החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 27-
לוגן התעורר לקול מים זורמים במקלחת ולאור השמש שחדרה מבעד לתריסים אצל ג'יני. הוא נאנח והתמתח ונתן לריחה ולכל מה שעשו אתמול בלילה לשטוף אותו.
זה היה...
זה היה... מושלם. מושלם, למרות הארגזים שלא נפרקו והמילים שלא נאמרו. היום הוא יגיד אותן.
הוא חיפש את תחתוני הבוקסר שלו בסבך השמיכות ומצא את החולצה שלו זרוקה על כיסא. דמו התלהט כשנזכר איך ג'יני פשטה לו אותה. אולי כדאי שיצטרף אליה במקלחת.
המחשבה על ג'יני המסובנת כולה היתה מפתה מאוד, אבל קודם הם צריכים לדבר על כמה דברים. דברים שהוא היה צריך להגיד לה אתמול בלילה, אבל השתפן. היום הוא יגיד לה שהוא רוצה אותה. שהוא מאוהב בה עד מעל הראש ושהיה טיפשי מצדו לנסות להכחיש את זה, ושהיה עוד יותר טיפשי מצדו לנסות להסתיר את זה. ושאם היא רוצה, הוא יעמוד על הדלפק בבית הקפה ויצעק את זה כל הבוקר.
אבל קודם כול, קפה.
הוא התגלגל אל המטבח והפעיל את מכונת הקפה. הוא מצא ספלים בארון, מונחים במסודר ליד הסוכר והדבש. למעשה רוב המטבח היה מסודר, ולא היו בו ארגזים לא פרוקים. ג'יני פשוט לקחה את הזמן עם ההתמקמות. הוא לא יכול להאשים אותה בזה.
המטבח הקטן הוביל אל הסלון, שם מצא לוגן שולחן ושני כיסאות. ג'יני כנראה משתמשת בשולחן גם כשולחן עבודה, כי ניירות שונים היו פזורים עליו. לוגן הזיז כמה מהם וסידר אותם בערימה.
כרטיס ביקור החליק מתוך הערימה וצנח לאט על הרצפה.
ברב סנדרס, המתווכת שניסתה פעם לשכנע אותו למכור את החווה של סבא וסבתא שלו, בהתה בו מהרצפה. הוא בהה בה בחזרה, והחיוך הקורן מדי שלה לעג לו.
קספר נכנס בעצלתיים לחדר והצניח את גופו הגדול והצמרירי ישר על כרטיס הביקור, כאילו כדי למנוע מלוגן להילחץ. או כדי לחפות על הבעלים שלו. לוגן עקר את מבטו מהחתול ומהכרטיס והפנה שוב את תשומת לבו לערימת הדפים. הוא לא התכוון להסתכל עליהם. הוא לא התכוון לחטט.
אבל הוא ראה את כרטיס הביקור.
ועכשיו הוא גם ראה את הניירת. את רשימת העסקים האחרים באזור והמחירים שבהם נמכרו לאחרונה. הוא ראה את המקומות שג'יני סימנה בעיגול. הוא ראה את סימני הקריאה הקטנים והנלהבים שלה בשוליים.
הוא ראה את סכום הכסף האסטרונומי שג'יני יכולה לקבל בתמורה לבניין הזה. היא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים בסכום כזה. להמציא את עצמה מחדש. למצוא חלום משלה, במקום למחזר את החלום של דודה שלה.
היא יכולה לעזוב ולא להביט לאחור.
הוא סקר את הסלון במבטו והתעכב על הפרטים שלא שם לב אליהם אתמול בלילה. אמנם המטבח היה מאורגן, אבל הסלון היה מבולגן כמו חדר השינה. ארגז גדול שנכתב עליו "תמונות" היה מונח על הספה באופן מבשר רעות.
לג'יני לא היתה שום כוונה להישאר.
הוא שוב נפל בפח.
