ברור שאתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו'!

נכון שהורה שמפשל זו פצצת רייטינג (אבא ששוכח ילדה במכונית, ילד אלים בבית הספר, סופרנני שבאה לחשוף את הפדיחות שלך) - אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו ההורים יותר טיפשים מהילדים שלנו. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר את הסיבות ומציע תוכנית חדשה: "האם אתה סנילי יותר מילד בגן דפנה?" זה אחלה רייטינג

גיל ונטורה פורסם: 07.08.07, 08:19

ערב הזוי אחד תדליקו את הטלוויזיה, מהדורת החדשות תתחיל, והקריין יפצח בקול פוטוגני: "ערב טוב וברוכים הבאים. נפתח בידיעה שהגיעה זה עתה. דני כהן, תינוק בן עשרה חודשים מחולון, יונק באופן סדיר וטוב מרגע לידתו, וזוכה לחום ואהבה משני הוריו. פסיכולוגים התפתחותיים מנבאים לו התקשרות בטוחה עם הוריו וחיים נורמליים בעשורים הקרובים.

"בנושא אחר, כתבנו בחיפה מעדכן שדלית ברוך, מתבגרת כבת 14, מסתדרת בצורה הרמונית עם אביה ואמה, כהמשך טבעי לקשר הטוב שנרקם ביניהם מרגע הולדתה, ותחזית פדגוגית עדכנית צופה לה ציוני בגרות טובים ומעלה. ולחדשות בהרחבה..."

נרדמתם? התחלתם לפהק? תתעוררו ותירגעו. אף איש תקשורת שפוי לא יקדיש שנייה של זמן אויר לחדשות מעין אלה, כיון שנהיר לו שבאותו רגע יבצע הרייטינג של המהדורה צניחת בנג'י מטורפת.

ההורה הישראלי מככב במדיה רק כשהוא מפשל. אם הוא מתרשל בחינוך ילדיו והם מרימים יד על המורה - יש על מה לדבר. אם הוא, חס וחלילה, מפקיר את צאצאיו במכונית - יש את מה לצלם. אם הוא מותש נוכח צמד הפרעונים שעושה לו טרור בבית - נשלח אליו את מיטב המקצוענים הפסיכולוגים, חמושים במצלמות, ונלמד אותו ואת כלל עם ישראל הורות טובה מהי. מהמסך המרצד נשקפת אליו דמותו הלא סימפטית - הפשלונר הסדרתי מודל 2007.

המסמר האחרון בארון הדימוי העצמי שלנו, ההורים, ננעץ עם פצצת הרייטינג האחרונה. בסקרנות זדונית ותמימה-עלק שאלו הפרומואים: 'האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו?'

תודה לאל, סוף סוף הבנתי מדוע ההורות שלנו היא מצבור מתמשך של פדיחות - אנחנו פשוט אהבלים! טמבלים, סתומים ונעליים שכמונו, שלא מסוגלים להוות אתגר אינטלקטואלי מזערי אל מול אוסף זוכי פרס נובל בני 12, שעוד רגע יתפקעו מצחוק נוכח נזילת האיי קיו המדאיגה של בעלי השיער המאפיר השפופים ליד המנחה.

כן, אני קצת מתלהם. כאיש מקצוע שעוסק באינטליגנציה האנושית, זה נראה לי כמו דיסאינפורמציה. כאבא לשניים, זה מחרפן אותי. אי לכך חבשתי עלי אפוד קרב אקדמי ואצתי-רצתי להחזיר עטרה הורית ליושנה, ועל הדרך להבהיר פה כמה אי דיוקים רציניים מאוד בנוגע להבדלים המהותיים ביכולת החשיבה של מבוגרים וילדים.

א. החשיבה אינה רק קובץ הנתונים שלך, אלא בעיקר היכולת להשתמש בו בזמן אמת

ילדי המתוק יכול לדעת שרומא היא בירת איטליה, שהמטוס הומצא על ידי האחים רייט, וששער הדולר היום הוא 4.322 ש"ח. אבל רק מבוגר יוכל לקחת את אוסף הביטים הללו, לשלב אותם ולגזור מהם החלטה משפחתית בזמן אמת - כל עוד המחיר בדולרים של טיסה+מלון בחבילת נופש סטנדרטית לרומא לא יורד ב-10%, החופשה המשפחתית תצטרך להידחות לקיץ הבא.

