-30-
מישלין
פסקל היה הבוגד.
מישלין עדיין התקשתה לעכל את מה שגילתה. היא חשדה במסיה לָאבּוֹ, הצרפתי שסייע בחילוץ, אבל מעולם לא בפסקל העדין והנאמן. הוא תמיד היה בעל מזג נוח, והיא חיבבה אותו. ההבנה שאינה יכולה לבטוח באדם שהיה קרוב כל כך לתוכניות וידע כל כך הרבה טלטלה אותה.
כשעזבה את הקנטינה, רצתה תחילה לגשת לדירתו של פסקל ולהתעמת איתו, אך עד מהרה הבינה שתפעל מתוך רגש ושהדבר אינו רצוי. במקום זאת, היא שמה את פעמיה אל חנות המכולת בעיירה טֶרבוּרֵן שממזרח לעיר, ששימשה להם נקודת מסירה. שם תוכל להשאיר הודעה לאיש קשר ולבקש שידאג לנטרל את פסקל. איש הקשר הגרמני שלו היה קצין בכיר מכדי שיוכלו לפגוע בו. חיסולו של פסקל היה האפשרות היחידה.
היא לא תהרוג אותו בעצמה. ככל שרצתה, היו לה עניינים אחרים לטפל בהם. היא תמסור את המידע למחתרת, והם יחסלו אותו לפני שיוכל לסכן עוד יותר את פעולותיהם. יותר מעשרה טייסים היו תקועים בפריז ולא יכלו להתקדם, בזמן שעוד ועוד טייסים הופלו מהשמים מדי יום ונזקקו למקלט. הצינור של קו הספיר היה נתון תחת לחץ רב מדי, על סף פיצוץ.
היה הכרחי שתעביר את ההודעה לגבי פסקל למחתרת, אבל העיתוי לא היה יכול להיות גרוע יותר. היא שלחה מראש הודעה לבעל החנות על בואה, כדי שיוודא שהשטח פנוי. כמובן, היא לא ציינה בהודעה את סיבת בואה.
היא תצטרך להגיע לשם ולחזור במהירות כדי לסייע למטיאו ולהאנה בפשיטה על הרכבת.
כשהתקרבה למכולת, מחשבותיה נדדו אל מטיאו. הוא היה שבור כל כך לאחר שלילי עזבה אותו לפני שנים, עד שבחר להישאר בצלה של אחותו הקטנה. עכשיו, כדי לעזור להאנה לחלץ את בת דודתה, היה עליו לקחת אחריות ולהוביל. היא לא ידעה אם יעמוד במשימה, אבל היא כבר ראתה ניצוץ של מטיאו הישן, שנסך בה תקווה. בשנים האחרונות עשתה לו שירות דוב בכך שגוננה עליו יתר על המידה. המשימה הזאת היתה ההזדמנות שלו לאחות את השברים, אילו רק ינצל אותה.
מישלין נכנסה למכולת. בעל החנות, איש מבוגר ששיער לבן הקיף את מרכז ראשו הקירח, הופיע מאחורי הדלפק וניגב את ידיו בסינרו. הבעה של אי נוחות עלתה על פניו. "אני צריכה שתמסור הודעה." האיש לא הגיב. "אתה עדיין מוכן לעזור?"
"כמובן. אני פשוט מופתע לראות אותך כאן, במיוחד אחרי שנקודת המסירה שונתה," אמר.
ראשה של מישלין הסתובב אליו בחדות. "שונתה? מה זאת אומרת?"
"קיבלתי פקודה בכתב לפני כמה שבועות לא לקבל עוד חבילות ולהפנות אותן לחנות הספרים בהאכט."
"מי שלח את הפקודה?"
"היא הגיעה ממך."
מישלין בהתה בו. "מעולם לא שלחתי פקודה כזאת."
"אבל..." בעל החנות גמגם. "הופיעו עליה שם הקוד וסימן המים שלך. היא היתה מוצפנת בצופן שלך. השמדתי אותה, כמובן."
לא היתה כל ראיה שתאמת את סיפורו, אבל נימת קולו היתה כנה. לא היתה לו סיבה לשקר. התמונה החלה להתבהר: פסקל ושותפיו ניהלו רשת מקבילה ויירטו הודעות. היקף המבצע הנועז שלהם היה מהמם.
מישלין נתנה למשמעות הדברים לחלחל. לפסקל היתה גישה לשולחן הכתיבה ולחותמת שלה. הוא התחזה לה, נתן פקודות בשמה. פירוש הדבר היה שכל מעשה בגידה נשא את חותמה ונעשה לכאורה בסמכותה. אולי יש מי שחושב שהיא עצמה בגדה ברשת.
"זאת לא הייתי אני," אמרה. "מישהו התחזה לי. הרשת נפרצה."
גבותיו התרוממו. "באמת?"
"אני חוששת שכן. לא שמעת שום דבר חריג?"
"לא."
"פסקל הוא הבוגד," הוסיפה. התאים האחרים, שהיו תלויים בו, חייבים לדעת. "לא ראית אותו?"
"לא." מישלין לא הופתעה. פסקל בוודאי ירד למחתרת אחרי שראתה אותו בבית הקפה.
"יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור?" שאל בעל החנות.
"אני צריכה להעביר למחתרת פקודה לנטרל את האיום. תוכל להעביר את ההודעה?"
בעל החנות הנהן. "אעזור בכל מה שתצטרכי."
"אני צריכה לשלוח הודעה לקבוצה G." מטיאו הוא שהיה בקשר איתם, ובנסיבות אחרות היתה מבקשת ממנו למסור את ההודעה. "תגיד להם שפסקל הוא ברוטוס." הרמז לבוגד בקיסר היה מוכר היטב ברשת. "הם ידעו מה לעשות." מישלין הסתובבה והתכוונה לצאת משם.
"חכי," קרא, והיא הסתובבה בחזרה. "ואני? מה איתי?" הוא לא הציע עזרה עכשיו, אלא ביקש אותה. אף שגילו היה קרוב לשישים, הוא הביט בה כילד חסר אונים. מישלין ידעה שהוא חושב על משפחתו. כאלה היו פני הדברים בקו. הפרטיזנים פעלו לרוב לבדם ויכלו להיעלם אל תוך היער בהתראה קצרה, אבל המתנדבים האמיצים שעזרו להם, להם היו משפחות ועסקים, והם לא יכלו להימלט בקלות. הם היו לכודים. היא רצתה לייעץ לו לברוח, אבל ידעה שזה בלתי אפשרי.
היא יצאה מהחנות. "חכי!" קרא אחריה בעל החנות שוב, כאילו יש לו דבר נוסף לומר.
לפני שהספיקה להגיע לדלת, היא נפתחה לרווחה, ובפתח ניצבו שני גברים במדים גרמניים וחסמו את דרכה. רוביהם כוונו ישירות אליה.
"את עצורה בשם הרייך."
-31-
לילי
רעש נשמע בדלת הקרון. לילי קפצה ודחפה את ג'ורג'י מאחוריה כדי להגן עליו. ניק ושאר החולים שכבו ללא ניע, ובני המשפחה המעטים שהתלוו אליהם בקרון לא הגיבו. לילי שלחה יד מתחת למדי האסירה שלה, תלשה את האקדח שהיה מהודק בסרט דביק לעורה והחזיקה אותו נמוך, צמוד לרגל. היא מעולם לא ירתה באקדח, אבל תעשה זאת אם לא תהיה לה ברירה.
קול פיצוח נשמע כשמישהו שבר את הבריח שנעל את הדלת. לילי נרתעה כשהדלת החליקה ונפתחה. ואז ראתה דמות מוכרת, והקלה הציפה אותה. "מטיאו!" קראה כשטיפס פנימה. הוא סימן לה להזדרז ולבוא אל הפתח, והיא הובילה את ג'ורג'י בזהירות בין השוכבים על רצפת הקרון, כשהיא צמודה לגבו.
"פרצנו לקרון השני," אמר מטיאו. "לא היית שם. חשבתי שקרה לך משהו."
"הם שיבצו את ניק לכאן והכריחו אותנו לבוא איתו."
הרכבת החלה להתנדנד כשהקטר התכונן לצאת שוב לדרך. היו להם רק רגעים ספורים לרדת מהרכבת בטרם תתחיל בנסיעה. מעבר לכתפה של לילי, מטיאו הסתכל על ניק, ומבט מודאג עלה על פניו. "אנחנו לא יכולים לקחת אותו איתנו. במצבו, הוא לא יעמוד בזה."
לילי הביטה בניק, והאמת חלחלה לתודעתה. הוא לעולם לא ישרוד את הנסיעה ברכבת או את מה שמחכה להם בסופה. "את וג'ורג'י חייבים לבוא איתי עכשיו, כל עוד אפשר."
"אני לא יכולה לעזוב את בעלי," מחתה לילי, ודמעות של ייאוש מילאו את עיניה.
נראה שמטיאו עומד להתווכח, אבל הוא הכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת שלא תשנה את דעתה. "תני לי לקחת את ג'ורג'י," אמר לבסוף.
"אבל..." היא רצתה למחות באלף דרכים שונות. היא בשום פנים ואופן לא יכלה להיפרד שוב מבנה. אבל היא לא תנטוש אותו, אלא תמסור אותו למטיאו ותיתן לו הזדמנות להיות חופשי, ובד בבד לא תפקיר את ניק. מטיאו יגן על ג'ורג'י כאילו היה בנו. גם אם לא ידע שזאת האמת, הוא ימסור את נפשו למען הילד.
"קח אותו." היא דחפה את ג'ורג'י אל מטיאו, בידיעה שאם לא תעשה זאת מיד, תאבד את האומץ ולעולם לא תרפה ממנו. מטיאו עטף את הילד במעילו.
ג'ורג'י הביט בזר בעיניים פעורות בחשש. "האיש שבא אלינו הביתה באותו לילה," נזכר.
"כן, האיש מהבית," חזרה לילי, ולבה התכווץ כי לא יכלה לספר לו שמטיאו הוא הרבה יותר מזה בעבורו. היא הצמידה את ידיה ללחייו של ג'ורג'י ונישקה את מצחו, בכמיהה שיוכלו להישאר כך לנצח. ההתרחקות ממנו עלתה לה במאמצים רבים. "אתם חייבים ללכת עכשיו," אמרה למטיאו.
מטיאו הביט בה בתחינה. "את בטוחה שלא תבואי איתנו? אני חושב שניק היה רוצה שתבואי."
הוא צדק. ניק היה מתעקש שתציל את חייה כדי שתוכל להיות עם ג'ורג'י. אבל הוא לעולם לא היה עוזב אותה. לילי נענעה בראשה. "אני לא יכולה. לכו עכשיו," אמרה בנחישות וצעדה לאחור לתוך הקרון, לעבר ניק. הרכבת הזדעזעה והתקדמה.
מטיאו אחז בידו של ג'ורג'י והחל לרדת מהקרון. "מטיאו, חכה. יש עוד משהו." היא היתה חייבת לספר לו, כל עוד יש זמן, שהוא אביו של ג'ורג'י. אבל כשפתחה את פיה, המילים נתקעו בגרונה. לפתע נשמעה ירייה מאחוריהם. שומר גרמני קפץ מהרכבת ורץ לאורך המסילה לעבר הקרון שלהם, אקדחו מכוון לעברם. מטיאו דחף אותה ואת ג'ורג'י לרצפת הקרון. לילי הבינה שהוא אינו חמוש, למעט מוט הברזל שבאמצעותו פרץ לקרון. "קח!" קראה והשליכה לעברו את האקדח.
מטיאו התייצב מול השומר והשיב אש. השומר התמוטט ונפל ארצה. בדיוק באותו רגע החלה הרכבת לנוע.
מטיאו הרים שוב את ג'ורג'י והחל לרדת מהקרון. אבל כשעשה זאת, נשמעה ירייה נוספת. מטיאו נפל אחורה, ואחיזתו בילד נשמטה. "לא!" צווחה לילי ואחזה מיד בבנה, שהתנודד על סף הפתח. רגלו החליקה מהקרון ונתלתה באוויר, והוא נותר תלוי על בלימה, לכוד בין העולמות, בזמן שהרכבת צברה תאוצה.
לילי החלה למשוך אותו בחזרה פנימה, אבל אם תמשיך בכך, תגזור עליו מוות נורא. מאחוריו, השמים הפתוחים והאוויר הצח קראו לו וסימלו הזדמנות. לילי עשתה אז את הדבר היחיד שיכלה לעשות למען בנה.
היא הרפתה.
היא שחררה את ידו, והוא ריחף לאחור. "אמא!" הוא בכה. חרטה עזה אחזה בה. איזה מין אמא משליכה את בנה מרכבת נוסעת? אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי, ההחלטה התקבלה, גורלם נחרץ. הרכבת דהרה קדימה, ג'ורג'י נעלם באפלה מאחוריהם.
דלת הקרון נטרקה, ודמותו נעלמה.
לילי צנחה לרצפת הקרון, בין החולים והגוססים, קרועה מייאוש. ג'ורג'י לא היה איתה עוד. האם נפל מתחת לרכבת הדוהרת? היא התפללה שנחת בשלום ושמטיאו עוד חי ויצליח למצוא אותו. היא נשבעה שלא תיפרד שוב מבנה, ואז, בשם הצלתו, הפרה את הבטחתה. כל מה שחיה למענו אבד, והיא חשה שלא תוכל להמשיך בלעדיו. באנוכיותה, ייחלה שימותו שניהם יחד.
היא הסתובבה לשמע רעש מאחוריה. ניק התאמץ לדבר בקול צרוד. לילי זחלה לעברו, מתפללת שחושיו מעורפלים מספיק כדי שלא יבין מה קרה ושלא ידע שג'ורג'י איננו.
היא רכנה קרוב כדי לשמוע אותו, מילותיו לא היו יותר מנשימה. הוא פלט מילה אחת בלבד. "לכי." ואז נשמט לאחור, כמי שכל כוחותיו אזלו.
לילי עמדה שם לרגע, לא בטוחה ששמעה נכון. אבל המילה ריחפה באוויר ביניהם.
ניק לא ישרוד. היא ידעה זאת בוודאות, כפי שידעה את שמה. ובכל זאת לא יכלה לעזוב אותו. היא הביטה בו, שיננה כל קמט בפניו, שהיו כמפה של החיים שחלקו. מדקרה של חרטה עברה בה על כל מה שלא יכלה להעניק לו. הוא היה איש טוב והיה ראוי לאהבה ללא תנאי, ללא כל משקעים מעברה.
"לכי," הוא לחש שוב.
היא רצתה להתווכח, אבל הוא צדק. להישאר פירושו לצפות בו גוסס, אבל ללכת בעקבות ג'ורג'י פירושו להעניק לבנה ולעצמה סיכוי לחיות. הוא שחרר אותה לחופשי.
באותו רגע ידעה שטעתה כשלא הלכה עם מטיאו וג'ורג'י. האפשרות לחיות היתה טובה בהרבה מסבל וממוות ודאיים. היא כרכה את זרועותיה סביב ניק וחיבקה את ראשו כאילו היה ילד. "תמיד אוהב אותך," אמרה ונישקה אותו פעם אחת אחרונה, ברכות, על שפתיו.
ואז ניגשה לדלת הקרון ומשכה בה, אבל היא היתה נעולה וחתומה. היא היתה לכודה.
משהו צד את עינה. בפינת הקרון נפערו לוחות העץ ויצרו חור, שלא היה גדול יותר מקופסת נעליים. היא הבחינה בעשן ובחשיכה שבצד השני ופסעה לשם בהיסוס. מבעד לפתח הזעיר יכלה לראות הבזקים חולפים של העולם החיצון. תקווה.
היא משכה בקצה של אחד מלוחות העץ, אבל הם נותרו במקומם. רסיסי מתכת ועץ שרטו את אצבעותיה הסדוקות ממילא, שעכשיו גם דיממו. היא מיהרה למזוודה, פתחה אותה, שלפה את הלום שהאנה נתנה לה והשתמשה בו כדי להרחיב את החור. היא משכה את לוחות העץ בכל כוחה, עד שנכנעו ויצרו פתח גדול מספיק כדי שתוכל להידחק דרכו.
לילי הביטה לאחור אל ניק בלב כבד. הוא הקריב הכול למענה. היא הפרה את נדרי נישואיהם והכזיבה אותו בשעתו הקשה ביותר. נדמה שכל החלטה אנוכית ושגויה שקיבלה הובילה אותם לרגע הזה. עיניו היו עצומות, כאילו כבר לא היה איתה.
היא נדחקה דרך הפתח ועמדה על המדף הצר של הקרון, בוהה בקרקע החולפת מתחתיה בחוסר אמון. איך הגיעה למקום הזה? רגע אחד יצאה לקניות ולקחה את בנה לטיול בפארק, וברגע הבא היא קופצת מרכבת נוסעת כדי למצוא אותו. החיים השתנו, העולם שהכירה וכל היקר לה נעלמו כהרף עין.
לילי נשאה את מבטה מהאדמה אל השמים זרועי הכוכבים שקראו לה. היא רצתה להקפיא את הזמן כדי שלא תיאלץ לקפוץ. היא אפילו לא ידעה אם תהיה מסוגלת לעשות את הדבר הבלתי נתפס הזה. אבל עם כל שנייה שהתמהמהה היא התרחקה עוד יותר מג'ורג'י ומהסיכוי שתמצא אותו שוב.
היא נשמה עמוק וקפצה.
-32-
האנה
האנה צפתה המומה וחסרת אונים במטיאו, שרץ בחזרה לרכבת ועלה על קרון החולים. היא עצרה את נשימתה וחיכתה שיופיע עם לילי וג'ורג'י, אבל הרכבת החלה לנוע ונסעה, וכולם עליה.
היא החניקה צעקה. היא רצתה לרוץ אחר הרכבת ולהציל את כולם, אבל עשרות אנשים שהם חילצו מהרכבת עמדו סביבה. הם קפצו באומץ בתקווה שיגיעו אל החופש. אחדים נמלטו אל תוך היער, אבל אחרים עמדו בחוסר ודאות, מצפים להוראותיה. "לכו מהר," הורתה. היא חילקה ביניהם את שארית הכסף שהשיגה מישלין מהמחתרת, בלי לדעת אם יועיל להם. "תתפזרו ותמצאו מחסה ביער או בכפרים."
"בואו איתי," אמר אסיר גבוה וחזק לנותרים. האנה הניחה שהוא אחד מלוחמי המחתרת ההולנדים שמישלין הזכירה, שעזרו ללילי לארגן את הנחוץ לבריחה מבפנים.
"תוכל להסתדר עם כולם?" שאלה.
הוא הנהן. "אני יכול לנסות."
לאחר שהלכו חזרה האנה אל המסילה, למקום שבו עמדה הרכבת רגעים ספורים קודם לכן. מטיאו נעלם, וכך גם לילי ומשפחתה. היא שלפה את אופניה מהמחבוא ורכבה בעקבות הרכבת לאורך כשני קילומטרים. נשימתה התקצרה כשהמסילה טיפסה במעלה גבעה. בפסגה עצרה והשקיפה על העמק שמצדה האחר. המסילה נמתחה עד לאופק. היא שקלה להמשיך לרדוף אחרי הרכבת, אבל היא בוודאי כבר התקרבה לגבול גרמניה, ולהאנה לא היה שום סיכוי להציל איש לבדה.
אולי הם כבר לא על הרכבת, ניסתה לשכנע את עצמה. אולי מטיאו שכנע את לילי לקפוץ בהמשך המסילה. אבל גם אם קפצו ממנה, האנה לא ידעה לאן פנו.
היא הביטה שוב במסילה שלפניה וגם מאחוריה. לא היה שם זכר לאיש. אילולא ראתה את הפריצה לרכבת במו עיניה, אולי לא היתה מאמינה שהדבר אכן קרה. אבל לילי, ג'ורג'י ומטיאו נעלמו כלא היו, ולא היה לה עוד מה לעשות שם, היא מיצתה את אפשרויות החיפוש. היא החליטה לחזור לעיר, לקנטינה, ולבדוק שם אם יש חדשות על גורלם של מטיאו והאחרים.
האנה עשתה את דרכה בחסות החשיכה, מצאה את תחנת הרכבת הקרובה ביותר, השאירה שם את אופניה ועלתה על רכבת בחזרה לעיר. רחובות בריסל היו עמוסים שוטרים, כאילו הדי הפריצה לרכבת הדהדו אפילו במרחק כזה. היא חמקה בזריזות דרך הסמטאות האחוריות וקיוותה שמישלין חזרה. היא השתוקקה לשמוע מדוע לא הופיעה לעזור בפריצה.
אבל הקנטינה היתה חשוכה ומוגפת. אחד החלונות הקדמיים היה מנופץ, וסרט אדום נמתח על הדלת הקדמית. שלט שנתלה שם הודיע בגרמנית כי הכניסה אסורה. המשטרה ביקרה כאן.
האנה היססה. המקום לא היה בטוח עכשיו, אבל היא היתה חייבת לדעת אם מישלין חזרה. היא נכנסה חרש מהדלת האחורית. שולחנה של מישלין נותר כשהיה. היא לא חזרה.
היא עמדה לבדה בקנטינה, מזועזעת. לילי נעלמה, וגם ג'ורג'י. מטיאו לא חזר מאז שעלה שוב על הרכבת. היא לא ידעה אם מצא את לילי, או אם לילי ומשפחתה עדיין על הרכבת לאושוויץ. מישלין לא הופיעה לחילוץ, וזה, יחד עם מה שראתה כאן, העיד שמשהו נורא קרה גם לה. כל מי שהאנה אהבה נעלם. והכול באשמתה.
בדיוק אז נשמע רעש מהמרתף. מישהו היה שם. האנה נדרכה וחיפשה סביבה משהו שישמש לה כנשק, כשמטיאו הופיע בפתח, חיוור ורועד. היא השליכה את עצמה לזרועותיו בהקלה עצומה. "תודה לאל שאתה בסדר."
הוא החוויר כשנגעה בו, וכשהתרחקה, ראתה שחולצתו מגואלת בדם. "ירו בך!" קראה בבהלה.
"זה שטחי," אמר בביטול, אבל לא הצליח להרגיע אותה. היא כרעה על ברכיה, משכה לאחור את חולצתו וחשפה פצע ירי. למרבה המזל, הכדור רק שרט אותו, אבל הוא איבד דם רב. היא לחצה על הפצע בניסיון לעצור את הדימום, אך הוא לא פסק לחלוטין.
"יש ערכת עזרה ראשונה בשולחן," אמר, והיא מיהרה להביא אותה. כשחזרה, הוא פתח אותה ושפך אלכוהול על הפצע. היא עזרה לו לחבוש אותו בחבישה גסה.
"זה יזדהם," דאגה. "אנחנו חייבים להשיג לך עזרה." אילו רק ניק עוד היה כאן כדי לטפל בו. מטיאו ביטל את דבריה בנפנוף יד, והיא ראתה בעיניו כאב שידעה כי הוא עמוק יותר מהפצע בגופו. "מה קרה? מצאת את לילי על הרכבת?"
"כן," אמר. האנה התמלאה תקווה. מטיאו המשיך. "היא היתה בקרון החולים עם ניק וג'ורג'י, אבל היא לא הסכימה לבוא איתי. שכנעתי אותה לתת לי את הילד, אבל כשהתכוננו לקפוץ, ירו בי ו..." הוא לא הצליח לסיים.
"ג'ורג'י מת?" שאלה בחרדה.
"אני לא יודע. נפלתי מהרכבת. הוא היה איתי בדלת. לילי אולי משכה אותו בחזרה פנימה. או שאולי גם הוא נפל, אבל חיפשתי אותו ולא מצאתי."
"לא!" מילותיו הלמו בה כסלע. ג'ורג'י נעלם. "ולילי?"
"אני מניח שהיא עדיין על הרכבת." הבעה רדופה עלתה על פניו. התוכנית נכשלה לגמרי.
מטיאו התאבל וטמן את ראשו בין ידיו. בלי לחשוב, היא רכנה לעברו כדי לנחם אותו. בתוך רגע הבינה את טעותה והתכוננה לדחייה, לכך שיתרחק. במקום זאת הוא נשאר דומם ואפשר לה למשוך אותו אליה. היא כרכה את זרועותיה סביבו, והוא חיבק אותה בחזרה וטמן את אפו בשערה, במקום שבו צווארה פגש את כתפה, כאילו ביקש להיבלע שם.
היא כמעט קרסה מעומק רגשותיה. למרות הכול, היא אהבה אותו. היא הרגישה פגיעה וחשופה. היא נשבעה שלעולם לא תיפתח שוב לסכנה של כאב כזה. ועכשיו הנה היא, חסרת אונים מולו.
כל זה לא היה חשוב עכשיו. בת דודתה, שבשבילה תכננה את הפריצה, עדיין היתה על הרכבת, בדרכה לאושוויץ. אבל בנה אולי לא. האנה קמה. "אני חייבת ללכת למצוא את ג'ורג'י."
"האנה, יכול להיות שהוא עדיין על הרכבת. וגם אם ירד ממנה, ילד כל כך צעיר..." האמת הנוראה נותרה תלויה באוויר ביניהם. גם אם שרד את הנפילה, לא היה שורד לבדו ביער.
"זה לא משנה," התעקשה האנה. "יכול להיות שהוא שם בחוץ. פצוע. מפוחד. אני חייבת לנסות."
"האנה, האזור שורץ גרמנים, שמחפשים את האנשים שברחו מהרכבת ואותנו. זה מסוכן מדי."
"הוא האחיין שלי, לעזאזל! אני חייבת את זה ללילי, אני חייבת למצוא אותו."
"לפחות תני לי ללכת במקומך."
"אתה לא יכול ללכת עכשיו. אתה צריך עזרה." התחבושת שחבשה אותו בה רק דקות ספורות קודם לכן כבר היתה ספוגה בדם.
מטיאו עמד להתווכח, אבל לבסוף נשען לאחור. הוא היה חלש מדי. "יש מנזר של נזירות דומיניקניות בלובֵּק, במזרח. את מכירה אותו?"
"לא, אבל אני יכולה למצוא אותו. למה?"
"הן משמשות כמרכז מידע עבורנו עוד מלפני המלחמה, מעבירות מידע על אנשים וגם נותנות מחסה לילדים פליטים לתקופות קצרות. אני לא יודע אם יהיה להן מידע על ג'ורג'י, אבל הן לא רחוקות מהמקום שבו פרצנו לרכבת, כך שיכול מאוד להיות שידעו משהו על ילד אבוד."