הוא התאהב בה.
כשהבין מה קרה, דמו קדח בעורקיו ואז קפא. מבחינתה, הוא היה רק תחנה בדרך. והוא השוויץ בה אתמול בפסטיבל המחורבן. כל התושבים בעיירה ראו אותם יחד.
הוא שוב נתן לכולם סיבה להסתכל עליו ברחמים.
שיט.
הוא חייב לצאת מכאן.
הוא עמד לחזור לחדר השינה כדי לקחת את שאר הבגדים שלו, אבל ג'יני בדיוק סגרה את הברז במקלחת. הוא קפא ליד השולחן וליד המסמכים המפלילים. אולי הוא יכול לברוח מכאן בתחתונים. זה כבר יגרום לכולם לשכוח את סיפור הצעת הנישואים הכושלת שלו.
לא, הוא לא יכול לברוח. הוא חייב להתעמת איתה. ואז לעוף מכאן.
הוא חיכה והקשיב לקולות של ג'יני בחדר השינה. היא זמזמה לעצמה מנגינה קטנה, ולוגן רצה לבכות. או לצרוח. או לקרוע משהו לגזרים. הוא לא היה בטוח. אולי גם וגם וגם.
ג'יני הגיחה מתוך חדר השינה לבושה בחולצת הפלנל שלו מאתמול בלילה. המראה כמעט גרם לו ליפול על ברכיו.
למה היא עושה לו את זה?
"בוקר טוב," היא אמרה בעליזות ולחייה היו ורודות מהמקלחת. קווצות שיער לחות הסתלסלו סביב אוזניה. לוגן כל כך רצה לגעת בה, שאצבעותיו התכווצו. "תודה שהכנת קפה." היא חייכה, ולבו של לוגן קפץ כאילו הוא יכול להימלט מתוך גופו וללכת לגור אצלה.
"כן... אממ... אני צריך ללכת." הוא לא הצליח להיישיר אליה מבט. לא עכשיו. לא עוד. לא אחרי שהבין עד כמה טעה בהבנת הסיטואציה.
"אה. באמת?" האכזבה ניכרה בקולה, אבל היא התגברה עליה. "אז אתה בטח רוצה את החולצה שלך בחזרה."
"תשמרי לך אותה." קולו היה מחוספס, גס ונוקשה, אבל הוא לא שלט בזה. אין סיכוי בעולם שהוא לוקח את החולצה הזאת בחזרה, עכשיו כשהיא מדיפה את הריח של ג'יני אחרי מקלחת.
"לוגן, קרה משהו?"
הוא נאנח והעביר יד על פניו. "לא, הכול בסדר. רק צריך לחזור הביתה."
"אוקיי." היא התקרבה אליו והחמימות שלה עטפה אותו, השתלטה עליו. "אתה פשוט נראה קצת נסער." היא הציצה בשולחן, מבטה התעכב על הניירות ואז הכתה ההבנה בפניה.
"לא ידעתי שאת מתכוונת למכור," הוא אמר. "זה הפתיע אותי, זה הכול."
"אני לא."
לוגן הניד את ראשו. "אני דווקא חושב שכן, ג'יני. אולי זה מה שאת רוצה."
"לא." פיה נמתח מטה בקצוות, ולוגן שנא את זה. הוא רצה להוריד את ההבעה הזאת מפניה בנשיקה, אבל מחשבות מהסוג הזה הן בדיוק אלה שתמיד סיבכו אותו בצרות.
"אולי כדאי לך למכור."
"מה? למה שתגיד דבר כזה?" היא הבזיקה אליו מבט, והעלבון ניכר בעיניה.
הוא משך בכתפיים באדישות מזויפת. כל גופו רחש עלבון וכעס על כך ששוב התאהב באישה הלא נכונה. שוב הלב שלו הוביל אותו בדיוק באותו השביל.
"תסתכלי על המקום הזה." הוא הצביע על הסלון, ומבטה של ג'יני טייל על הארגזים ועל הקירות העירומים. "אפילו לא נכנסת לדירה כמו שצריך."
"אני... פשוט הייתי עסוקה."
עסוקה? אולי. או שאולי זה בכלל לא מה שהיא רצתה. "אנחנו לא מכירים אחד את השני יותר מדי..." היא התכווצה כשאמר את זה, ובהתחשב בכל מה שעשו אתמול בלילה, הוא ידע שזה דבר ממש מגעיל להגיד, אבל אם הוא לא ירחיק אותה ממנו, הוא ייקח אותה שוב בזרועותיו ויהיה שבור עוד יותר כשהיא תעזוב. "נראה לי שברחת מהחיים הקודמים שלך. הבוס שלך מת ואת נבהלת. אבל אולי זה לא באמת המקום שאת רוצה להיות בו."
עכשיו היא עמדה עם הידיים על המותניים ובעיניים מצומצמות. חולצת הפלנל שלו התרוממה מעט וחשפה עוד טפח מירכיה. הוא הסיט את המבט. פתאום הצטער ששניהם לא לובשים מכנסיים בשיחה הזאת.
"יחסית למישהו שלא מכיר אותי, יש לך הרבה דעות בקשר למה שאני רוצה."
"אני חושב שאנחנו צריכים לצנן את העניינים בזמן הקרוב," אמר לוגן והדהד את המילים שג'יני אמרה לו שבוע קודם לכן. הוא היה צריך להקשיב לה.
הוא לא יסתכל על הדמעות שנקוות בעיניה. הוא לא יסתכל. הוא כבר צעד בדרך הזאת וידע מה קורה כשמנסים להכריח מישהי לחיות חיים שהיא לא רוצה. כל הצדדים אומללים.
"טוב." היא משכה באפה ומחתה את דמעותיה בגב כף היד. "אתה צריך להתמודד עם החרא שלך," היא אמרה, הסתובבה וחזרה לחדר השינה. הדלת נטרקה מאחוריה.
לעזאזל.
כשהתעורר הבוקר תכנן להגיד לה שהוא מאוהב בה, ובמקום זאת הוא הציע שהם יצננו את העניינים. קטסטרופה.
הוא הציץ שוב בשולחן, וסימני הקריאה של ג'יני לעגו לו מתוך הדפים. אם ג'יני לא רוצה להישאר בדרים הרבור, הוא בטח לא ישכנע אותה אחרת. למרות כל מה שהלב המטומטם שלו אומר לו.
דלת חדר השינה נפתחה שוב, ותקוות שווא התעוררה בקרבו.
ג'יני זרקה את מכנסי הג'ינס שלו אל המסדרון וטרקה שוב את הדלת.
אה, נכון.
לא היתה דרך לתקן את זה.
הוא לקח את המכנסיים ולבש אותם בקפיצות לעבר הדלת. הנעליים שלו שכבו הפוכות ליד הנעליים של ג'יני, במקום שבו זרק אותן אתמול בלילה. הוא היה כל כך להוט, כל כך מיהר להגיע אליה, שלא היה לו אכפת לאן הוא מעיף את הדברים שלו.
עכשיו נעל אותן ולא טרח לקשור את השרוכים. הוא לקח את המעיל שלו שהיה מונח על הכיסא ויצא מהדירה הזמנית של ג'יני.
-פרק 28-
לפעמים החיים מכניסים לך אגרוף בפרצוף ואז בועטים בך כשאת מתפתלת על הרצפה.
ככה הרגישה ג'יני כשתפסה את נורמן מתעסק בתרמוסטט בחדר העובדים יום אחרי שלוגן יצא מהדירה שלה בסערה; יום אחרי שאמר לה שאולי היא לא צריכה להיות כאן בכלל. היא הרגישה כאילו החיים מתעללים בה סתם, בשביל הכיף.
