תינוקכם כל אימת שהוא מתקרב אליכם עם חפץ כבד (מצד שני, גם ביטוח טוב כנגד נזקי גוף לא יזיק).

 

סופו הנורמלי והתקין של קרב זה הוא בכניעה המתבקשת: "אם אינך יכול לנצח אותם, רד מהעץ ותצטרף אליהם". הילד משלים עם העובדה שאימא משתייכת לאבא באיזשהו אופן סמוי (כל חיבוק רב חום בין ההורים משדר לו את המסר הזה), והוא פותר את הקרב האבוד מראש על ידי הכחשת כל רגש תוקפני כלפי אביו מולידו.

 

על מנת להפוך את ההונאה העצמית הזו לסופית, הילד מגדיל לעשות ומזדהה עם האב: הוא מאמץ מאפיינים שלו, מחקה אותו בדרכים גלויות וסמויות, ובדרך זו מניח את תשתית הפיגומים לחלק מתכונות האישיות שלו בבגרותו. במילים קצת יותר פשוטות – הוא מתחיל לשחק את התפקיד הגברי.

 

ומה עם אימא? האמנם ויתרנו עליה סופית?

 

"את יודעת מה הטיפוס הזה עושה? הוא חומד!" מסביר חניבעל לקטר, גדול המנתחים הפלסטיים בקולנוע המודרני לסוכנת ה-FBI, שמבקשת את עזרתו באיתור רוצח סדרתי. "ואיך אנחנו מתחילים לחמוד?" הוא מוסיף ומסביר במתק שפתיים, "אנחנו חומדים את מה שאנחנו רואים מדי יום".

 

גם אם איננו נמנים על קבוצת רוצחי השרשרת, ד"ר לקטר מזכיר לכולנו דפוס עמוק שמנחה באופן נסתר חלק ניכר מהבחירות הרומנטיות הנורמליות שלנו: שוב ושוב אתה רוצה להשיג לעצמך את אותו פרס נחשק שנלקח ממך בילדותך. פרויד ורבים אחריו (למשל הנדריקס, אולי המטפל הזוגי המפורסם בעולם) דגלו בעקשנות ברעיון שאנחנו מחפשים את דמות האם בכל בת זוג פוטנציאלית.

 

כמובן, תגובתנו הראשונית לקלישאה הפסיכולוגית הזו היא הכחשה מוחלטת והפרחת שלל אמירות "בולשיט" מתלהמות, אך בחשבון נפש חודר לב וכליות, בשקט בשקט, מותר לנו להודות שהנערה החולקת את מיטתנו חולקת יותר מכמה קווי דמיון עם זו שהביאה אותנו אל הפלנטה.

 

"אמא, הו אמא, חבקיני חזק, ולעולם לא ניפרד", זעקה שולה חן בפאתוס לפני אלפיים שנים, אבל אנחנו חייבים להיפרד ממנה, והאובדן הזה הוא פצע קיומי שהופך אותנו, אנשי הטסטוסטרון, לרעבים בטירוף למגע וחום ברמת העומק, אבל נדונים להפגין ארשת של "עסקים כרגיל" כלפי חוץ, במצוות האב הקדמון. אז אנחנו עושים את המוות לבנות המין השני, עד שאנחנו מוצאים את אותה אחת שגורמת להארד דיסק שלנו להרגיש שהגענו הביתה. בפסיכולוגית קוראים לזה "חוויה מתקנת". אני מעדיף לקרוא לזה "זוגיות בריאה".

 

ואתן חשבתן שכל מה שמעניין אותנו זה רק סקס...

 

 

לטורים נוספים של גיל ונטורה: