שוביניסטים מלידה: בנים למלחמות, בנות לבובות

חבל על המאמץ שלכם. גם אם תלבישו את הבן מדי פעם בחולצה פרחונית וגם אם תקנו לבת רק מכוניות - הם עדיין יפנימו בגיל מוקדם מדי - שבנים לא בוכים ובנות לא משחקות במלחמה. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה זה קורה ואיך אפילו אתם מחדירים להם את הסטריאוטיפ בלי לשים לב

גיל ונטורה עודכן: 19.07.07, 08:16

השעון מעל הלוח בישר שהשיעור עומד להסתיים. השמש להטה, הדיסקו היה מלך, התסרוקות היו מגוחכות, והשנה היתה 1978.

"כיתה ג'-3, מיד אחזיר לכם את מבחני השליש", נהמה המורה שלי בטון השזיף המיובש השמור למורים למתמטיקה. צרורות דפים מקומטים הוטחו על שולחנו של כל תלמיד. רפרפתי על המבחן שלי, קיפלתי אותו, כשלפתע עבר רחש נדהם מכיוון השורות האחרונות. "עופר וקסמן בוכה... עופר וקסמן בוכה!"

מאה ושלושים הסנטימטרים של החבר שלי עופר היו שפופים כמו אולר מקופל. על הטופס שלו התנוסס ציון שהתמקם דרומית מאוד לקו החמישים, והכריז לכל דיכפין שניצני היכולות של איינשטיין, ניוטון והוקינג פסחו באכזריות על הנער הזה.

הכוח שלו, כוח של ילד בן תשע, לא עמד לו והוא התייפח. פתאום הפסיק, זקף ראשו מעלה והביט עין בעין אל מבטי התוכחה של החבר'ה. הוא לא היה צריך אותם בכדי לדעת שביצע עבירה חמורה על חוקי הטסטוסטרון. בן רגע תלש את עצמו מהכיסא, חלף בריצה על פני המורה חמוצת הסבר ונעל את עצמו בשירותים עד הצלצול האחרון.

הוא ידע את מה שכולנו ידענו. כמעט עשר שנים לפני השיר המפורסם של להקת "הקיור" הפנים עופר וקסמן את הציווי הפשוט והנוקשה: בנים אינם בוכים.

אז באילו בובות כדאי לבתי לשחק? ואם מרביצים לבן שלי, באיזו עוצמה הוא צריך להרביץ בחזרה? ששש... שקט. השתגעתם? לא שואלים שאלות כאלה! עוד רגע תבוא מפלצת הפוליטקלי קורקט ותאכל אתכם.

למעשה, אם חשקה נפשך להתאבד, כל שעליך לעשות הוא לשוטט בעיר סטנדרטית באזור השרון או גוש דן, לבוש בטי שירט לבנה שמעברה האחד רשום "האישה מקומה במטבח" ומצידה השני מודפס "גבר מי שיודע ללכת מכות". מובטח לך שתוך דקות יעוטו עליך גדודי אמהות אסרטיביות ואבות שאוהבים לדבר על הרגשות שלהם וימחקו אותך מעל הפלנטה.

תכופות אני מתלבט האם התקופה שבה אנחנו חיים היא נאורה יותר, או פשוט היסטרית ומבולבלת בהשוואה לעבר. נדמה לעיתים שכולנו שותפים סודיים לפרויקט הכחשת ההבדלים הפסיכולוגיים בין המינים.

אנחנו שוזרים את התוכניות בערוצי הזאטוטים בדמויות סמכות נשיות ובגברים דומעים, מנסים להימנע מלעטות על הנסיכה את הורוד המסורתי, מתירים ליורש הכתר מדי פעם להעלות על גופו חולצות פרחוניות, ומסבירים להם בטון מלא פדגוגיה ש"אימא ואבא תמיד מקבלים החלטות ביחד".

למעשה, היחידים שלא שותפים למאמץ המלחמתי הזה הם הילדים שלנו. הם בוודאי מביטים עלינו מבודחים, וחוזרים לשגרת יומם בגן הילדים, שממשיך להיראות כמו קלישאה מארץ הקלישאות. בפינה אחת ישובות הבנות, מרוכזות סביב צבא של ברביות, ודבוקה של בנים בצד אחר רודפת אחריך, מנופפת ברובי הצעצוע וצורחת "פיאו... פיאו" (ביטוי נפוץ בסלנג של בני ארבע שמשמעו – "אנא, אדוני, הרם ידיך פן קליע מאקדחי הוירטואלי יפלח את מוחך האקטואלי").

אז למה הקטנים שלנו כל כך עמידים בפני מהפכת היוניסקס?

גיל הגן: אם אתה אבא, אז למה יש לך שיער ארוך?

זוגות זוגות של עיניים קטנות ננעצו בי, באדון ונטורה שבא לקחת את ביתו בת ה-3 מהגן. הפרחח התורן שבר את השתיקה: "אבא שלך הוא בת. יש לו שיער של בת!", צהל. שיננתי לעצמי חרש שתי תובנות: א. לא רציונלי להפליק לילדים שאבא שלהם גבוה ממני בראש. ב. למידת תפקידי המין אצל ילדים מתחילה בהפניית תשומת לב למאפיינים פיזיים בולטים.

מה לעשות, ראשיתה של האבחנה הפסיכולוגית בין גברים ונשים מתחילה באבחנה פיזית. בחלוף תקופת זמן מסוימת, יתחילו הזאטוטים לשים לב גם להתנהגויות אופייניות יותר לבנים ולבנות. מילת אזהרה להורים הצעירים: זכרו שהמלאכים שלנו לא שמעו על המילה "בדרך כלל".

בעולמם הקטן שולטת המילה "תמיד" – לעניות דעתם, בנים ובנות לעולם יתנהגו / צריכים להתנהג כמו בנים ובנות. חוויתי זאת על בשרי עת ניסיתי לנחם את נסיכתי אחרי החלקה רצינית באמבטיה: "לא נורא, מתוקה, גם אני פעם כשהייתי קטן נפלתי במקלחת ובכיתי". הקטנה ממש לא התרשמה מהשיתוף האמפתי של אביה מולידה. "לא נכון, אבא!", נזפה בי כנזוף האזרח קצב בשליח ערוץ 2, "אתה אף פעם לא בכית!"

לכיוון גיל ארבע תתבסס, תודה לאל, קביעות המין: ההבנה שהמין נותר קבוע למרות שינויים במראה החיצוני. אכן, רק בסוף השנה השנייה בגן סלחה לי בתי על שערי הגולש (ובעל צורת החציל, אם להאמין לחלק מהטוקבקים).

גיל הילדות: בנות זה איכסה!

בערך בסביבות גיל 6 הצאצאים שלנו מתחילים להפנים שההבדלים בין גברים ונשים עמוקים יותר ממראית העין. הם מתחילים להבין שלאנשים יש תכונות, ולמגינת ליבנו, הם קולטים במהירות הבזק את הסטריאוטיפים המיניים שעמלנו כל כך להחביא מהם. התנסויות היומיום מלמדות אותם שהזכר ממוקד בעשייה למען מטרה, והנקבה מתרכזת בפעילות רגשית. אם סומק של זעם עולה בכם למקרא השורה הזו, חכו חכו עד הפסקה האחרונה.

למעשה, מהרגע שהילד / ילדה הבינו שאין די במראה החיצוני כדי להבטיח את זהותם המינית, הם פוצחים בסדרה מבוהלת של טקסים, חרמות ונידויים שנועדו להבטיח שההפרדה בין הבנים לבנות תישמר בכל מחיר (תופעה שהחוקרים מכנים "עבודת גבול").