"נורמן, מה אתה עושה?" שאלה, אפילו כשהרגישה עמוק בבטן שהיא כבר יודעת את התשובה. היא כנראה היתה צריכה לפצח את התעלומה הזאת כבר מזמן, אבל אולי פחדה להתעמת עם העובד הנאמן ביותר של דודה שלה. שלא לדבר על המבט המזלזל של נורמן כשהסתובב אליה, שהספיק כדי לגרום לה להרגיש כאילו היא זאת שעושה משהו לא בסדר. אולי היא לא מבינה נכון את הסיטואציה?
"קפוא כאן. הלקוחות התחילו להתלונן," המשיכה כאילו היא צריכה להסביר למה הוא לא אמור להתעסק בתרמוסטט אחרי שהיא כבר כיוונה אותו להיום.
נורמן הסתכל לה בעיניים, והיא ראתה הבהוב של חרטה על פניו, אבל הוא הסתיר אותו מיד בארשת הכועסת הרגילה שלו. הוא זקף קלות את הסנטר ומתח את הכתפיים לאחור. "אני מתפטר."
המילים האלה היו כל כך בלתי צפויות, שג'יני לא הצליחה לעכל אותן. היה לה קצר במוח, והיא פשוט לא הבינה.
"מה זאת אומרת, אתה מתפטר?" שאלה, וקולה היה גבוה ומבוהל. "אני צריכה את עזרתך." לא משנה מה נורמן עשה לתרמוסטט או לכל דבר אחר בבית הקפה ג'יני סירבה לחשוב עכשיו על רשימת הפשעים הארוכה שלו היא לא יכולה לנהל את בית הקפה בלעדיו. הוא היחיד שיודע איך לעשות הכול!
נורמן הניד את ראשו. "לא באמת." הוא הפנה לה את הגב ופתח את התא האישי שלו.
"כן באמת." היא הניחה יד על זרועו כדי שלא יאסוף את החפצים שלו. הם בטוח יכולים למצוא פתרון. ברור שזאת רק אי הבנה אחת גדולה.
העומס של אמצע היום כבר התחיל, והיא השאירה את קריסטל לגמרי לבד בקופה. היא היתה צריכה לחזור לשם, אבל היא גם היתה צריכה שהעובד הכי מנוסה שלה לא יתפטר יום אחרי שזרקו אותה.
זרקו אותה? אפשר לזרוק מישהו גם אם לא באמת יוצאים קודם?
היא לא היתה בטוחה, אבל בהחלט הרגישה שזרקו אותה. והיא לא הספיקה לעכל את זה ועכשיו נורמן מפיל עליה את הפצצה הזאת.
"אני צריכה אותך, נורמן. אתה יודע איך הכול עובד במקום הזה. אתה העובד הכי מוערך של דודה דוט."
נורמן נשף בכעס וסילק את ידה במשיכת כתף. הוא שלף קרדיגן, כמה ספרים וקופסת פלסטיק עם חטיפי גרנולה ביתיים מתוך הלוקר שלו. "מתברר שלא."
"לא התייחסתי אליך יפה? אני מצטערת, נורמן. באמת. זאת הפעם הראשונה שאני מנהלת משהו, ואני ממש משתדלת. מה אפשר לעשות? איך אני יכולה לתקן את זה?" היא היתה על סף היסטריה. כבר היה אפשר לשמוע את העומס של שעת הצהריים, וקולה המבולבל של קריסטל עלה מעל רחשי הלקוחות. בדרך כלל יש שלושה עובדים בדלפק בשעה הזאת.
נורמן נאנח בנשיפה מיוסרת. "זאת לא את. לא באמת." הוא דחף את המשקפיים במעלה האף והסתובב אליה בפעם הראשונה מהרגע שבו התחילה השיחה הזאת. "זה אני. אני חיבלתי בעסק."
כמובן. היא ידעה את זה ברגע שראתה אותו מוריד את הטמפרטורה בתרמוסטט אחרי שכיוונה אותו כבר שלוש פעמים היום, אבל היא לא הבינה למה המנהל הוותיק של דודה שלה מנסה לשגע אותה. מה לעזאזל קורה כאן?
"למה? למה עשית את זה?"
"אני לא גאה בזה. ואני אבין אם תרצי להגיש תלונה." הוא שילב את זרועותיו לפני גופו בהכנעה, ועצם המחשבה על תמונת מעצר של נורמן באפודת מעוניינים ובמשקפי קרן כמעט גרמה לג'יני לצחוק. או לבכות. או גם וגם.
היא צבטה את גשר האף והרגישה כאב ראש מתקרב. "אני לא אגיש שום תלונה. אבל למה שתעשה את זה לכל הרוחות? חשבתי שאתה אוהב את בית הקפה, לא?"
"כן." הוא עיווה את פניו. "אני באמת אוהב אותו ורציתי לקנות אותו, אבל דודה שלך סירבה למכור לי אותו."
רגע, מה? נורמן רצה לקנות את בית הקפה. "באמת?"
"כן. היא אמרה לי שאת צריכה אותו יותר."
"אה."
"וחשבתי שאם אקשה עלייך קצת, אולי לא תרצי אותו. ואולי תמכרי לי אותו."
ג'יני התיישבה על הספסל ליד התאים. "אה."
נורמן החליק על האפודה שלו בידו. "כל העניין הזה הוא לא לכבודי, ואני מתנצל. זה קצת יצא משליטה. לא התכוונתי לשבור חלונות. או להבהיל אותך באמצע הלילה." הוא עיווה את פניו. "ג'ים הגזים עם זה קצת. מן הסתם, אני אשלם על הנזק. ואני מתפטר."
"אתה לא צריך להתפטר," אמרה ג'יני חלושות. כל מה שנורמן אמר לה הסתחרר בראשה בצורה מפחידה. היא הרגישה שהיא עומדת להקיא. "רגע, מי זה ג'ים?"
נורמן כחכח בגרונו. "הוא ה... אממ... עמית שלי."
ג'יני פערה עיניים. "שכרת מישהו שישבור לי את החלונות?"
"לא במפורש. חשבתי שהוא יכול לעשות כאן קצת... בלגן."
"אה." הצליל היה שקט, מובס.
"שוב, אני מתנצל." ובמילים האלה הוא לקח את החטיפים הביתיים שלו ואת החפצים האחרים והשאיר את ג'יני יושבת שם, עם הראש בין הידיים.
עכשיו עמדו בפניה שתי אפשרויות. האחת, להתכרבל בפינת החדר, על הרצפה הדביקה תמיד, ולהישאר שם לנצח נצחים. והשנייה, לקום ולעבוד בבית הקפה שלה.
היא גנחה לתוך כפות ידיה. האפשרות הראשונה היתה בהחלט מפתה. להתכרבל כמו כדור נראה כמו הדבר הנכון לעשות. זה היה נעים ומוגן. היא תוכל לחיות לה באושר על הרצפה, להתקיים מפירורים ולא להתמודד עם שום אחריות נוספת לעולם וגם לא עם שום חוואי סקסי שהתברר כאידיוט מושלם. אכן, מפתה.
אבל היו גם חסרונות. בעיקר מידת הדביקות של הרצפה. לא משנה כמה פעמים היא שטפה כאן, הרצפה נשארה דביקה והיא לא ידעה למה. מה שהגעיל אותה באמת היה העובדה שלא ידעה מה מקור הדביקות. היא לא רצתה להיות דביקה. וחוץ מזה, היא לא רצתה לאכזב את קריסטל, ואת דודה דוט, ואת עצמה. במיוחד לא את עצמה.
למרות מה שלוגן אמר. הטמבל הזה.
