פלספן, חרד ואגוצנטרי: מבוא למתבגר

מתי בדיוק הפכה הילדה המתוקה עם הקוקיות שמעריצה את אבא'לה, לטינאייג'רית עם גרבי רשת שיוצאת למועדונים ובזמנה החופשי מעליבה את אבא? הפסיכולוג גיל ונטורה משתף אתכם בחרדות הפרטיות וגם נותן כמה עצות להורים למתבגרים. בעיקר: זה סיוט, אבל זה עובר

גיל ונטורה עודכן: 26.07.07, 22:01

אני חושב שהיו אלה גרבי הרשת השחורות ששברו אותי.

תמיד היתה לי חולשה לפריט הלבוש הזה אצל בנות חווה, אבל דבר אחד הוא לראות כוכבת קולנוע ראויה מעוטרת בפריט הפאם פאטאל הזה, וסיפור אחר לגמרי הוא לחזות בבתך בת ה-14 לובשת אותו. מעיל העור השחור, והליפסטיק הסגול שנמרח בכמויות מסחריות על מה שפעם היה פרצופה הענוג של הנסיכה שלי, השלימו מאמץ יזום ומחושב לעורר בי התקפת לב רוטטת הרבה לפני צאתי לפנסיה.

"אתה לא מת על זה, אבא, נכון?", איבחנה הטינאייג'רית בקורטוב של זדון.

"אה... נכון", מלמלתי.

"תקפוץ!" ירקה בשחצנות ופסעה בטוחות לחדרה, שם המתין לה החבר שלה, רוקיסט באוונטה, שנראה כמו הכלאה רעה בין אלבום של מטאליקה ופס ייצור לחצ'קונים.

הדלת נטרקה. יכולתי לשמוע מעבר לה את הבת שלי גדלה. תמיד איחלתי לה שתהיה יפה כמו אימא שלה, אבל אף פעם לא חלמתי שתהיה יפה כמו אשתי.

הקולות המתלחששים מעבר לדלת בישרו רעות. להיכנס? לדפוק? זכרתי את הפיצוץ הגדול לפני חצי שנה. הדיאלוגים המסיימים נשאגו אז בצריחת נערה זועמת: "תכבדו את הפרטיות שלי פעם אחת! עדיף להסתובב בעולם עם יד מלאה חורים של מזרקים ולא להיתקל בפרצופים המזויפים שלכם!"

אבא'לה

ועכשיו עמדתי שם כמו אידיוט, מבויש מחוץ לדלת, ועשיתי משהו שלא עשיתי כבר עשרים שנה: חרקתי בשיניים. חרקתי עד ש...

"אבא'לה, קום, אתה עושה רעש נורא מרגיז עם השיניים", יד מלאך קטנה צבטה בי. פקחתי עיניים. הנסיכה הביטה בי בתוכחה חמודה, עדיין עם הלחיים התפוזיות שלה, עדיין בת שש, תודה לאל. "ניצלתי", חשבתי וחיבקתי אותה חזק, "לפחות עד שנת 2017...".

ראיתם פעם סרטי אימה עם זומבים? ערימות ערימות של יצורים עוכרי שלווה, ספק אנושיים, ספק לא. עדיין לא מתים, אבל לא ממש חיים, מסתובבים ברחובות בצעד מתנדנד, ומטרידים את מנוחת השכנים. במידה מסוימת, גיל ההתבגרות מציג את המקבילה הפסיכולוגית לנושא – עדרים של אנשים צעירים, השרויים במצב ביניים מתוח. כבר לא ילדים, אבל רחוקים כברת דרך מלהיות בוגרים לגמרי, ויודעים היטב להשרות אי שקט טעון על סביבתם.

האמת היא שעד לפני מאה שנים המעבר מילדות לבגרות היה בסגנון עדות ה"זבנג וגמרנו". לא הדרגתיות ולא נעליים. באזור גיל 15 היתה החברה מתירה לעלם הצעיר לבצע בעצמו את שתי המשימות העיקריות המבדילות בין ילד ובוגר: עבודה וסקס.

אבל אז , שינויים חברתיים, ביולוגיים וטכנולוגיים גרמו לצמד חמד הזה להתנתק: האפשרות לקיים יחסי מין (גם מבחינה חברתית וגם מבחינה ביולוגית) הלכה והקדימה עד גילאי 12, ומציאת הכיוון המקצועי בחיים הלכה והתאחרה, לעיתים עד גילאי עשרים ומעלה.

נפתח לנו איזור דמדומים רב תהפוכות, שהשתרע בין גילאי 12-20. ההורים נוהגים לכנותו: "התקופה הזאת שהוא פרא אדם ואין לנו שליטה עליו, ומחכים עד שילך לצבא ויירגע, בתנאי שחלילה לא יימרח עד אז על הכביש עם האופנוע שקנינו לו בלית ברירה", והפסיכולוגים ההתפתחותיים מעדיפים לקרוא לו "גיל ההתבגרות".

