אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 40 -
אדי
פגשתי את קייט והארי במסעדת ברביקיו, כעשרים וחמישה קילומטרים מבאקסטאון. היא היתה מסעדת דרכים טיפוסית, עם מפות שולחן משובצות בכחול לבן ואוכל שהוגש בצלחות מחולקות לשלושה תאים: אחד לבשר, אחד לתפוחי אדמה מטוגנים או לטבעות בצל ואחד לירקות. הארי ואני הזמנו חזיר צלוי, וקייט בחרה בסלט עוף בגריל.
"אז מה כל כך מרגש אותך?" שאלתי.
עקבה הימני של קייט נקש על רצפת העץ מתחת לשולחן מאז שהתיישבנו.
"ראיתי את הטבעת שגרמה לפצעים על סקיילר אדוארדס," היא אמרה.
רכנתי קדימה.
"חיפשנו טבעת גדולה עם כוכב מחומש. לראיין הוג יש בדיוק טבעת כזאת," הוסיפה ושלפה תצלום.
זיהיתי את האמה של הארי בתמונה, כך שהנחתי שהיא צולמה היום. התמונה הבאה שהראתה לי היתה תקריב של הטבעת: טבעת זהב ראוותנית, עם כוכב מאבן חן לבנה במרכזה.
"את יכולה להגדיל עוד?" שאלתי.
קייט הגדילה את התמונה, אבל האיכות לא היתה טובה מספיק כדי לראות את הפרטים הקטנים.
"דיברתי עם פארנסוורת. יש חדשות טובות וחדשות רעות," אמרתי. "החדשות הטובות הן שהוא מסר לי פרטים ספציפיים על הסימנים שהטבעת הותירה על גופה של סקיילר. מעל הכוכב יש שתי אותיות, F ו C, אבל אני לא מצליח לראות אם הן מופיעות גם על הטבעת של הוג."
"תמיד אפשר לחזור לשם ולהעיף מבט מקרוב," אמרה קייט.
"אני לא יודע כמה זה חכם כרגע. עוד לא שאלתם אותי מה החדשות הרעות."
הארי עצם את עיניו. הוא כבר הבין לאן אני חותר. קייט הרכינה את ראשה. שניהם קלטו את הבעיה.
"פארנסוורת לא יעיד," אמרה קייט.
"נכון. הוא מפוחד עד מוות, ויש לו סיבה טובה. עורך הדין שהנחה אותו מת, יחד עם מנהלת המשרד שלו. הוא מתייחס לאזהרה ברצינות. זה לא משנה אם נמצא את הרוצח האמיתי ואת הטבעת התואמת בלי פארנסוורת אין לנו דרך להציג את הסימנים על עורה כראיה בפני המושבעים. זה בכלל לא יהיה חלק מהתיק."
"ואנחנו לא יכולים להביא פתולוג אחר להעיד כי גופתה של סקיילר נשרפה," אמר הארי.
"מה דעתכם שננחית על פארנסוורת זימון לבית המשפט?" שאלה קייט.
"זה אפשרי, אבל זאת התאבדות מקצועית. גם אם הוא ייענה לזימון ויגיע לבית המשפט, הוא לא ישתף פעולה על דוכן העדים. נצטרך להתייחס לעד המומחה שלנו כאל עד עוין, וזה מתכון לאסון בתיק של עונש מוות. החיים של אנדי מונחים על הכף. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום טעות," אמרתי.
האוכל נותר על השולחן בלי שנגענו בו. שתיקה השתררה. הארי הפר אותה כשהרים את המזלג והתחיל לאכול.
"כשהייתי בווייטנאם אכלנו מתי שיכולנו. אף פעם לא ידענו מתי נזכה שוב לארוחה חמה. תאכלו משהו, שניכם. אנחנו נחשוב על פתרון," אמר.
"איזה פתרון? אנחנו אבודים. אין לנו קו הגנה. אדי, אנחנו צריכים לדחות את המשפט. להשיג דחייה ולהתארגן מחדש."
"לא, לדחות את המשפט בחודש או חודשיים זאת לא אופציה. קודם כול, את חושבת שהשופט צ'נדלר ייתן לנו דחייה? אין סיכוי, הגיהינום יקפא קודם. לא שזה משנה, כי נהיה באותו מצב בדיוק בעוד חודש. התיק הזה לא עומד להשתפר."
"אנחנו הולכים להפסיד," אמרה קייט.
"ככה נראה," אמרתי. "כל הראיות מצביעות על אנדי דובואה, והמושבעים כנראה ממילא לא יקשיבו לנו. היו לי תיקים קשים בעבר, אבל שום דבר כזה. קורן סידר לעצמו חבר מושבעים אוהד, הפחיד את העדים שלנו... יש לו ראיות פורנזיות לדם של אנדי מתחת לציפורניים של הקורבן, שתי הודאות, עד שממקם את אנדי כאדם האחרון שהיה איתה לפני שנעלמה אין סוף לדרכים שבהן אנחנו הולכים להפסיד בתיק הזה."
קייט הנידה בראשה ואמרה, "אין לנו דרך לנצח, אבל לא נהייתי עורכת דין כדי להתחיל לשחד מושבעים."
כמה ימים בשמש הבליטו עוד יותר את הנמשים שעל אפה ועל לחייה. קווצות שיער נצמדו למצחה, כאילו הודבקו אליו בזיעה. היא לבשה טישרט שחורה מתחת לחליפה האפורה שלה, והז'קט היה תלוי על הכיסא. החום והתיק הכבידו עליה יותר מכפי שצפיתי.
"תקשיבי, אין לך מה לדאוג. אני בחיים לא אבקש ממך להפר את הכללים או לכופף את החוק. אנחנו שותפים, זוכרת?"
"זה מה שמדאיג אותי. אם יתפסו אותך, בטח יגידו שידעתי על זה כי אני השותפה שלך. גם אני אדפק."
"לא, את לא," אמרתי.
"איך יכול להיות שלא?"
"תראי, קורן משחק את המשחק הזה הכי מלוכלך שיש. זה אישי בשבילו. זאת מלחמה. עורכי דין מתו, לכל הרוחות. עדים מקצועיים לא יעידו כי הם מפחדים שהוא יהרוג אותם. לשחק לפי הכללים לא יספיק כדי להציל את אנדי. אני חושב שאני יכול להציל אותו, אבל אני חייב להיאבק בקורן בתוך הבוץ כדי לעשות את זה. אין דרך אחרת."
"חייבת להיות דרך לנצח בלי לעבור על החוק."
הארי התחיל לצחוק.
"אמרתי משהו מצחיק?" שאלה קייט.
"אנחנו מתעסקים עם תובע שחושב שהוא מעל החוק. גם אני פעם חשבתי כמוך. ואז הבנתי, בעצם אדי לימד אותי, שצדק והחוק יכולים להיות שני דברים שונים מאוד," אמר הארי.
"אני לא אוהבת את זה."
"את חושבת שבלוך אף פעם לא חרגה מהכללים?" שאלתי.
היא הרימה את המזלג והחלה לנקר באוכל שלה.
"בלוך עושה את שלה. אני לא אומרת שגם היא מעל החוק, היא פשוט, אתם יודעים, בלוך, היא "
"שונה," אמרנו הארי ואני באותו הזמן.
"כן." קייט הנהנה.
"היא לא היתה משתלבת בינינו אם היא היתה נורמלית, זה בטוח," אמרתי.
מצב הרוח התבהר כשקייט חייכה. הארי דחף אותה בעדינות עם המרפק. היא דחפה אותו בחזרה, חזק יותר, בצלעות, והוא פרץ בצחוק המתגלגל המידבק שהיה סימן ההיכר שלו. להארי מעולם לא היתה בת. פעם עבדנו עם חוקרת בשם הארפר. לא היו להם ממש יחסי אב ובת, אבל הקשר היה מתפתח לשם אם היא לא היתה מתה שנה קודם לכן. מותה הכה בשנינו בעוצמה של משאית.
עדיין חלמתי עליה. ברוב הלילות. כשהיא מתה, ידעתי שהפצע לעולם לא יגליד. שאשא אותו איתי עד סוף חיי. היו רק שתי אפשרויות: או שאלמד לחיות איתו, או שהוא יהרוג אותי. היתה לי בת, ולא יכולתי לאכזב אותה. אפילו שלפעמים לא רציתי להיות בעולם הזה בלי הארפר.
שאבתי נחמה מהדברים הקטנים. למשל עכשיו, כשהתבוננתי בקייט ובהארי מחייכים וצוחקים יחד. קייט העריצה אותו, והוא התפעל מכוחה ומתבונתה. בקרוב הוא יתחיל להתלונן שהיא לא אוכלת מספיק והיא תתלונן שהוא לא לקח את הכדורים שלו. יחסי אב ובת היו בהחלט על הפרק. אמנם אביה של קייט היה חי וקיים, אבל יכולים להיות לאדם הורים רבים. וכל אחד צריך מנטור. לי בטח כבר לא היה מה ללמד אותה.
באותו רגע שמחתי שאני יושב איתם ליד השולחן. הרגע החולף הזה של קלילות הסיר, רק לשנייה, את המשקל המוחץ של ייצוג אדם שיוצא להורג אם נפסיד.
זה מה שהונח על הכף. סכום ההימור לא היה יכול להיות גבוה יותר.
נהנינו מהאוכל שלנו, ובזמן שניקינו את הצלחות, הנטל הזה הוקל.
"שמעת מבלוך?" שאלתי.
קייט עדכנה אותי. היה לה משהו על לומקס. אולי מספיק כדי להכניס אותו לכלא.
"אז היא מתכוונת להתעמת איתו? לראות אם הוא נשבר?" שאלתי.
"היא אמרה שהיא תדבר איתו קודם. ביחידות."
"אולי כדאי שמישהו ילך איתה? מי יודע איך הוא יגיב? זה עלול להידרדר לאלימות," אמר הארי.
"בלוך אמרה לי שהיא תבהיר לו שיש עותקים נוספים של ההקלטה של דורותי מייג'ורס. לומקס חכם מספיק כדי לדעת שהבעיה לא תיפתר אם הוא יפגע בה. חוץ מזה, אנחנו מדברים על בלוך. לומקס הוא זה שצריך לפחד. אם בלוך תגרום לו להסכים לדבר עם ברלין ולהעיד נגד קורן, יכול להיות שנקבל דחייה בתיק של אנדי ואולי תהיה לנו הזדמנות להביא אותו בפני תובע מחוזי חדש, שבטח לא ירצה לגעת בשום תיק של קורן שמתנהל," אמרה קייט.
הנהנתי. "בואו נראה קודם מה יש ללומקס להגיד. תשאלי את בלוך אם היא רוצה שאני אצטרף. סתם בשביל החברה."
"למה שלא תתקשר אליה עכשיו?"
"אני לא יכול כרגע. אם היא תרצה שאבוא איתה, תגידי לה שאגיע למלון קצת יותר מאוחר. אתם תחזרו לשם עכשיו ותתחילו לחשוב על דרכים לתקוף את הראיות הפורנזיות. העברתם את אנדי ופטרישיה למלון?"
"היה צורך בקצת תחבולות כדי להתגנב על פני פקידת הקבלה, אבל הצלחנו," אמר הארי.
לא רציתי שאנדי ופטרישיה יהיו באמצע שום מקום. היה קל יותר להגן עליהם במלון, והם הסכימו לעבור למשך המשפט.
"מצוין, תוודאו שהם מזמינים מה שהם רוצים משירות החדרים. אני אשלם את החשבון כאן," אמרתי.
הארי ניגב את שפתיו במפית, קימט אותה, הניח אותה על צלחתו הריקה ואמר, "אתה נשאר לקפה?"
"בהחלט. יש לי פגישה."
"את מי אתה פוגש?" שאלה קייט.
"עדיף שלא תדעי."
הם עזבו זמן קצר לאחר מכן. הארי היסס. קייט הסכימה שעדיף שהיא לא תדע מה אני זומם. תמיד היה כדאי לשמור על אפשרות ההכחשה הסבירה בכל הנוגע לשיטות שלי. המלצרית באה לפנות את השולחן.
"אפשר להביא לך עוד משהו?" היא שאלה.
"כן, אני אשמח לכוס קפה. בעצם, אשמח לשתי כוסות קפה, בבקשה."
היא חייכה והביאה לי שני ספלים של קפה מהביל. שמתי סוכר וחלב בשניהם וסיימתי את הכוס הראשונה במהירות. בדיוק כשהתחלתי לשתות את השנייה, אישה צעירה נכנסה למסעדה. סנדי בויאט לבשה ז'קט אופנוענים מעור, טישרט אדומה וג'ינס כחול. היא פוטרה מעבודתה בדיינר של גאס לפני כמה ימים, מכרה לנו את הגרוטאה שלה ועכשיו היא היתה מושבעת מספר שתים עשרה במשפט של דובואה.
הבטתי בשעוני.
דייקנית על הדקה.
לא היתה עמדת מארחת במסעדה, ולא היה שלט שהורה ללקוחות להמתין עד שיושיבו אותם. במקום הזה מי שנכנס תוקע את התחת שלו בכיסא הראשון שהוא מוצא ומודה על מזלו הטוב.
סנדי סקרה את המסעדה. המקום התחיל להתמלא. אולי שישים איש. משפחות, זוגות, אפילו כמה גברים בחליפות עסקים. מסעדת ברביקיו חוצה את כל המעמדות החברתיים בדרום. ומסעדת ברביקיו טובה, כמו זאת, היא הדבר הכי קרוב לקומוניזם שאנשי הדרום יגיעו אליו.
הרמתי יד והשארתי אותה באוויר לכמה שניות עד שהיא ראתה אותי.
היא סקרה בעצבנות את שאר הסועדים בעודה פוסעת אל השולחן. היא התיישבה.
"איך מצאת אותי?"
"יש לי חוקרת די טובה."
"אני לא אמורה לדבר איתך."
"גם אני שמח לראות אותך, סנדי," אמרתי.
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
"זה בסדר. אני לא חושב שהרבה אנשים מבאקסטאון ירחיקו עד לכאן בשביל ברביקיו כשיש להם מסעדת בשרים בכל פינת רחוב."
היא הנהנה ואמרה, "ועדיין, כנראה כדאי שנקצר. המקום הזה רחוק, אבל הוא לא בדיוק פרטי."
"זה לא ייקח הרבה זמן. חשבתי שכדאי שנדבר," אמרתי.
"על מה?" היא שאלה.
"על כמה דברים שמטרידים אותי. דבר ראשון, כשהתובע שאל אם את מכירה מישהו מהצדדים בתיק, אמרת שלא, ואני רוצה לדעת למה."
"זה פשוט מאוד. אני לא מכירה אף אחד מהם. אני לא מכירה אותך. מכרתי לך רכב בחמש דקות בערך. זה הכול. זה לא שאנחנו מבלים יחד. בלי להעליב."
"לא נעלבתי. אבל את כן מכירה אותי, לא משנה כמה קצרה היתה ההיכרות בינינו. למה שיקרת לשופט?"
"זה היה שקר? זה פשוט לא נראה חשוב. זה לא כמו עכשיו, כשאני מושבעת ואתה עורך דין בתיק. זה אומר שאסור לנו להיפגש או לדבר," היא אמרה.
שאלה היתה תלויה בינינו, כמו המנורה שהשתלשלה מהתקרה והטילה הילה במרכז השולחן. נתתי לה להתנדנד ברוח לזמן מה בעודי נשען לאחור בכיסא ושוקל אם אני רוצה לשאול אותה.
היא היתה חכמה מספיק כדי לדעת מה השאלה. היא הזמינה אותה. ראיתי שהשאלה מתנדנדת לעברה. היא יכלה לשאול אותה בדיוק כמוני. והיה נראה שהיא תעשה זאת. יכולתי לראות את השאלה שם, מרחפת סביב החיוך שבזווית שפתיה האדומות.
החלטתי שיהיה מנומס יותר אם אקח את היוזמה לידי.
"סנדי, את רוצה לעשות קצת כסף?"
שפתיה התכווצו, עיניה ננעצו בי, ננעלו, כמו הגלגלים במכונת מזל.
"אני נמצאת בעמדה ייחודית לשנות את תוצאת המשפט הזה," היא אמרה.
"באלבמה, הרשעה ועונש מוות יכולים להיגזר ברוב של עשרה מושבעים. קול אחד של 'לא אשם' לא מספיק."
"אחד זאת התחלה," היא אמרה.
"בהחלט. כמה דבר כזה יעלה?"
היא חשבה לרגע. היא לא רצתה לנקוב במחיר גבוה מדי וגם לא למכור את עצמה בזול. היא עמדה לבצע פשע. עבירה חמורה. היא תקבל עונש מאסר כבד אם יגלו מה עשתה וירשיעו אותה. הסיכון הזה דרש גמול שמן.
"עשרים אלף דולר," היא אמרה.
"אני חושב שאנחנו יכולים לשאוף גבוה יותר. תגידי לי, את אוהבת דמויות של דיסני?"
- פרק 41 -
בלוך
בלוך עצרה בצד השני של הכביש, מול משרד השריף. כמה ניידות מצוחצחות עמדו בחוץ בשורה, חונות בחוסר מעש באור פנס הרחוב.
לפני שנקטה פעולה כלשהי, היא שקלה את צעדיה.
לצעד הבא שלה היו כמה תוצאות אפשריות. עימות עם השריף, שבו תציג לו ראיות לשיבוש הליכי משפט, לעדות שקר ועוד, עלול להתפתח לכמה כיוונים, שרובם לא טובים. אדם השקוע כל כך עמוק בבוץ ידרוך על גוויות כדי לראות אור יום. האפשרות האחרת היתה שירים ידיים, ינהג בתבונה ויסכים להעיד נגד קורן. זאת היתה תקוותה: שנותרה בו גחלת לוחשת של טוב, שהיא תוכל ללבות ללהבה שתשרוף את ביתו של קורן. היא ידעה שעדיף שתדבר איתו לבדה. היא היתה פעם שוטרת וידעה איך לדבר עם שוטרים.
היא יצאה מהמכונית, חצתה את הכביש וראתה שני שוטרי סיור יוצאים מהבניין ופונים לאחת הניידות. היא לא זיהתה אותם. משמרת הלילה. משהו בהם היה שונה, אבל לקח לה רגע לשים על זה את האצבע.
ואז היא הבחינה בכך. שניהם ענדו סרטים שחורים על זרוע ימין.
כשחלפה על פניהם בדרכה לתחנה שאלה, "ערב טוב, למה הסרטים על הזרוע?"
אחד מהם השיב, "לאות אבל. אשתו של השריף היתה חולה הרבה זמן. סרטן. היא הלכה לעולמה אתמול בלילה."
"אלוהים אדירים, לא ידעתי. אני בעיירה וחשבתי לקפוץ לבקר אותו. הוא בפנים? עבדנו יחד פעם, לפני הרבה שנים," אמרה בלוך.
שני שוטרי הסיור נעצו בה מבט. הם בחנו את עמידתה: גב זקוף, אגודל תחוב בחגורה, ראש מורם, הנינוחות שהפגינה בנוכחותם.
"איפה עבדתם יחד?" שאל אחד מהם.
"הייתי במחוז 2, במוביל. עבריין שנמלט בערבות ביצע שוד מזוין, עבר באזור הסיור שלי ובסוף הגיע לכאן. לומקס רצה לתפוס אותו לפני שייגמר לו הכסף והוא יתחיל לשדוד אנשים. בסוף תפסנו אותו. זאת אומרת, לומקס תפס אותו."
הם הקשיבו היטב לכל מילה. במוביל היו יותר מארבע מאות שוטרים, ואף אחד לא הכיר את כולם. בלוך בהחלט נשמעה כמו שוטרת. היא לא סיפרה להם שהיא שוטרת לשעבר ומתכוננת לנעוץ את שיניה בלומקס.
"נשמע כמו קולט. בכל מקרה, הוא לא כאן. הוא בטח בבית."
"הייתי רוצה לומר לו שאני משתתפת בצערו," אמרה בלוך.
"אנחנו יכולים למסור לו הודעה. אני בטוח..."
"באופן אישי. יהיה גס רוח מצדי לא לעשות זאת," אמרה בלוך.
שוטרי הסיור הביטו זה בזה, משכו בכתפיים, ואחד מהם מסר לה הוראות הגעה. בלוך הודתה להם. הם קנו את ההצגה, וגם אם היו להם ספקות ויתגלה שבלוך אינה מי שהיא אומרת, הם סברו שהשריף יוכל להסתדר בקלות עם אישה אחת.
בלוך שיערה שהם עד כדי כך טיפשים.
היא חזרה למכונית והקלידה את הכתובת במכשיר הניווט. היא לא קיבלה מיקום מדויק, אלא רק אזור כללי צפונית לעיירה. היא יצאה לדרך, בטוחה שתמצא את הבית. הוא שכן כמה מאות מטרים דרומית לדוויל'ס קריק, פלג השטן יובל צר ושוצף שנשפך לנהר לוקסהאצ'י.
כשהתקרבה לסיכה האדומה במערכת הניווט, הכביש הדו נתיבי הצטמצם לנתיב אחד. משמאלה הבחינה בפתח בין העצים. שביל עפר, ומימינו תיבת דואר. היא עצרה, נסעה מעט לאחור. על תיבת הדואר התנוסס שם בצבע לבן.
לומקס.
היא נסעה לאחור עוד כשלושה מטרים ופנתה אל השביל.
פנסיה הקדמיים האירו באור גבוה, אך לא הצליחו לחדור מבעד לעצים הצפופים. השביל התפתל ימינה ושמאלה, סביב עצי אלון אדירים, כך ששדה הראייה שלה השתרע רק עד העיקול הבא, לא יותר מחמישה עשר מטרים לפניה. פתאום, ללא אזהרה, שביל העפר התיישר והיא ראתה מולה בית בסגנון קולוניאלי ישן, שהיה מצוחצח מכדי להיות עתיק. הוא היה לבן וסביבו מרפסת. בלוך התקרבה וחנתה ליד הניידת של השריף.
כשיצאה מהמכונית, צלצלה באוזניה מקהלת הצרצרים והציקדות ששרו שירי אהבה ליליים.
האדמה היתה חרושה. מכוניות רבות עברו שם לאחרונה. במבט חטוף סביב הבחינה בסימני צמיגים על הדשא, שחלקם הובילו אל מאחורי הבית. האורות דלקו בפנים, בקומה הראשונה לפחות. המטבח והסלון, שיערה. בלוך עלתה בצעדים כבדים במדרגות, ומגפיה הלמו בקרשי המרפסת היא וידאה שנוכחותה לא תפתיע איש. זה לא יהיה חכם בעיירה הזאת, בבית מבודד. בוודאי לא בלילה. בוודאי לא כשהבעלים חמוש. ובוודאי לא כשהוא זקוק לתירוץ קלוש בלבד כדי לרוקן לה רובה ציד בפנים.
היא פסעה צעד אחד לעבר הדלת הקדמית. חלקה העליון היה עשוי זכוכית חלבית. מאחוריה היו תלויים וילונות, מוסטים לצדדים וקשורים בסרט.
אחד הקרשים חרק חזק כל כך, עד שהרעש נשמע כמעט כצרחה. עוד צעד אחד, והיא עמדה מול הדלת. היא הרימה את זרועה, קמצה את ידה לאגרוף, הניפה אותו לאחור.
נקישה.
הנקישה השנייה התמזגה ברעש אחר.
צליל של יריית אקדח בודדת, קליע בקליבר 45.
- פרק 42 -
לומקס
הוא התעורר כעבור זמן מה במיטתו. בחוץ היה חשוך, ורעש נשמע מקומת הקרקע. צעדים, ועוד משהו. לומקס הוציא את האקדח הפרטי שלו, זיג זאואר בקליבר 45, מהכספת שעל המדף העליון בארון הבגדים, בדק את המחסנית, דרך אותו ויצא חרש אל המסדרון.
האורות בקומת הקרקע דלקו. הוא ירד לאט, תוך שהוא מניע את הקנה מצד לצד, עד שראה אדם בתוך ביתו, שוטף כלים.
במטבח, רנדל קורן ניגב את ידיו במגבת, סגר את המדיח ולחץ על כפתור ההפעלה. הכלים המלוכלכים שהשאירו המנחמים פונו.
"אתה יכול להוריד את האקדח," אמר קורן בלי להרים את מבטו אל לומקס, שעמד על המדרגות. "חשבתי שתצטרך עזרה לסדר. נראה לי שזה המעט שאני יכול לעשות."
לומקס לא ענה. הוא ירד במדרגות, באגביות, אבל לא הוריד את האקדח אלא החזיק אותו לצד גופו. הוא צפה בקורן מסתובב במטבח, ממלא את מכונת הקפה במים ובקפה טחון ומכוון אותה לחליטה.
"לוסי לא היתה מאושרת מזה," אמר לומקס.
קורן רכס את מקטורן החליפה שלו, נשען על השיש וקיפל את זרועותיו. הוא לא אמר דבר במשך זמן מה. מכונת הקפה בעבעה וריח הקפה הטרי הנחלט התערבב בניחוח קלוש של בשר רקוב שליווה אותו לכל מקום.
"היא לא היתה רוצה אותך במטבח שלה," אמר לומקס.
"זה כבר לא המטבח שלה. הוא שלך. אני משתתף בצערך. באמת."
"מה אתה רוצה?" שאל לומקס.
"לנחם אותך. כמובן."
"כבר עשית את זה."
קורן הביט במכונת הקפה כשהחלה להתיז נוזל שחור אל הקנקן, לפני שהפנה את מבטו בחזרה ללומקס.
"חשבתי שנשתה כוס קפה. נדבר."
"אין על מה לדבר."
"בהחלט יש. יש לנו דברים רבים לדון בהם. המשפט מתחיל מחר. אני מבין שיש לך סדרי עדיפויות משלך, אבל אני אזדקק לך בבית המשפט אחרי ההלוויה. העדות שלך חשובה ביותר. זאת חובתך, ואני יודע שתעמוד בה. אתה איש טוב. תמיד אמרתי את זה."
לומקס ידע שאין בקורן משום איום פיזי. וכל פחד שהיה לו מהאיש עצמו טבע ביגונו ובשטף הזעם שהעלה בו מכתבה של לוסי. זעם על עצמו ועל האיש שעמד עכשיו במטבחו וזיהם בזוהמה שלו את האוויר סביבו. הוא הניח את האקדח על השיש, לצד מעטפה מרופדת שרשם עליה כתובת כמה שעות קודם לכן והיתה מוכנה למשלוח בבוקר. מבטו של קורן נח על המעטפה, ועיניו הבזיקו לשנייה. אחר כך הסב את פניו ממנה. לומקס חצה את המטבח אל הסלון, התיישב בכבדות על הספה וטמן את ראשו בין ידיו.
הוא שאף ונשף בפראות, במאמץ להדחיק את הרגש שגעש בתוכו.
"פעם הייתי איש טוב. אבל זה לא נכון כבר מזמן," אמר.
קורן נכנס אחריו בצליעה והניח ספל קפה חם על השולחן לפניו. ליד הכורסה שבפינה עמד שולחן קטן. קורן התיישב שם, הניח את הקפה שלו ורכן קדימה. ברכיו היו פשוקות, אצבעותיו שלובות כצריח, וידיו השתלשלו בין רגליו. היה אפשר לומר שהוא ישב בתנוחה מהורהרת, אבל בגלל גופו של קורן היא נראתה לא טבעית. כמעט חרקית.
"אני יודע שקשה לך. עשיתי כל מה שיכולתי למען שניכם. אני שמח שהיו לך האמצעים לעשות כל מה שהיה אפשר למען לוסי," אמר.
המילה "אמצעים" היתה דרך מוזרה לנסח זאת. קורן נתן לו כסף. חלקו מפשיטות, חלקו מהונו האישי. הוא היה עשיר, אין ספק. בכל הזמן שהכיר את קורן, לומקס לא ראה את האיש לובש את אותה חליפה פעמיים בחודש.
"אני רק רוצה שתדע שאני כאן בשבילך בשעתך הקשה, קולט," אמר קורן.
הוא מעולם לא השתמש בשמו הפרטי לפני כן. לא שלומקס זכר. הוא בטח מודאג אם הוא יורד כל כך נמוך.
"אני לא זקוק לשום דבר. איבדתי את אשתי, ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון. הלוואי שהייתי מקשיב לה, מדבר איתה יותר כשהיא היתה פה. לוסי לא סבלה אותך, זה בטוח," אמר לומקס.
"היא ראתה את העבודה הטובה שעשינו יחד, ואולי בגלל זה היא דאגה לשלומך. אתה יודע, אי אפשר להכניס כל כך הרבה רוצחים לכלא בלי שמישהו ינסה להפיל אותך. זה מה שהם עושים. מנסים לתקוף אותך. אתה חייב תמיד להיות מוכן למחוץ את אויביך. לפני שהם ימחצו אותך. הגנת על לוסי כשעבדת איתי, ואני הגנתי על שניכם. אולי היא לא הבינה, לא לגמרי."
"זה לא העניין," אמר לומקס. "היא לא רצתה שאעשה שום דבר שיפגע ביושרה שלי. ואני לא סתם פגעתי בה בדברים שעשיתי. זרקתי אותה לפח. זה מה שעשיתי. זה מה שגרמת לי לעשות."
"אתה אדם חופשי. אתה אומר לי שהכסף שנתתי לך לא התקבל מתוך חברות בין שותפים?"
"לא הייתי צריך לקחת אפילו סנט."
"אז ללוסי לא היה את הבית הזה. היא אהבה את הבית הזה, לא?"
"נכון, אבל אותי היא אהבה יותר," אמר לומקס.
"מה אתה מנסה להגיד לי?"
"אני גמרתי עם זה. זה מה שאני אומר."
קורן נשען לאחור בכיסא והצמיד אצבע לשפתיו כאילו כדי להשקיט את תגובתו. לעמעם אותה. עד שיוכל למתן אותה ולהפוך אותה לדבש.
"אתה קצין משטרה טוב מדי, ואני לא מוכן לוותר עליך. מה יידרש כדי שתישאר? יש את ההלוויה שצריך לשלם עליה, כמובן. ואם הבית הזה מעלה יותר מדי זיכרונות כואבים, אתה יכול לעבור. אני יכול לתת לך מאתיים אלף דולר עכשיו. הלילה. ויש עוד אם תרצה."
"שום סכום כסף לא יעזור. אני רוצה להשתחרר מזה. אני רוצה שהכול יצא לאור. מה שעשינו. האנשים שפגענו בהם. הגברים שהרגנו, ועורך הדין שיריתי לו בראש "
"הכול היה למען מטרה צודקת. המטרה של אלוהים, קולט. לקודי וורן ולכלבה הזאת היתה מטרה אחת. לשחרר רוצחים. אנחנו לא נותנים לאשמים לצאת לחופשי. אנחנו שורפים אותם. זה הייעוד שלנו."
"אולי הייעוד שלך. תסתכל על אנדי דובואה. גרמתי לו להודות כשהתאים לנו לסגור את התיק, ומהר. נתַנוּ לרוצח האמיתי לצאת לחופשי. אתה חושד בזה. אני יודע. זה היה ברור ברגע שראינו את התמונות מהפתולוגית."
"אבל אתה לא מבין שהיינו חייבים להיצמד לדובואה כדי להשיג הרשעה? התמונות של הפתולוגית נותנות לדובואה ספק סביר, וההודאה של דובואה נותנת לרוצח האמיתי ספק סביר, אם דובואה חף מפשע. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כדי לתת למשפחה של סקיילר קצת שלווה זה להשיג הרשעה. אתה חושב שהוא חף מפשע? הם כולם אותו דבר. אם זה לא היה הרצח של סקיילר, הייתי תובע אותו על משהו אחר בהמשך הדרך. אם כבר, אנחנו כנראה מצילים חיים כשאנחנו מוציאים את דובואה להורג."
כך הוא ראה את זה. לומקס הלך בעבר שולל אחרי ההיגיון המעוות הזה, אבל לא עוד. אולי הוא הרשה לעצמו להיסחף בשטויות האלה בעבר. המחשבה הזאת לא הקלה על מצפונו. הוא ידע שקורן רק רוצה לקחת עוד נשמה באמצעות הכיסא החשמלי. לא שינה מי זה היה או אם היה אשם או חף מפשע. הוא חי כדי להרוג. לקח לו זמן לראות את זה, אבל עכשיו זה היה ברור. הוא ידע מה עליו לעשות.
"אני לא יכול לעשות את זה יותר. דובואה לא הרג את הילדה ההיא," אמר לומקס.
קורן נשאר דומם מאוד והאזין לכל מילה. לסתו נפתחה, שפתיו נפשקו כדי לדבר, אבל הוא היסס, כאילו מחשבה בראשו עוד לא התגבשה, ואז בבת אחת אמר, "זה היית אתה, נכון? אתה לקחת את צילומי האבטחה מתחנת הדלק."
"הייתי צריך פוליסת ביטוח. הצילומים משנים הכול. אני מתכוון לפרסם אותם. המשפט הזה חייב להיעצר, ואתה חייב לשחרר את אנדי דובואה. הרוצח האמיתי נמצא בסרטון הזה."
"אני לא מתכוון להפסיד במשפט הזה, ואני לא מתכוון לאבד אותך, קולט. אנחנו חברים. הייתי שם בשבילך כשלוסי חלתה."
לומקס מחה משהו מעיניו ואמר, "כשהיא אובחנה, חשבתי שזה פשוט חוסר מזל, אתה יודע? זה היה בדיוק אחרי שקנינו את הבית, היה לנו קצת כסף בצד ולא היינו צריכים לדאוג לכלום. בדיוק אז היא חלתה. ואני חושב שאני עשיתי את זה. אני גרמתי לה לחלות. הדברים שעשיתי, החרא הזה חוזר אליך בסוף, אתה יודע?"
"לא, אני לא יודע," אמר קורן.
לומקס נעץ בו את עיניו האדומות. "אתה תדע. אתה לא יכול להוציא כל כך הרבה אנשים להורג ושזה לא יחזור לנשוך אותך בתחת יום אחד."
"כאן אתה טועה. לאבא שלי היה כסף, והוא הוריש לי אותו. אנשים חושבים שעושר מקנה כוח, אבל אבא שלי ידע טוב יותר. כוח אמיתי מגיע כשאתה מחזיק את הכוח לתת חיים ולקחת אותם."
"אתה חתיכת חרא. אתה מדבר על הרג, אבל אף פעם לא אהבת ללכלך את הידיים. אין לך את הביצים לעשות את זה בעצמך. בגלל זה אתה אוהב לשים את כל הנערים האלה במאמא הצהובה, לראות אותם מתפתלים ונצלים. אתה חולה. ופחדן."
ובזאת הוא הרכין את ראשו והנהן לעצמו. הוא גמר אומר. זה חייב להיפסק. צריך לעצור את קורן. בשבילו.
בשביל לוסי.
הוא שמע את קורן קם מהכיסא באנחה. שמע את צעדיו על רצפת העץ, מתקרבים. הם נעצרו ממש מולו. הוא ראה את נעלי העור המבריקות, שפניו השבורות השתקפו בהן.
"אני מצטער שסיבכתי אותך בזה," אמר קורן.
"גם אני. אני פשוט לא יכול להיות חלק מזה יותר," אמר לומקס.
בשעה שבהה ברצפה ובברק של נעלי העור של קורן, הוא חשב ששמע משהו. הקרש החורק ההוא במרפסת.
"ואני מצטער על לוסי ועל האובדן שחווית. אבל בכל זאת, אתה צודק לגבי כמה דברים," אמר קורן.
"כן?" שאל לומקס והרים את ראשו.
עיניו התרחבו כשהבחין בקנה האקדח שהשאיר על השיש והיה עכשיו בידו של קורן, מכוון לראשו. בידו השנייה היתה המעטפה שהכילה את ההחסן הנייד. הוא בטח לקח אותם מהשיש כשלומקס הפנה את גבו.
"ראשית, אני לא אוהב ללכלך את הידיים, אבל לפעמים אין לי ברירה. שנית, אתה באמת לא יכול להיות חלק מזה יותר," אמר קורן.
- פרק 43 -
בלוך
ברגע ששמעה את הירייה, התרחשו כמה דברים כמעט בו זמנית.
ראשית, היא עשתה צעד הצדה, ירדה לכריעה ובו בזמן הסתובבה על רגלה הימנית, עד שצנחה כשגבה צמוד לקיר הבית שליד הדלת.
מחסה.
שנית, מגי כבר היתה בידה הימנית, הקנה מופנה מעלה, מוכנה.
לא היתה מעורבת בתהליך הזה חשיבה מודעת. התנועות התרחשו כמעט מאליהן שילוב של אינסטינקט ואימונים. היא זזה שמאלה, התרוממה מהכריעה והציצה בחטף דרך החלון. היה שם מטבח מודרני, שעוצב בסגנון כפרי ישן, אבל עם משטח עבודה משיש שחור וארונות בצבע קרם. בלוך לא ראתה שם איש. כשהציצה בחלון הבא ראתה סלון. לומקס היה על הספה, ראשו מוטל לאחור מעל כרית הגב, כך שהיא לא יכלה לראות את פניו.
אבל היא לא היתה צריכה לראות אותן. הכתם האדום הבוהק על הספה אמר הכול. לומקס חטף כדור בראש.
היא ירדה שוב לכריעה ונעה שפופה לעבר דלת הבית. כשהגיעה אליה, שמעה נהמה חרישית של מנוע מתעורר לחיים. הקול בקע מאחורי הבית. היא התקדמה בזהירות לאורך הקיר ושמעה את המנוע מעלה טורים. הרעש הלך ונחלש ככל שהרכב התרחק.
כשהציצה מעבר לפינת הבית, ראתה דרך עפר מאחור. עליה, במרחק של מעט פחות ממאתיים מטרים, ראתה פנסים אחוריים מתרחקים במהירות. היא הניפה מיד את אקדחה ואחזה בו באחיזת המלחציים שסיגלה לעצמה עם הזמן, כך שרוב הלחץ עליו הגיע מכרית האצבע הימנית ומכרית האגודל השמאלי, והיא השתמשה באמות ידיה כדי להצמיד את נקודות הלחץ זו לזו. רגליה היו בפישוק ברוחב הכתפיים, ברכיה כפופות מעט, והיא נטתה קדימה קלות, בזרועות כפופות. בפעם הראשונה שירתה במגי היא אחזה באקדח בדרך הרגילה, עם זרוע ימין נעולה וזרוע שמאל כפופה, וכמעט שברה את פרק כף היד ואת הכתף. הרתע של המגנום היה חזק, בכל מקרה. היא יכלה רק לבלום אותו בעזרת שרירי האמה והכתף.
היא נשפה והתמקדה בכוונת בעין ימין הדומיננטית שלה.
היא לא תתקשה לפגוע במכונית מהמרחק הזה, אפילו לא בנשק שלא תוכנן להיות מדויק מטווח רחוק. השאלה היחידה היתה באיזה חלק של המכונית היא תפגע. במרחק הזה, בלוך היתה בטוחה למדי שהיא יכולה לנקב חור בגוף המנוע ולעצור את המכונית. הקליע יעבור דרך תא המטען, המושב האחורי, המושב הקדמי, לוח המחוונים ואל תוך המנוע. אבל משב רוח, או מתח רב מדי באצבעה על ההדק, עלולים להסיט את הקליע כך שיעבור דרך תא המטען, המושב האחורי, המושב הקדמי, הנהג, לוח המחוונים והמנוע. היא לא ידעה מי נוהג. לא נראה לה הוגן לפעור במישהו חור בגודל של כדורסל בלי להכיר אותו קודם.
היא הניחה למגי לצנוח לצדה.
היא צמצמה את עיניה. צורת הפנסים האחוריים היתה ייחודית למדי. היא ראתה אותם לא מזמן.
על היגואר של רנדל קורן.
בלוך קיללה כשהמכונית נעלמה בין העצים, ואז חזרה לבית.
לפני שעשתה כל דבר אחר, שלפה מכיסה זוג כפפות לטקס. היא עטתה אותן וניגבה את הנקודה על הדלת שעליה נקשה. לאחר מכן בדקה את הדלת. היא היתה פתוחה. אם היה עוד מישהו בבית, הוא לא יהיה מסביר פנים. ולכן היא שלפה את המגנום מהנרתיק והחזיקה אותו נמוך כשבדקה את הסלון, את המטבח ואת שאר חדרי הבית.
נקי.
היא לא נגעה בדבר, נעה לאט ובשקט. החדרים היו מסודרים ונקיים, הכול היה במקומו. פרט לחדר השינה הראשי. מכתב היה מונח על הכרית. היא קראה אותו והחזירה אותו למיטה. כתבה אותו אשתו המנוחה של לומקס, לוסי. מכתב כזה הוא כמו מכת פלדה בבטן של בן זוג מתאבל. היא לא הכירה את לוסי או את לומקס, והערכתה ללומקס היתה נמוכה למדי, ובכל זאת המכתב נגע ללבה.
היא חזרה למטה ועמדה בנחת בפתח הסלון. היא תשמע כל מכונית שתתקרב. הסיכון הזה השתלם.
לומקס ישב על הספה כשמת. אקדח היה מונח ליד ידו הימנית. הקת היתה במרחק סנטימטרים ספורים מאצבעותיו, כאילו פשוט פתח את כף ידו והניח לו ליפול על הכרית שלצדו. בלוך רכנה מעל האקדח ורחרחה את הקנה. קליע עבר בו לפני זמן קצר.
היא עמדה כך מעל לומקס והשפילה מבט אל הספה מאחוריו. היו שם דם ורקמות, לא רק על הקיר אלא גם על הריפוד. למעשה רוב נתזי הדם היו סביב בסיס צווארו של לומקס. פצע הכניסה היה במרכז מצחו.
כל מי שיגיע לזירה יחשוב שמדובר בהתאבדות. לומקס איבד זה עתה את אשתו ומצא מכתב ממנה. ולא מכתב טוב. כל שוטר יעשה שתיים ועוד שתיים ויסגור את התיק כהתאבדות. הרבה שוטרים בולעים בסוף כדור מהאקדח של עצמם. זה יהיה עוד אחד מהסיפורים האלה. ככה נראה.
אבל גם אם בלוך לא היתה יודעת שכנראה היה עוד אדם בבית כשהירייה נורתה ושהאדם הזה נסע משם במהירות, היא עדיין היתה חושדת שהזירה מבוימת.
הקליע חדר במצח ויצא בבסיס הצוואר. בליסטיקה תוך גולגולתית אינה פיזיקה גרעינית. קליעים נעים בדרך כלל בקו ישר, אלא אם כן גוף קשה ועמיד מסיט אותם ממסלולם.
היא אחזה בכתפיו של לומקס ומשכה את גופו קדימה באטיות. בין הרקמות הכהות על הספה היה חור, שמיקומו תאם את פצע היציאה בעורף.
אילו לומקס היה יורה בעצמו, הוא היה נשען לאחור על הספה, מטה את ראשו לאחור כדי להביט בתקרה, מצמיד את האקדח למצח ולוחץ על ההדק.
לא.
זה לא מה שקרה. לומקס הביט למעלה, באקדח שכוון מטה אליו, כשמישהו לחץ על ההדק. אם קורן הוא שלחץ על ההדק, הרי שהוא הכיר היטב את העבודה שעשתה המעבדה המקומית לזיהוי פלילי ובוודאי ניגב את הנשק לפני שהשליך אותו על הספה ליד לומקס.
בלוך החזירה את הגופה למקומה, התרחקה משם מעט ופנתה אל הדלת.
היא נעצרה בדלת, ידה כבר היתה על הידית.
המכתב למעלה. הוא עשוי להיות שימושי. היא הסתובבה ועלתה כדי לצלם אותו בטלפון שלה.
כשירדה שוב, סגרה בזהירות את דלת הבית והפנתה את תשומת לבה למבני החוץ. היה שם מבנה גדול, שנראה כמו סככת עבודה, ומבנה קטן יותר. היא התחילה במבנה הגדול.
החיפוש לא ארך זמן רב. אף שהמבנה היה נעול במנעול תלייה, היה בו חלון קטן. בעזרת הפנס היא זיהתה בפינה משהו שבמבט ראשון נראה כמו ארון מתים עם מכסה מורם. כמובן, זה לא היה ארון מתים, אלא מקפיא אופקי. ועל שכבת הקרח שעל המכסה היה כתם אדמדם.
כאן הוסתר קודי וורן. וכנראה גם רכב השטח שלו.
כל טיפת אהדה שבלוך חשה כלפי לומקס התפוגגה כשהיא נכנסה למכונית, התניעה ונסעה משם במהירות.
- פרק 44 -
קורן
קורן הניח בעדינות את המחט על התקליט. פרץ מוכר של תקתוקים ושריטות בקע מהרמקולים, ואז היצירה האהובה עליו הסונטה לפסנתר מספר 32 בדו מינור, אופוס 111, מאת בטהובן ובביצוע ירג דמוס בפסנתר של המלחין עצמו, שנבנה על ידי קונרד גראף. היצירה הוקלטה בהופעה חיה בבון ב 1970, לציון יום הולדתו המאתיים של בטהובן.
כששמע את היצירה לראשונה, כילד בן אחת עשרה, שנא אותה.
לפסנתר היה צליל מתכתי מוזר. רק כעבור כשנה, לאחר שלמד שהפסנתר נבנה על ידי גראף במיוחד עבור בטהובן, החל להאזין ליצירה בקשב רב יותר. בטהובן היה חירש כמעט לחלוטין כשכתב את היצירה, וגראף עשה כל מאמץ להעצים את הצליל הבוקע מהפסנתר, כולל הוספת מיתר נוסף למנעד העליון. בחלקים מהיצירה יש להלום בקלידים בעוצמה ובמהירות מדהימות. קורן אהב לדמיין את בטהובן הולם באותם קלידים, מנסה נואשות לשמוע את אותו צליל שהוא שמע בתקליט, בידיעה שמהמלחין נגזלה באכזריות היכולת ליהנות מכישרונו שלו.
וכשחשב על הדברים האלה, קורן התאהב ביצירה. במנגינה שהסבה לאחרים שמחה כה רבה, הוא שמע רק את ייסוריו ואת כאבו של בטהובן. והתענג על כך.
כבר אז ידע שהוא שונה. ולא רק בשל השפעתו של אביו. במובנים מסוימים, היה לו מזל שהכיר את עצמו בגיל צעיר. דבר לא הסב לו עונג רב יותר מסבל.
לא היה לו מכשיר טלוויזיה. מדי פעם האזין לרדיו במכונית, אבל לא לעתים קרובות. לפעמים הרגיש שלא נולד בתקופה הנכונה. הוא קרא ספרים, האזין לבטהובן, למאהלר ולווגנר, וזה הספיק לו על פי רוב.
קורן עלה לקומה השנייה, לחדר השינה שלו. מנורה יחידה, עמומה, דלקה בו וחדרה רק בקושי את החשיכה. הוא פשט את ז'קט החליפה ותלה אותו בקפידה. אחר כך את העניבה. את חולצתו הניח בסל הכביסה יחד עם גרביו. הוא חלץ את נעליו וצחצח אותן במברשת ובמטלית במשך חמש דקות, ואז הניח אותן במקומן בחדר הארונות הענקי שלו.
הוא התיישב על המיטה. נשם עמוק. נשכב על הסדינים, כשרגליו משתלשלות מעבר לקצה, והכין את עצמו למשימה.
הוא פתח את כפתור מכנסיו, החליק אותם מטה עד לירכיו ועצר. הוא התיישב ובזהירות רבה משך אותם מטה אל הרצפה וחילץ מהם את רגליו.
הריח הכה בו מיד.
אפילו מבעד לעטיפת הפלסטיק השקופה וההדוקה שעל ירכו הימנית, הצחנה נדפה החוצה. לפעמים חשב שאחרים יכולים להריח זאת. לא שהיה לו אכפת מה אחרים חושבים עליו באופן אישי.
הוא מצא את קצה העטיפה ומשך. הבזק של כאב חלף בו כשקרע אותה מעליו.
לא, יהיה כואב מדי להסיר אותה כך. הוא מצא מספריים על השידה, גזר את עטיפת הפלסטיק וחשף את התחבושות. הריח היה עז עכשיו. הוא גזר את התחבושות, שהיו רטובות מדם.
את רצועת העור, שהיתה מהודקת סביב ירכו, יהיה צורך להשרות שוב באקונומיקה. היא כמעט נהרסה. היתה לו רצועה חדשה בכספת, אבל הוא לא רצה להשתמש בה. עדיין לא. לא לפני שייפטר מהזיהום. הוא שלח יד מתחת לחגורה, פתח את האבזם וקילף את הרצועה מאחורי ירכו, לאט. היה צריך לעשות זאת סנטימטר אחר סנטימטר.
בגלל הנעצים.
הרצועה הותירה שקע בעור כי היתה מהודקת כל כך. חמשת נעצי הפלדה שבצדה התחתון נתקעו בדם הקרוש בפצעי הדקירה שהותירו בקדמת ירכו. הוא נאלץ לתלוש כל אחד מהם החוצה.
חמשת החורים שבבשרו היו אדומים, זועמים ומזוהמים בעליל. הריח שעלה מרגלו כמעט גרם לו להקיא, והמראה לא היה טוב יותר. הוא לקח את היוד מהשידה ומרח אותו על הפצעים. עם כל טפיחה של מקלון צמר גפן מצץ את שפתיו ונאנח בכאב.
כשסיים, התקלח, מרח עוד חומר חיטוי על הרגל ונטל את מנת האנטיביוטיקה היומית שלו. הוא תהה אם יש לה השפעה כלשהי. הוא נטל אותה כבר כל כך הרבה זמן, עד שאולי פיתח חסינות. אולי הוא צריך להעלות את המינון או להחליף שוב את התרופה.
קורן חי לבדו. תמיד. מהיום שעזב את הפנטהאוז של אביו באפר וסט סייד. הכאב היה בן הלוויה היחיד שנזקק לו. והוא שירת אותו היטב. הניע אותו, סיפק לו מדי כמה דקות את זריקת המרץ החשמלית הקטנה שהזכירה לו שהוא חי.
הוא חשב על אירועי הערב. כשביקר את לומקס, לא ציפה שייאלץ להרוג אותו. בעבר תהה לגבי האיש. לא נדרש הרבה כדי להשחית אותו. כסף. משהו כל כך פשוט. משהו שלקורן היה בשפע ולכל כך הרבה אנשים אחרים היה חסר. זה התחיל בקטן, וקורן כמובן הרעיל את מוחו של לומקס ללא הרף והזכיר לו את משימתם. צדק לאלה שנפגעו ונהרגו על ידי הרוע שבעולם הזה. שכר ועונש. לומקס קנה את זה בהתחלה. הוא חשב שהוא במשימה להטות לטובתם את המערכת. המערכת שהיטיבה עם אנסים ועם רוצחים, העניקה להם עורך דין מטעם המדינה והניחה שהם חפים מפשע.
כולם אשמים.
קורן ידע זאת. ולא נדרש הרבה כדי לשכנע את לומקס.
אשתו הארורה מעולם לא חיבבה אותו, זה נכון. ובכל זאת, הוא הצליח להתיש את לומקס. העלה לאט לאט את חומרת הפעולות שהיה עליו לנקוט כדי להבטיח הרשעה. לקיחת כספי סמים לעצמו, או איבוד ראיות חיוניות להגנה, היו במהרה להתעלמות מעדים שיכלו לזַכות נאשמים ואז להשתקתם. לא עבר זמן רב עד שהשריף היה כבול לקורן. השחיתות של קורן הדביקה אותו, ושום כמות של יוד ופניצילין לא יכלה לנקות את הפצע הזה.
הוא חשב על הריגתו של לומקס באותו לילה ומצא שזה מוזר שלא הרגיש שום ריגוש כשירה בראשו. קורן חשב על אביו, ניקולס קורן. החברה שלו, קורן הון והשקעות, החלה לסחור בבורסה בשנות השישים, ובשנות השמונים כבר היה אביו עשיר באופן מגונה. הוא היה חכם וידע איך לשחק בשוק, אבל סוד הצלחתו היה האכזריות חסרת המעצורים שלו. הוא היה מוכן לעשות את מה שאפילו הזאבים הכי גרועים בוול סטריט לא היו עושים.
אי אפשר להיהפך למיליארדר בלי לפגוע באנשים. לא בעולם הפיננסים. ולניקולס היו אויבים רבים. קורן זכר איך ישב בחדר העבודה של אביו ביום חג המולד, כשהיה בן שש עשרה, ולגם את כוס הוויסקי הראשונה שלו יחד איתו. אביו היה במצב רוח מרומם במיוחד באותו יום. הוא שנא את חג המולד, לא הרשה שיהיו קישוטים בבית. עונת החגים מעולם לא היתה שמחה בביתם, לא מאז שאמו של קורן הלכה לעולמה כשהיה בן עשר. לכן הערב ההוא היה מיוחד. קורן זכר את הצריבה בגרונו מהמשקה החריף, את ריח הסיגר של אביו כשהושיב אותו וסיפר לו מדוע מצב רוחו כל כך טוב. החג לא היה קשור לעניין.
יריבו הגדול של אביו חוסל עסקית חודש קודם לכן. האיש הסתבך איתו, והוא מעולם לא שכח זאת. לאביו של קורן היתה הזדמנות לקנות חברה שיריבו השקיע בה חלק עצום מהונו. חברה טובה. קמעונאות. היא שגשגה בתחילת שנות השמונים. ניקולס קורן קנה את הספקים שלה, בזה אחר זה, ואז ניתק את שרשרת הקמעונאות. המניה צנחה, והוא קנה את החברה בהבטחה להציל אותה. הוא סגר אותה למחרת. זה עלה לו קרוב למאה מיליון דולר, אבל לא היתה לו בעיה להפסיד סכומים כאלה.
היריב חוסל. שאר ההשקעות שלו פתאום לא נראו כל כך טובות, ועמיתיו המשקיעים ראו שלאיש יש מטרה בצורת קורן על גבו.
"איפה האיש הזה עכשיו?" שאל רנדל. "מתכנן איך לנקום?"
"לא סביר," אמר אביו. "הוא איבד את ביתו בשבוע שעבר. באותו יום אשתו עזבה אותו ולקחה איתה את הילדים. הבוקר שמעתי שהוא זרק את עצמו מגג הבניין הישן שלו. זה שקניתי בחודש שעבר. הוא כתם על המדרכה, בני."
רנדל לא ידע מה לומר, אבל הוא הרגיש משהו באותו רגע. ניצוץ קטן בבטן. התרגשות.
"אתה מבין, בני, כל ממזר מטומטם יכול ללחוץ על ההדק. אם אתה רוצה להרוג את האויב, אתה צריך להשתמש במוח שלך. בערמומיות שלך. דבר לא משתווה לתחושה שמרגישים כשמשמידים לחלוטין אדם אחר. צופים בו מתפורר. צופים בעושרו, בכבודו, באנושיות שלו, נלקחים ממנו, פיסה אחרי פיסה. זה כוח, בני. זה כוח אמיתי. לכן אני רוצה שתעבוד בשבילי. יום אחד תוכל לרשת אותי. לנהל את החברה בשבילי. יש בך את זה, אתה יודע. יש רוצח בלב הקטן שלך."
רנדל זכר את השיחה הזאת בשלמותה. הם השיקו כוסות, והוא צפה באביו צוחק על יריבו שהתאבד בערב חג המולד, אבל לא זה מה שהעלה בו זיכרונות נעימים. לא הקרבה הנדירה לאביו היא שהעלתה אותם. מעולם לא היה ביניהם קשר כזה ולעולם לא יהיה. לא, זה היה משהו אחר.
קורן הבין כבר אז מה הוא רוצה לעשות בשארית חייו. הוא לא התעניין בכסף, ותחום הפיננסים שעמם אותו. הוא לא רצה לתת דין וחשבון לבעלי מניות אחרים או למשקיעים, או חס וחלילה להתעסק עם לקוחות.
לא, הוא רצה כוח. פשוט וטהור.
הכוח שנשקף מעיני אביו באותו לילה.
הכוח לתת חיים ולקחת אותם.
הוא לא השלים מיד עם התשוקה הזאת, אף שהרגיש שהיא זורמת בדמו. הוא הפסיק להילחם בה כשפנה ללימודי משפטים. הוא ידע שיהיה תובע ואז תובע מחוזי. אבל הוא יצטרך לעבור לא היה עונש מוות בניו יורק.
הוא ימצא מחוז קטן, יפלס את דרכו לתפקיד התובע המחוזי, ואז יהיה בידיו הכוח הזה. זה היה הטעם לחייו. הריגוש הכימי הזה, הרגשי, אפילו המיני, שחש כשצפה באדם מפרכס על הכיסא החשמלי, בידיעה שהוא בעצמו שם אותו שם. והשאיר אותו שם. ושיש לו את הכוח והכישורים לעשות זאת שוב. ושוב. ושוב...
קורן פתח את המחשב הנייד שלו, חיבר את ההחסן הנייד וצפה בהקלטה. הוא סגר אותו שוב, מרוגש. דובואה היה חף מפשע. המחשבה שיביא להרשעתו ויצפה בהוצאתו להורג היתה מתוקה עוד יותר. אם הצילומים האלה ידלפו אי פעם, זה יהרוס אותו ודובואה יצא לחופשי. הוא לא יכול להרשות לזה לקרות. הוא יכול לרדת למטה, לקחת פטיש מארגז הכלים שלו ולנפץ את הדבר הזה לרסיסים.
אבל הוא ידע שיהיה חכם יותר לשמור אותו אצלו. כעת, כשידע מי הרג את סקיילר אדוארדס, הידע הזה יכול לשמש לטובתו. הכומר היה בעל בריתו במידה מסוימת. עכשיו הוא יכול להפוך אותו לנשק, אם ישחק נכון.
קורן כיבה את המנורה בחדר השינה ושכב על מיטתו. הוא לא אכל ולא היה לו תיאבון. הוא רצה לישון. משפט דובואה יתחיל בבוקר.
הוא בדיוק החל להתנמנם כשהטלפון הסלולרי שלו צלצל. הוא ענה.
"טום, כבר מאוחר. מה קורה?" שאל. זה היה עוזר התובע המחוזי, וינגפילד. אולי הוא מתקשר לעדכן אותו על ההתאבדות של לומקס.
"עקבתי אחרי פלין, כמו שביקשת. והיתה התפתחות."
"מה זאת אומרת?"
"עקבתי אחריו לתוך מסעדת ברביקיו, שמרתי על פרופיל נמוך, ואז קרה משהו מדהים. מושבעת נכנסה. היא התיישבה איתו והם דיברו."
"מושבעת במשפט דובואה?" שאל קורן והתיישב במיטה.
"בדיוק. סנדי בויאט. עקבתי אחריה לדירתה אחרי הפגישה, וידאתי שזאת היא."
"אתה חושב שהוא ניסה לשחד אותה? ראית משהו מועבר? תיקים? חבילות?"
"לא, הם רק דיברו."
"זה חשוב, טום. אני צריך שתחשוב היטב. איך הוא פגש אותה שם? הם הגיעו בערך באותו זמן?"
"הוא כבר היה שם, אכל ארוחת ערב עם השופט הזקן ההוא ועם עורכת הדין השותפה שלו, ברוקס. הם עזבו, פלין נשאר. ואז המושבעת נכנסה וניגשה ישר לשולחן שלו."
"הוא סימן לה לגשת אליו?"
"לא שראיתי."
"היא פשוט באה והתיישבה מולו?"
"כן, אבל הם התחילו לדבר מיד. נראה כאילו הוא חיכה לה."
"על מה הם דיברו?"
"לא יכולתי להתקרב מספיק כדי לשמוע משהו. אבל הם דיברו בערך עשרים דקות. ואז הוא עזב."
"זה לא מספיק," אמר קורן. "כרגע כל מה שיש לנו זה את פלין מדבר עם מושבעת במסעדה, מקום ציבורי. וכמובן אסור לו לעשות את זה, אבל זה לא מספיק בשביל השפעה פסולה על מושבעים. אנחנו צריכים יותר. הרבה יותר."
"אתה מתכוון לספר על זה לשופט? הוא ידיח את המושבעת מהמשפט ופלין אולי יקבל נזיפה מהלשכה."
"לא. זה בכלל לא מספיק. אנחנו יכולים להכניס את פלין לכלא להרבה זמן, יחד עם המושבעת, אבל אנחנו צריכים ראיות לכסף שעובר מיד ליד. לפחות צילמת אותם יחד?"
"ברור. אם זה שוחד, כמו שנראה, אני יכול להוציא צו למעקב אחר חשבונות הבנק שלה."
קורן אמר, "פלין חכם מדי בשביל זה. זה יהיה במזומן. שום דבר שאפשר לקשר אליו. אם נמצא את המזומן, אולי זה יספיק, כי לסנדי לא תהיה שום דרך להסביר מאיפה הוא הגיע. כן, אולי זה יספיק. תצטרך להמשיך לעקוב אחרי פלין. לפקוח עליו עין. הוא יצטרך להעביר לה את הכסף..."
הוא השתתק.
אחרי חצי דקה טום אמר, "אתה עדיין שם?"
"אני עדיין כאן. אני חושב. פלין צריך שני מושבעים שיצביעו 'לא אשם' כדי לגרום לביטול המשפט. אנחנו יכולים למשוך את זה קצת. אין סיכון מיידי למשפט אם יש לו רק מושבעת אחת. אבל אנחנו לא יודעים מתי הוא באמת ישלם לה. אולי הוא יחכה עד שיקבל את פסק הדין, אולי אפילו כמה חודשים. זאת תהיה הדרך החכמה לטפל בזה."
קורן נמנע מלהוסיף שזה בדיוק איך שהוא היה מטפל בזה.
"היא תחכה כל כך הרבה זמן? היא תסמוך עליו?"
"זה בטוח יותר לשניהם. ואני מניח שאם הוא לא ישלם לה, היא תמיד תוכל ללכת למשטרה ולהלשין עליו. אני זוכר את הפרופיל שלה יש לה הרבה פחות מה להפסיד מאשר לפלין."
"אז מה אנחנו הולכים לעשות?"
"אתה תישאר על פלין. את השאר תשאיר לי. בעוד ארבעים ושמונה שעות פלין יחזור למעצר המחוזי ולעולם לא יצא משם. יש שם הרבה אנשים רעים. עצירים דוקרים אחד את השני כל הזמן..."
- פרק 45 -
הכומר
הכומר תופף בטבעתו על ההגה בעודו צופה בפרופ' גרובר מוביל את פרנסיס אדוארדס מביתו. גרובר פתח את מכוניתו, שחנתה מחוץ לבית, והשניים נכנסו אליה והתרחקו משם. הם נסעו לפגוש כמה אנשים שחלקו עמם את עמדותיהם, ובראשם בראיין דנוויר. הכומר לא נהג להתרועע עם אנשים כמו דנוויר, אך הם היו שימושיים לעתים. למען האמת, הם היו אנשים פשוטים, רפי שכל ומלאים בפחד. בעצתו של הכומר, בראיין ארגן אתמול הפגנה מחוץ לבניין בית המשפט. מלבד היותו נוח להשפעה, הוא היה חבר של גארי סטראוד, צעיר פשוט כמותו, שיצא עם סקיילר אדוארדס. הפחד של בראיין מפני שינוי, ואפילו יותר ממנו, חרדתו מהקהילה השחורה וממהגרים, הובילו אותו להתעניינות לא בריאה בכלי נשק.
הגזענות חימשה אמריקאים טוב יותר מחלומותיו הוורודים ביותר של איגוד הרובאים הלאומי.
הכומר לא פחד מדבר. לעתים צחק לעצמו כשחשב על אנשים כמו בראיין, שלא מסוגלים לצאת לקנות דונאט בלי אקדח, או עם רובה תלוי על כתפם.
אנשים קטנים. אנשים פשוטים. אנשים שאפשר להזין בשנאה ובפחד עד שילחצו על ההדק. לאכזבתו, פרנסיס לא היה קל לעיצוב כפי ששיער. הם שוחחו באותו בוקר. פרנסיס התקשר אליו אחוז פאניקה.
"הקאתי כל הבוקר," אמר.
"אכלת משהו לא טוב?" שאל הכומר.
"אתה יודע מצוין שלא זה העניין. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה. הרגת את עורך הדין ההוא, וסחבנו את האישה הזאת למכונית. האישה שהרגת..."
הכומר קטע אותו. "אתה מתכוון לעורך הדין המושחת ולעובדת שלו, שניסו לשחרר את האיש שרצח את הבת שלך?"
פרנסיס שתק לרגע. הכומר הקשיב לו מסדיר את נשימתו.
"זה לא אומר שהייתי צריך..."
"כן, זה בדיוק מה שזה אומר. לא למדת כלום בחודשים האחרונים? אנחנו במלחמה, פרנסיס. אתה חייב לבחור צד. זה כבר לא עניין של חוק וסדר, אם המערכת מראש נגדנו. אנחנו צריכים להילחם בכולם. לעמוד על שלנו. הבת שלך היתה קורבן, ואם זה לא גורם לך להזיז את התחת ולהילחם, אני לא יודע מה יזיז אותך. אבל למען האמת, אין לך ברירה. ברגע שצפית בי הורג את עורך הדין ההוא ותפסת ברגליים של בטי מגווייר ועזרת לי להכניס אותה למכונית באותו רגע התגייסת. נהפכת לחייל. זה לא פשע לעשות את הדבר הנכון. אנחנו בונים פה משהו טוב יותר..."
הוא דיבר איתו במשך שעה. הרגיע אותו, אך גם הבהיר לו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהוא כעת שותף לדבר עבירה. אם ידבר עם הרשויות, הוא ילך לכלא, ומי יטפל באסתר אם יהיה מאחורי סורג ובריח? אחרי השיחה, הכומר היה משוכנע שפרנסיס לא ידבר עם איש על מה שקרה באותו לילה.
עם זאת, הוא גם היה בטוח למדי שבלי לחץ משמעותי, פרנסיס לא יצליח למלא את התפקיד שיועד לו.
נותרו רק יומיים עד ליום הדין.
ולכן הוא המתין עכשיו מחוץ לביתו של פרנסיס. הוא ידע שרק אדם אחד יכול לשכנע את פרנסיס, לדרבן אותו לקבל את גורלו במלואו, והאדם הזה היה אשתו, אסתר. הכומר הביט מרכבו בבית. אור דלק בסלון. הוא יחכה עוד כמה דקות לפני שייכנס. הוא לא רצה להיראות כמי שהוציא את פרנסיס מהבית בתחבולות כדי שיוכל לדבר עם אסתר בפרטיות. הדבר יעורר את חשדה. היא לא אהבה אותו. הוא ידע שהיא חשה שיש בו משהו אפל. היו אנשים שניחנו בכישרון הזה.
הוא הרים את תיק השליחים שלו, יצא מהמכונית ותלה את הרצועה על כתפו כשהתקרב לבית. צלצול הפעמון הדהד בפנים, והוא ראה את וילונות הסלון נעים קלות. הדלת נפתחה כדי סנטימטרים ספורים, ואסתר הציצה החוצה. היא לבשה חלוק מגבת ורוד ונעלי בית בצבע ורוד עתיק.
"הוא לא פה," אמרה.
"אה, חשבתי שאני אוסף אותו," אמר הכומר.
"לא, החבר שלך כבר עשה את זה."