אז נשארה לה רק אפשרות אחת. היא חגרה את הסינר סביב המותניים וחזרה לעבודה.
"היי, קריסטל, מצטערת על הנטישה."
קריסטל הציצה מעבר לכתפה כשג'יני הגיעה מהחדר האחורי. היא נאנחה בהקלה. "אוי, תודה לאל," היא אמרה בחיוך. "את כאן."
כן, היא כאן, לעזאזל. בית הקפה הזה הוא שלה. ולמרות המאמצים של נורמן והפחדים של לוגן, היא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.
היא ניגשה אל הדלפק. "הֵיי, מרקו. כרגיל?"
האיש חייך אליה בשמחה. "הֵיי, ג'יני. כן, זה יהיה מושלם."
ג'יני הנהנה וניגשה לעבודה.
-פרק 29-
"טוב, איפה הוא?" קולה של אנני מילא את הבית עוד לפני שהיא נכנסה.
"מטבח." סבתא שלו לא היססה לרגע לפני שהסגירה אותו.
"כמה המצב גרוע?" זה היה קול אחר. גם הייזל כאן. נפלא.
"די גרוע. הוא ניקה כל פינה בבית ובנה מחדש את הלול של התרנגולות."
לוגן קימט את מצחו. מה כל כך נורא בזה שהוא מנקה כשהוא נסער? יש דברים יותר גרועים. הוא התכוון לתקן את הלול כבר מזמן. פשוט התפנה לו זמן אחרי פסטיבל הסתיו. ולא היתה שום בעלת בית קפה שצריכה את עזרתו.
הבטן שלו התהפכה כמו שקרה בכל פעם שחשב על הפסטיבל ועל ג'יני ועל כל מה שקרה אחר כך. עבר שבוע מיום שראה אותה.
ומיום ששתה כוס קפה כמו שצריך.
זה הרג אותו.
אבל הוא ידע שרק יפגע בעצמו עוד יותר אם ירשה לעצמו להמשיך להיסחף אחריה, ובסוף היא תחליט שנמאס לה מהניסוי הקטן שלה. הוא לא היה מסוגל לעשות את זה.
"עצור, מיסטר קלין. זרוק את המטלית הזאת," אמרה אנני ונכנסה למטבח עם סלסילה מלאה במאפינס.
"לי הוא דווקא מזכיר צייד ראשים מהמערב הפרוע," הוסיפה הייזל, הטתה את הראש הצדה ובחנה במבטה את הזקן וחולצת הפלנל שלו.
"חה חה חה."
אנני לא בזבזה זמן ומיד הרגישה בבית אחרי הכול, זה באמת היה הבית השני שלה. זה היה ככה מאז ילדותם. אנני היתה אחת משישה ילדים, איפשהו באמצע. במשפחה גדולה כל כך, קל ללכת לאיבוד. אנני אהבה את תשומת הלב של ננה ושל סבא, ולוגן אהב להעמיד פנים שיש לו אחות.
לא שהיה מודה בזה עכשיו, כשהסתובבה במטבח שלו והכינה תה ודחפה את האף שלה לעניינים שלו.
הייזל ישבה ליד השולחן ולקחה מאפין, אבל לוגן קלט אותה זורקת לו מבטים עצובים מזווית העין. בדיוק המבט שהוא ניסה להימנע ממנו. אנני הניחה ספל תה מול הייזל והתיישבה ליד השולחן. היא לקחה מאפין וקילפה את העטיפה לאט, וכל העת תקעה בו מבט מאוכזב. הוא לא עמד בזה.
"נו, אנני. דברי כבר."
היא קפצה שפתיים בחוסר שביעות רצון. "מה עשית?"
"למה את חושבת שעשיתי משהו?" הוא זרק את המטלית המלוכלכת לכיור ושילב את זרועותיו על החזה.