קבוצת הבנים, אגב, הרבה יותר נוקשה ופנאטית בנושא הזה בהשוואה לבנות חווה המסכנות, שסופגות שורה של חרפות, גידופים, צביטות ומשיכות זדוניות בצמה. כל האקטים הללו, אחיותי, אינן תרגול מקדים בהילכות הסאדו, אלא עוד לבנה בחומה שתוחמת זכר ונקבה ומבטיחה שבנים ובנות לא יעסקו בחדוות המין לפני שהם מוכנים לכך פיזית ומנטלית.

עם פרוץ גיל ההתבגרות, תנופץ חומת השמרנות הזו ברעש רב, והם יעוטו זו על זה מזילי ריר. אנחנו כהורים אמורים ללוות בסבלנות את השינוי הזה, להכיל אותו, וכמובן לדאוג למלאי של פוסטינור. שיהיה.

ולסיום: כמובן שגם אנחנו אשמים

הילדים שלנו מושפעים במידה רבה ממה שאנחנו אומרים, אבל הם מושפעים במידה היסטרית ממה שאנחנו עושים. הכלל הזה תופס באינספור אזורים בחיינו: מסרים סמויים מחלחלים הרבה יותר חזק ממסרים גלויים.

נניח שאתה ואשתך, שני אנשי קריירה המגשימים עצמם ברוח שנות האלפיים, מהלכים מעדנות ברחוב במחיצת ילדכם. פניתם ימינה ונכנסתם אל חנות הצעצועים. הקטן רוצה שירימו אותו גבוה כדי שיוכל לגעת בבובת טלטאביז בגודל סמיטריילר המונחת על המדף העליון. אתה נרתם למשימה. עכשיו הוא מעוניין להפוך את המפלצת הממוסחרת לרכושו האישי. אתה מסביר לו שרק תחת השפעה של אקסטזי תהיה מוכן להוציא סכומים מופקרים כאלה. הוא בוכה. עכשיו אשתך נכנסת לתמונה. היא תנחם אותו ותביא מזור לכאביו. הבנתם את המסר? אם לא, לכו חמש פסקאות אחורה.

קליפה מודרנית דקה של שוויוניות בקושי מכסה על מאות דורות של מסרים שוביניסטיים שהופנמו אצלנו. לפני שנים רבות חשף מחקר פשוט וממזרי את אותו סקסיזם סמוי. שתי קבוצות מעורבות, כשבכל אחת מספר שווה של אימהות ואבות, צפו בסרט וידאו שבו תינוק צעיר משחק בצעצוע שמתחיל לפתע להרעיש ולנצנץ באורות צבעוניים.

ההורים נתבקשו לתאר במילותיהם שלהם את תגובתו הרגשית של העולל. אלא מה? לקבוצה אחת נמסר שמדובר בתינוק. לקבוצה השנייה נאמר שזוהי תינוקת. נבדקי הקבוצה הראשונה נטו לומר שהתנהגות הילדון ביטאה בעיקר "הפתעה". רוב מכריע של הנבדקים בקבוצה השנייה השתמשו במילה אחרת: "פחד". להזכירכם, הסרט היה זהה לגמרי בשתי הקבוצות!

אז אולי הגיע הזמן שנרד מהקטנטנים? תנו להם להיות מה שהם, ובעיקר, תנו להם להרגיש נוח עם ההעדפות המיניות שלהם, יהיו אשר יהיו. אם תצליחו בכך, תיחשפו ממקור ראשון לפרדוקס פסיכולוגי מרתק: דווקא כשאתה בטוח לגמרי בזהות המינית שלך, וכשעניין הבנים / בנות מפסיק להיות כזה ביג דיל, הרבה יותר קל לך לאמץ התנהגויות, ערכים ורגשות שמאפיינים יותר את הצד השני. חברי לפאב יכנו זאת מטרוסקסואל. אני קורא לזה בריאות נפשית.