גם להם לא קל

ציניות בצד, אל תקנאו במתבגרים. נכון, הם לא נוטלים בעול הפרנסה של הבית כמוכם, הם עשויים לייצר חשבונות טלפון שיגרמו לפורום החברות הסלולריות לעלוץ, ותכופות הם סבורים שהמציאו בעצמם את הגלגל, או לפחות יש להם אחוזים בזכויות היוצרים שלו. מצד שני, יש לכם יתרון אחד אדיר עליהם. אני לא מתכוון לכך שאתם יודעים לעשות שימוש מושכל יותר באמצעי מניעה. אני מתכוון לכך שלכם יש זהות מגובשת, ולהם עדיין אין.

הזהות היא אותו פנקס פנימי קטן, סמוי ולא מודע, שאתם לוקחים איתכם לכל מקום. רשומים בו כמה אמירות עיקריות על מי אתם, מה אתם רוצים בחיים, ובעיקר כמה אתם שווים בעיני עצמכם. הפנקס הפסיכולוגי הזה הוא אולי האלמנט הכי יציב בחייכם. בעיתות משבר או מצוקה אתם מתבאסים, אבל לא מתפרקים. יש לכם זהות, והיא עוגנת אתכם לקרקע.

המתבגרים מצויים בשלב הקריטי של הכנת הפנקס. הם מנסים טיוטה אחר טיוטה, מחליפים ניסוחים, קורעים דפים וכותבים חדשים. הגנטיקה נותנת תאוצה אדירה לתהליך הזה: המוח מתפתח ומבשיל לרמות חדשות של תפקוד.

גם אם אין ברשותכם מכשיר סריקת מוח במטבח או בסלון, ישנו סימן פשוט בהרבה לכך שהתהליך הזה יצא לדרך: הם יתחילו להתפלסף. עד עתה הם דיברו בעיקר על מה שיש, על מה שמצוי מול עיניהם כאן ועכשיו. החל מנקודה זו הם יעסקו יותר במה שיכול להיות, בעתיד. עד עתה הם קיבלו בהכנעה את המוסכמות, מכאן ואילך הם יתחילו להטיל ספק. לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שהמקור המיידי לחיצי הביקורת יהיו אלה שמייצגים את המוסכמות החברתיות בצורה הישירה ביותר. אבא-אמא, אלא מי.

כולם מסתכלים עליהם

ואם אתם סבורים שהתהליך הזה הופך אותם לאובר-מרוכזים בעצמם, אתם צודקים בגדול. האגוצנטריות של המתבגרים היא תופעה מוכרת היטב לאנשי המקצוע, ויש לה ביטוי בולט, שיכול להיות חמוד מאוד או מעצבן להחריד, תלוי בנקודת המבט: תסמונת "הקהל המדומה". מונח זה מתייחס לאמונתו המוגזמת של המתבגר שהוא מצוי במוקד תשומת הלב של כולם. זו אחת הסיבות, הורים יקרים, שהם מתבודדים שעות בחדרם. הם פשוט מבקשים לנוח לרגע מאותם עיניים דמיוניות הנעוצות בגבם.

בתכם בת ה-16 מתעתדת לצאת למועדון. היא עוטה עליה מספר מצומצם של פריטי לבוש שהמרכיב המרכזי בהם הוא אוויר, ואחרי שהבטיחה לכם נאמנה שפניה מועדות למועדון היחידי בתל אביב שמגיש רק מים מינרליים ומיץ פירות, היא נעמדת מול המראה. לפתע מבשרת זעקתה את הנורא מכל: "חצ'קון!".

תוכנית הבילוי מתבטלת באחת. אתם מנסים לדבר על ליבה, ולשכנעה שגם מיטב המיקרוסקופים במכון ויצמן יתקשו לאתר את אותה נקודה זערורית שהשביתה את שמחתה, אך היא בשלה: אין לה ספק שברגע שתיכנס אל המועדון, יעצרו האנשים באחת את שטף הריקודים, האורות יידלקו, והדי ג'יי יאמר בקול עמוק: "אבקשכם לשים לב לתפלץ המחוצ'קן שהעז להזדחל לכאן". הרי לכם תופעת "הקהל המדומה" בכל הדרה.

מתבגרים. אני יודע שלעיתים קשה לכם איתם. אני סבור שגם להם קשה לפעמים עם עצמם. באופן פרדוקסלי, הם צריכים מכם בדיוק את מה שנזקקו לו בגיל שנה, כשהתחילו להלך על שניים, למלמל מילים ראשונות ומהוססות ולחרב את הבית: את היכולת שלכם להכיל ולהחזיק את השינוי הזה.

אולי המתבגרים שלכם לא יודו בזה, אבל ברוב המקרים אתם עדיין מייצגים בעיניהם את שביל הזהב המבורך בין יציבות וגמישות, ואם העבר המשותף שלכם עד לנקודה זו היה עטוף באהבה, תהיו בטוחים בעצמכם. גם את הסערה הזו תעברו היטב.