הייזל עקבה אחרי תנועותיו במבטה. שפת הגוף שלו היתה מתגוננת. זה מה שהיא היתה אומרת אם לא היתה מניחה לאנני להיות אחראית לכל הדיבורים. בינתיים.
"קודם כול, אתה וג'יני הייתם צמודים וחמודים בפסטיבל, ואז פתאום, פוף! נעלמת."
"לא נעלמתי. אני ממש כאן."
אנני עשתה פרצוף. "וחוץ מזה, ג'יני הרבה פחות עליזה מהרגיל, אבל היא לא רוצה לדבר על זה."
לבו נסחט בקרבו. "מה זאת אומרת?"
היא השמיעה אנחה ארוכה, כאילו קשה לה לדבר עם בן אדם כל כך טיפש, וזה כנראה היה נכון. "זאת אומרת שג'יני קורעת את התחת בשבוע האחרון מאז שנורמן עזב, אבל היא "
"רגע, רגע, נורמן עזב?"
"הוא התפטר," הצטרפה הייזל.
"למה שנורמן יתפטר?"
הייזל משכה בכתפיה. "ג'יני אמרה רק שהוא החליט לחקור אפשרויות אחרות. זה היה מוזר."
לוגן הניד את ראשו והתיישב ליד השולחן. אנני החליקה לעברו מאפין בננה עם שוקולד צ'יפס. האהוב עליו. לפחות היא הביאה נשנושים למשימת ההטרדה הזאת.
"אני לא מבין. למה שנורמן יתפטר פתאום וישאיר את ג'יני בלי עזרה?"
"נראה לי ברור," אמרה אנני. "הוא לא אהב את ההנהלה החדשה."
"כולם אוהבים אותה," נהם לוגן. הוא קלט בדיוק כמה מטורף הוא נשמע, אבל לא היה מסוגל לשלוט בזה.
אנני זקפה גבה. "מי יותר ומי פחות."
"היא לא תישאר כאן, אנני. לא רציתי לגרור את זה הפעם."
"איך אתה יודע?" אנני נראתה כאילו בעוד רגע תחטוף לו את המאפין כעונש. הוא קירב אליו את המאפה.
"היא שוקלת למכור. והיא יכולה לקבל הרבה כסף." הוא משך בכתפיו. "כל הסיפור הזה היה רק ניסוי בשבילה. בסוף יימאס לה והיא תחזור לחיים האמיתיים שלה."
יחסית לאישה קטנה ואוהבת ספר, הייזל זינקה עליו כמו נינג'ה מחורבנת. הוא לא ראה את המכה שעמדה לנחות על ראשו עד שכבר הכתה בגולגולת שלו.
"אאוץ'! הייז, מה הבעיה שלך?"
אנני החניקה צחוק.
"אלה החיים האמיתיים שלה! למה שהיא תקרע את עצמה כדי להשאיר את בית הקפה פתוח כל השבוע אפילו שיש לה מחסור מטורף בכוח אדם אם היא מתכוונת לעזוב? למה שהיא תצטרף למועדון קריאה ותירשם לקורס אפייה, אם היא לא אוהבת לגור כאן? למה שהיא תתאהב בך, אם היא לא מתכננת להישאר?"
לוגן נחנק מהמאפין שדחף לפיו בזמן שהייזל נשאה את הנאום שלה, שהיה כמו אגרוף בבטן. פירורי מאפה עפו לו מהפה. אנני סילקה אותם בידה היישר אל הרצפה הנקייה שלו.
"היא לא אוהבת אותי," הוא אמר בקול צרוד בין שיעול לשיעול.
"אולי עדיין לא," אמרה הייזל במשיכת כתפיים. "אבל ראיתי איך היא מסתכלת עליך וגם איך אתה מסתכל עליה, דרך אגב ויש שם משהו. אף אחד לא מסתכל ככה על סטוץ חולף."
הוא בלע רוק בכוח.