בשעשועוני טלוויזיה יש למתחרה את הפריבילגיה להתייחס בניחותא לשאלת זיכרון קטנה וממוקדת בכל פעם. בחיים האמיתיים, הזיכרון שלנו הוא רק צינור תובלה לשני האתגרים הקשים באמת של החשיבה: פתרון בעיות וקבלת החלטות.

ועוד משהו: ככל שאנו גדלים, חוצים את גיל ההתבגרות וצוברים משקל ומשכל, היכולת שלנו לבצע כמה משימות חשיבה במקביל מזנקת. קשה לעלות על זה בפריים טיים טלויזיוני, אבל אין הישרדות בחיים המודרניים בלי היכולת לעבוד בכמה ערוצים בו זמנית.

ב. בטלוויזיה לא צריך לפתור בעיות רגשיות וחברתיות. בחיים, כן!

אני יודע שהילד שלכם חכם. גם שלי. אבל שימו לב מה קורה לאותה תבונה כאשר הוא צריך לריב עם אחותו הקטנה על צעצוע נחשק, או כאשר הבילוי שהובטח לו מתבטל. כל מאגרי הזיכרון והחשיבה השקולה שלו לוקחים יום חופש. אם תנסו אז לדבר בהיגיון על ליבה של אותה פקעת בכי צרחנית, תוכלו להבין בצורה מושלמת את הביטוי "לטחון מים".

מדוע זה קורה? כי בניגוד ליכולת לזכור פריטי מידע בודדים, האינטליגנציה הרגשית והחברתית מתפתחת לאט ובהדרגה, ומטפסת ככל שאנו צוברים ניסיון חיים. רשימת התרגילים בעמ' 78 בספר החשבון של הילד היא אולי אתגר אינטלקטואלי, אבל היא מנותקת מרגש אמיתי ומניחוח הזיעה של תלאות החיים.

במילים אחרות, לדעת כמה הם עשרה אחוזים משורש ריבועי של 100 זה אינטליגנטי למדי, אבל היכולת לשכנע את הבוס לתת לך בונוס של עשרה אחוזים במשכורת הבאה ועוד לעשות את זה בנועם – זוהי אינטליגנציה במיטבה.

ג. יתרונו של הילד בטלוויזיה הוא בעצם חיסרון בחיים האמיתיים

ליידיס אנד ג'נטלמן, יש לי שידרוג מטורף לתוכנית הטלוויזיה הנוכחית. האייטם שאני מציע ייקרא: "האם אתה סנילי יותר מילד בגן דפנה?" הוא יתמקד במשימה הבאה: קחו קבוצה של ילדים בני ארבע, העמידו מולם קבוצה של הורים סטנדרטיים, ותנו להם להתחרות במשחק זיכרון של תמונות (למי ששכח, מדובר במשחק שבו הופכים כל פעם שני קלפים על מנת לאתר צמדים זהים של תמונות). אני מוכן להמר על כל המלתחה שלי שהזאטוטים ינצחו, אם לא בנוק-אאוט, אז בנקודות.

אף חוקר בתחום התפתחות הילד לא יופתע מהתוצאה הזו. היכולת של הילד לצלם חזותית פריטי מידע בודדים עולה על זו של מבוגר. מדוע? כיוון שבתחילת חייו הזאטוט עדיין לא פיתח לשלמות את יכולתו המילולית, ולכן הוא אוגר בזיכרונו מידע בדרך פרימיטיבית ולא יעילה: הוא "מצלם" את המידע ומקודד אותו בעיקר מבחינה ויזואלית.

המבוגר, שנדרש לאגור כמויות היסטריות של אינפורמציה, עבר מזמן לשיטת איחסון הרבה יותר יעילה: הוא זוכר מידע על פי המשמעות שלו, הוא ממיר אותו מתמונות למילים. במשימות מלאכותיות ונדירות כמו משחקי זיכרון זה פועל לרעת המבוגר. מאידך, בשאר תשעים ותשעת האחוזים של שעות היממה זה עוזר לו לשרוד, לפרנס ולגדל ילדים בריאים שיפארו כל משחק טריוויה.

אז בפעם הבאה שאתם תופסים טרמפ רייטינגי על גבם של חוטבי העצים ושואבי המים של העידן המודרני, קחו צעד אחורה ושננו לעצמכם את המילה הראשונה שכל איש היפ-הופ ראוי לשמו לומד: RESPECT!