"תישאר כאן," אמרה. "אני אלך." הוא הנהן. גם אם היה לו מספיק כוח ללכת, הוא לא היה מצליח להסתיר את פציעתו, וכך היה מושך יותר מדי תשומת לב.
"האנה, חכי. יש עוד משהו. אחותי. היא לא באה." המצוקה בקולו היתה ברורה.
"אני יודעת. אולי משהו עיכב אותה," הציעה האנה בניסיון לנחם אותו. אבל היא ידעה שזאת משאלת לב. דבר לא היה מונע ממישלין להגיע לפריצה לרכבת. סביר להניח שמשהו השתבש.
"לא את מישלין. אחותי אף פעם לא איחרה למשהו כשאמרה שתבוא. אפילו לא פעם אחת בכל חייה. משהו נורא קרה. אני מרגיש את זה." המילים ריחפו מאיימות באוויר ביניהם. "אני חייב ללכת למצוא אותה."
"אתה לא יכול עכשיו, בשום אופן."
אבל מטיאו לא השתכנע. "אחותי נמצאת איפשהו והיא צריכה אותי. היא לא היתה עוזבת אותי אם המצב היה הפוך."
"אני אחפש אותה," הבטיחה האנה. "אחרי שאחפש את ג'ורג'י, אני אלך לחפש את מישלין."
"אבל איך?" שאל מטיאו. "אנחנו לא יודעים לאן היא הלכה."
"נכון," הודתה האנה. "היא אמרה רק שהיא הולכת לתפוס רוצח. יש לך מושג לאן היא היתה הולכת?"
מטיאו חשב לרגע. "היא לא היתה הולכת להרוג מישהו בעצמה, אבל היא היתה שולחת הודעה דרך הרשת. יש לה איש קשר בטרבורן, בעל מכולת, שלפעמים שולח עבורה הודעות. יכול להיות שהיא הלכה לשם כדי לשלוח הודעה למחתרת על הבוגד, אבל אני לא בטוח."
"זה הרמז היחיד שלנו," אמרה האנה בהחלטיות. "אני אתחיל שם."
"קחי את המכונית." הוא הושיט לה צרור מפתחות. "ותיזהרי."
"אני אזהר. אבל מה איתך? אתה לא יכול להישאר כאן." היא חשבה לרגע. "הטירה מחוץ להאכט. מישלין אמרה שהיא ריקה. אתה חושב שעדיין בטוח שם?"
"שווה לנסות. אין לנו מקום אחר ללכת אליו."
"סע לשם וחכה לי. אפגוש אותך שם ברגע שאוכל." היא הביטה בפצע שלו בדאגה. "אני שונאת להשאיר אותך ככה לבד. אתה זקוק לטיפול רפואי."
"אני אהיה בסדר. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה ללכת למצוא את ג'ורג'י ואת אחותי." האנה הנהנה ומיהרה לצאת מהקנטינה.
שעה לאחר מכן חנתה האנה בשביל החצץ מחוץ למנזר בלובֵּק. המבנה מימי הביניים, השוכן בין גבעות מוריקות, נראה לקוח מסיפור אגדה. אך במבט מקרוב היא ראתה שחלונות הוויטראז' סדוקים וחזית האבן מתפוררת. המדרגות היו רטובות, והאוויר היה לח ועבש.
היא לחצה על הפעמון ושמעה את הצלצול מהדהד בחללים בפנים. דלת העץ המקומרת נפתחה, ונזירה הופיעה בפתח. פניה עטו ארשת חשדנית, והאנה הבינה איך היא בוודאי נראית בבגדיה המלוכלכים והקרועים. "איך אוכל לעזור לך?"
האנה שתקה לרגע, שכן לא היתה בטוחה כמה תוכל לומר בבטחה. "אני מחפשת ילד אבוד."
משהו הבזיק בעיניה של האישה. "אבוד?"
האנה החליטה להסתכן. "מאחת הרכבות."
הבעתה של הנזירה התקשתה. "אני לא יודעת כלום על הרכבות," אמרה בהתגוננות.
"אבל את יודעת על ילד? הוא בן שמונה." הנזירה נעצה בה מבט קשה. "בבקשה, הוא האחיין שלי."
"יש פה ילד קטן." נשימתה של האנה נעתקה. "הוא הגיע לכאן לבד בלילה ואמר שהופרד מאמו."