הכומר הכה בכף ידו על מצחו, חייך ואמר, "היה לי יום כל כך עמוס. סליחה שהפרעתי לך. מה שלומך?"
"המשפט של מי שרצח את הבת שלי מתחיל בבוקר. מה אתה חושב ששלומי?"
הכומר מחק את חיוכו החם ועטה הבעה קודרת. "כן, אני יודע. אני לא יכול לתאר לעצמי מה עובר עלייך עכשיו. דיברתי עם התובע המחוזי אחר הצהריים על המשפט."
למשמע האמירה האחרונה, נסוגה אסתר צעד אחד וסקרה אותו שוב במבטה. היא ידעה שמן הסתם יש לו קשרים עם התובע המחוזי, מתוקף תפקידו. זה היה מובן מאליו, ובכל זאת, נראה שהיא לא נתנה על כך את הדעת.
"אם תרצי, אני יכול לעדכן אותך עכשיו. לפעמים משפטים נראים מאיימים פחות כשיודעים מה התהליך ומה צפוי להתרחש מדי יום. אני אתפוס את פרנסיס מאוחר יותר, לא אכפת לי."
הדלת נפתחה לרווחה, אך אסתר שתקה. היא עדיין שקלה את ההצעה. המשפט היה הדבר החשוב ביותר בחייה עכשיו. זה היה המעשה האחרון שניתן לעשות למען בתה, והיא רצתה שהאיש שהרג אותה ישלם על כך. היא רצתה לדעת הכול. מחשבותיה היו כמחשבותיה של כל אם שכולה, והכומר ידע זאת.
"טוב, אם תספר לי מה אמר התובע, זה יהיה נחמד מאוד מצדך. תרצה להיכנס לדקה?"
"בוודאי," אמר הכומר.
אסתר הובילה אותו פנימה, אל המטבח הקטן. היא עמדה בגבה אל השיש, שילבה את זרועותיה על החזה ונמנעה ממבטו.
"נו, מה יקרה מחר? הוא ישנה את הודאתו? קראתי כתבות על מקרים דומים. כדי להימנע מעונש מוות, הנאשמים סוגרים עסקת טיעון ואין צורך במשפט. הלוואי שזה מה שיקרה. אני פשוט לא יודעת כמה עוד נוכל לשאת."
"זה יכול לקרות. לא שמעתי שזה מה שדובואה מתכנן, אבל לא הייתי בונה על זה. מר קורן רוצה עונש מוות, ובדרך כלל הוא משיג את מבוקשו. איך תרגישי עם זה? אם דובואה יוצא להורג, אני מתכוון."
היא משכה בכתפיה, הנידה בראשה ואמרה, "אני לא יודעת. בהתחלה רציתי שהוא ימות. את זה אני יודעת. אבל אני לא יודעת מה מותו ישיג. אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. אולי מגיע לו למות, אבל אני לא יודעת אם אני רוצה לעבור את כל זה."
"אני יודע שזה קשה. המשפט יתקדם מהר למדי. מר קורן אוהב לסיים את העניינים בזריזות. למען המשפחות, את מבינה. יש עורכי דין שמושכים משפטים כאלה שבועות. הוא יפעל הרבה יותר מהר. זה לא תיק מורכב."
"אני שמחה לשמוע."
כשהוא אוחז במשענתו של אחד הכיסאות ליד שולחן האוכל, הכומר שאל, "אכפת לך?"
היא הנידה בראשה. הוא משך את הכיסא והתיישב.
"רציתי לדבר איתך, אסתר. אני יודע שאת לא מסכימה עם חלק מדעותי, אבל אני מבטיח לך שלא היתה לי שום כוונה לפגוע. ראיתי יותר מדי סבל במחוז הזה. אנשים כמו פרנסיס צריכים לעמוד על שלהם. להצהיר שאלימות כזאת לא תתקבל בסובלנות."
הבעתה השתנתה. היא הנידה בראשה והסתכלה סביבה במטבח עד שמצאה חפיסת קאמל מאחורי צנצנת הסוכר. היא לקחת גפרור מהקופסה שעל הכיריים, הדליקה סיגריה, נשפה ענן עשן אל התקרה ולא אמרה דבר.
"פרנסיס הוא איש טוב. שניכם אנשים טובים. ראיתי את זה קורה הרבה פעמים. אנשים לבנים שלא מגינים על עצמם מפני אלה שרוצים לפגוע בהם."
היא פלטה צחוק לעגני שנהפך לשיעול, כיסתה את פיה וכחכחה בגרונה. "אתה מתכוון שאנשים שחורים הם איום? אני לא קונה את הבולשיט הגזעני שלך. לפרנסיס כואב. מאוד. הוא לא חושב בהיגיון, ואני לא רוצה שאתה או החברים שלך תמלאו לו את הראש בשנאה. הוא לא עבר מספיק?"
"שניכם עברתם "
"רגע, רגע. זה העניין? באת לכאן כדי לדבר איתי? להשתמש במשפט הרצח של הבת שלי כדי לנסות לגרום לי להסכים עם השקפת העולם שלך?"
"זה לא קשור אלייך. אנחנו צריכים את פרנסיס. זאת האמת. אנשים כמוהו חשובים לנו. אבל עכשיו כשאת מעלה את זה, כן, באתי לכאן כדי לדבר איתך. אנחנו צריכים שתעזרי לפרנסיס להבין שהוא חייב לעמוד לצדנו, למען המטרה."
"לא היית צריך לגרור את התחת העלוב שלך לכאן. בחיים לא תשכנע אותי שהבולשיט שלך טוב למשפחה שלי."
הכומר קם על רגליו.
אסתר לקחה עוד שאיפה מהסיגריה, הרימה את ראשה, מתחה את צווארה ונשפה עשן מצד פיה.
"באתי לכאן כי אנחנו צריכים שתעזרי לפרנסיס להגיע למקום שאנחנו רוצים שיהיה בו. מעולם לא אמרתי שאני רוצה לשכנע אותך. אני יודע שאי אפשר לשכנע אותך. פרנסיס רק צריך דחיפה קטנה. משהו שיעביר אותו מעל הקצה. עזרתך תהיה יקרת ערך..."
אגרופו הימני של הכומר נשלח קדימה ולמעלה ופגע בחוזקה בצד שמאל של צווארה, בקול חבטה עזה. פיה נפער, אצבעותיה שרטו את צווארה כשברכיה כשלו. המכה לא היתה חזקה מספיק לרסק את קנה הנשימה שלה, אבל גרונה התכווץ והיא החלה להשתעל בפאניקה והתנועעה בחוסר אונים על ברכיה בניסיון נואש לשאוף אוויר.
הכומר הוציא מתיק השליחים שלו כפפות עור, עטה אותן במהירות ואז שלף חתיכת חבל. קצה אחד כבר היה קשור ללולאת תלייה. הוא ניגש אל מאחורי אסתר, החליק את הלולאה מעל ראשה והידק אותה סביב צווארה.
הוא הניח את ברכו השמאלית בין שכמותיה, הצמיד אותה לרצפה ומשך בחבל. גרונה נסגר לחלוטין. הוא צפה בצווארה מאדים. מגרונה בקע קול. קולו של אדם המנסה לנשום כשאוויר אינו יכול לחדור לקנה הנשימה. הוא נשמע כמו משהו בין חרחור לבליעה עמוקה.
אצבעותיה שרטו את גרונה, והכומר חשק שיניים כשמשך. הוא רצה שהקולות האלה ייפסקו. הם לא נעמו לאוזניו. כדי להשתיק את הצליל, הוא דקלם את תפילת האדון. היא תמיד סיפקה לו נחמה. הוא אמר אותה אלפי פעמים. כילד, בארגז החשוך והחם בחצר האחורית, כשהזיע ואיבד מדי פעם את ההכרה מרוב חום. מילות התפילה תמיד גרמו לו להרגיש טוב יותר.
כשסיים, אסתר הפסיקה להיאבק. הקול פסק, וגופה רפָה. הכומר רופף את אחיזתו בחבל והרגיש משהו רטוב על ברכו השמאלית, שנחה על הרצפה. הוא קם וראה עליה כתם רטוב. שלפוחית השתן של אסתר התרוקנה.
הוא נע סביב הגופה, הרים אותה במותניה והפך אותה על צדה. אחר כך תפס בזרועה, כרע, העמיס אותה על כתפו וצעד בזהירות למסדרון. הוא הניח אותה למרגלות המדרגות, לקח קצה אחד של החבל ועלה לקומה העליונה. הוא כרך את החבל הרפוי מעל מעקה המדרגות, העביר אותו דרך אחד העמודים והחל למתוח אותו.
ואז הוא משך. זה היה מבחן לכוחו, והכומר עמד בו בקלות. החבל ניסר את מעקה העץ כשמשך אותו למעלה, יד רודפת יד, עד שאסתר היתה תלויה כמטר מעל הרצפה. הוא קשר את החבל וירד במדרגות.
המעקה מעליו חרק כשגופתה של אסתר התנודדה בעדינות מצד לצד. צווארה היה מתוח באופן מחריד, ופניה ועיניה גדושות דם. הכומר אסף את תיק השליחים שלו מהמטבח ויצא זריזות מהבית.
גרובר קיבל הוראה להישאר בסביבה אחרי שיוריד את פרנסיס בבית. הוא יצטרך להיות שם כשהמשטרה תגיע, לנחם את פרנסיס ולוודא שהוא לא עושה שום דבר טיפשי, כמו לשים אקדח בפיו.
המראה של אשתו, לאחר שתלתה את עצמה, יהיה בדיוק מה שפרנסיס צריך. עכבותיו האחרונות ייעלמו. הוא יהיה אדם שאין לו עוד למען מה לחיות. אדם שהאפשרות היחידה שלו היא להצטרף למשפחתו בקבר.
מושלם, חשב הכומר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ חלק מספר 10 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