"בשלב מסוים תצטרך לנסות שוב," הוסיפה אנני. "קח סיכון. ג'יני שווה את זה."
"אתה צריך להתמודד עם חרדת הנטישה שלך," הוסיפה הייזל ולגמה מהתה שלה.
"המה שלי?" התיז לוגן, ואנני נתנה לו מכה חזקה על הגב וגרמה לו להשתעל עוד כמה פירורי מאפין על השולחן.
"לוגן, אבא שלך עזב כשהיית תינוק, אמא שלך מתה כשהיית קטן, ומערכת היחסים הבוגרת היחידה שלך הסתיימה כשהיא נטשה אותך. נראה לי די ברור מה קורה כאן." הייזל דחפה את משקפיה במעלה האף ולוגן בהה בה כלא מאמין.
"נשמע לי הגיוני," הצטרפה אנני. "קראת הרבה ספרי עזרה עצמית בזמן האחרון, הייז?"
הייזל משכה בכתפיה. "חשבתי שכולנו כבר יודעים את זה."
לוגן ליטף את זקנו. "וואו, הייזל. את לא חסה עלי היום."
"אני רק מנסה לעזור."
הוא כמעט צחק. העזרה של הייזל היתה לפרוש את כל הבולשיט שלו על השולחן ולא לרחם עליו. אבל היא לא טעתה. הוא לא היה צריך להתחרפן כל כך כשראה את כל הארגזים הלא פרוקים ואת המסמכים של המתווכת. הוא היה צריך לפחות לדבר עם ג'יני לפני שברח מהדירה שלה. חרדת נטישה. זה נשמע מסובך, אבל זה בעצם פשוט. הוא פחד. פחד שג'יני תעזוב. פחד להיכשל שוב. פחד להיפגע שוב.
והוא נתן לפחד הזה לנהל את כל האינטראקציות שלו עם ג'יני. לכן הוא התכחש למשיכה אליה. לכן רצה להסתיר את מה שקורה ביניהם. ולכן השתגע וקפץ למסקנות במקום לדבר איתה.
ואחרי כל זה, הוא ברח אל הביטחון שבחווה ומאז הוא מסתתר כאן. בדיוק מה שסבא שלו הזהיר אותו לא לעשות.
כשהבין את האמת המטרידה הזאת, החברות שלו קמו ללכת. אנני שמה את הספלים בכיור, והייזל נתנה לו נשיקה על הראש.
"בהצלחה," אמרה וטפחה לו בעוצמה מפתיעה על הזרוע. מתי לעזאזל הייזל נעשתה חזקה כל כך? "אני בטוחה שתוכל להשלים איתה. לפחות תלך לשתות קפה. לפי השמועות בעיירה נסעת לאיזה ריטריט מדיטציה או לטיול בהרים בפרו."
לוגן הניד את ראשו. "למה?"
"לאבא שלי היה חלום עליך ועל איזו לאמה על ראש הר או משהו. הוא לא היה לגמרי ברור."
"העיירה המחורבנת הזאת."
אנני חייכה בדרך החוצה מהמטבח. "אתה אוהב אותה מאוד. נתראה!"
הוא היה בטוח שהן שמעו את האנחה המתוסכלת שלו לאורך המסדרון, אבל הן לא הסתובבו להביט בו. הן אמרו את מה שבאו להגיד והשאירו את המאפינס. עכשיו לא נשאר לו דבר לעשות מלבד להתבשל בכל הדברים שהפילו עליו.
נורמן התפטר.
ג'יני עדיין נלחמה על בית הקפה.
ומתברר שיש לו חרדת נטישה.
מה לעזאזל הוא עושה? מפחד? מוותר על משהו טוב עוד לפני שהתחיל? ובגלל מה? בגלל מערכת יחסים כושלת עם הבן אדם הלא נכון?
הגיע הזמן לשים את החרא הזה מאחוריו.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