הנזירה נעלמה פנימה כדי להביא את הילד. האם ייתכן שזה ג'ורג'י? היא דמיינה את האיחוד שלו עם לילי. אם אפשר למצוא את הילד, ודאי אפשר למצוא גם את אמו. היא הוצפה בתקווה שניתן לתקן את המצב.
הנזירה חזרה וילד קטן בעקבותיה. לבה של האנה צנח כאבן. הילד לא היה ג'ורג'י.
היא בהתה בו, אולי טעתה? אבל שערו היה אדום, לא שחור, ופניו היו מנומשות, בעוד עורו של ג'ורג'י היה צח כבהט. דחף עז אחז בה לקחת את הילד הזה, כל ילד, כדי למלא את החלל.
הילד נראה אבוד ומבולבל. האם גם הוא חשב שהוא עומד להתאחד עם אמו? האנה כרעה לפניו. "איפה ראית את אמא שלך בפעם האחרונה?"
"קפצנו יחד." הילד דיבר בענייניות על דברים שילד לעולם לא אמור לדעת.
"היית בקרון ששוחרר?" כל כך הרבה דברים קרו, והאנה לא זכרה אם היה שם ילד בערך בגילו של ג'ורג'י.
"לא, אבל כששמענו את האחרים יוצאים, החלטנו לנסות גם. אבא הצליח לפתוח את הדלת." האנה לא שיערה שהפריצה לרכבת תיתן לאסירים בקרונות האחרים את האומץ לנסות לברוח גם כן. "אבא נהרג מיד. אבל אני התגלגלתי רחוק מדי, וכשהתעוררתי אמא נעלמה." האנה ניסתה לא לדמיין מה אולי קרה לג'ורג'י.
היא פנתה אל הנזירה. "הוא יכול להישאר כאן?"
הנזירה קפצה את שפתיה. "לעת עתה." המנזר יהיה מקום מסתור בטוח רק לזמן מוגבל.
"לא שמעת על עוד ילדים אבודים?"
"אני מצטערת, לא." היה להם מזל שמצאו ילד אחד. מה היו הסיכויים שימצאו שניים?
האנה יצאה מהמנזר מדוכדכת ומיואשת. היא רצתה להמשיך לחפש את לילי ואת ג'ורג'י, אבל היא כבר סרקה את האזור הכפרי סביב המקום שבו פרצו לרכבת. ג'ורג'י יכול להיות בכל מקום, או גרוע מכך, יכול להיות שהוא איננו.
מאחר שלא ידעה איפה עוד לחפש את ג'ורג'י, מחשבותיה פנו למישלין. מטיאו אמר שאולי הלכה לבעל המכולת בטרבורן. האנה לא תלתה תקוות רבות בכך שעדיין תהיה שם, אבל אולי לאיש יהיה מושג כלשהו לאן הלכה.
היא נהגה אל העיירה, שהיתה במרחק של חצי שעה נסיעה צפונה. כשהגיעה לרחוב הראשי, חנתה בצד הדרך. "סליחה," פנתה לדוור שהיה עסוק בעבודתו. "תוכל לומר לי איפה המכולת?" היא התפללה שבעיירה הקטנה יש רק מכולת אחת.
הוא הצביע לכיוון החנות. אף שהיה אמצע היום, החנות היתה חשוכה ודלתה נעולה, מה שנראה כסימן מבשר רעות. האם מישלין הגיעה לכאן?
אולי המכולת נסגרה בגלל המלחמה ומישלין לא ידעה. אבל דרך החלון ראתה האנה מעט סחורה טרייה על המדפים. החנות נסגרה רק לאחרונה, ככל הנראה ללא הודעה מוקדמת. אולי הבעלים נאלץ לעזוב בגלל עניין אישי או מקרה חירום.
מעל החנות היתה דירה, והאנה הבחינה שאחד החלונות פתוח למחצה. היא ניגשה לדלת וצלצלה בפעמון. איש לא ענה.
היא היתה נחושה לגלות אם מישהו נמצא שם, ולכן הלכה לאורך הבניין אל הסמטה שליד החנות וחיפשה כניסה נוספת. סולם חירום נמתח על צד הבניין, והיא שקלה לטפס עליו.
ואז צד דבר מה את עינה בקצה הסמטה. צמיג שבצבץ מאחורי הבניין. היא מיהרה להתקרב.
כשראתה משהו מוכר, פלטה צרחה קטנה.
מאחורי החנות היו שרידיו המעוותים של האופנוע של מישלין. בטנה של האנה התכווצה באימה. מישלין לעולם לא היתה נוטשת את האופנוע שלה מרצונה. היא ידעה שמשהו רע קרה, משהו רע מאוד.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
