הפרקים הקודמים בספר
- פרק כ -
צבר לכל דבר
כשרוחות סתיו ראשונות החלו מסמנות שהקיץ מתקרב לסיומו, תושבי עין גנים נשמו לרווחה וציפו להקלה הצפויה עם חלוף ימי החמסין. אשר טיפל ברפת הסמוכה לבית, האכיל וחלב את הפרות, ניקה את הרפת הקטנה ופיזר קש ותבן.
בסוף אותו קיץ, אחרי שלא התראו זמן ארוך, מאז הגעתו של אשר, נכנס מיכאל באיחור, כדרכו, לאחת האסיפות ביישוב. הדיון עסק בדרכים להתמודד עם דרישות התשלום של השלטון העות'מאני, ודבורה החסירה פעימה כשראתה אותו, אולם המשיכה לנהל את הדיון. מיכאל נעץ בה מבטים מפורשים, אך היא חמקה מעיניו.
אחרי שהמפגש הסתיים והחברים עזבו, היא נשארה כדרכה לסדר את החדר ולשטוף את כוסות התה. מיכאל כמנהגו עזר לה, והם שוחחו על הנושאים שעל סדר היום, נמנעים מלדבר על מה שבאמת מעסיק אותם.
אחר כך יצאו לליל הסתיו הצונן, ומיכאל ליווה את דבורה. בדרכם שוחחו כיצד יחלצו את חברי עין גנים שגויסו בכפייה, כמו חוששים להגיע ללב העניין, לנושא שבאמת העסיק אותם, שעליו פחדו לדבר. כשהתקרבו לביתה של דבורה, מיכאל אזר אומץ ושאל את דבורה, ששתקה שלא כדרכה, מה התחדש בחודשי הקיץ שבהם לא התראו. דבורה כחכחה קלות בגרונה, ואז סיפרה לו בקצרה על השינויים שהתרחשו בחייה ועל בעלה הנודד, שחזר והצטרף למשפחה. "נאלצתי להתרגל מחדש לגבר שנישאתי לו, אבי בנַי, עם כל הקשיים הכרוכים בכך," הוסיפה.
לדבורה היה נדמה שמיכאל נושם לרווחה למשמע דבריה, ואז סיפר לה שגם לו יש חדשות משלו. הוא שאף עמוקות, כמתקשה לומר את הדברים, ואז עדכן אותה שלפני חודשיים נאלץ להינשא מחדש, אחרי שאישה שעמה קיים יחסים קצרים, בתו של אחד ממנהיגי היישוב, נכנסה להיריון לא מתוכנן, ומשפחתה הפעילה עליו לחץ להתחתן עמה. הוריה קנו להם בית בתל אביב, והוא עומד להיות בקרוב אבא, בפעם השנייה.
דבורה הקשיבה בשתיקה. "ככה זה," אמרה בקרירות כשסיים. "כנראה זה מה שהיה צריך להתרחש." היא ידעה שזאת פגישתם החשאית האחרונה, ונימה של עצב הסתננה לדבריה. "גם אם לא זאת הדרך שבה בחרנו, בימים אלה, כששנינו חיים עם בני זוג, אין מה לעשות. אני מאחלת לכם אושר. אין לדעת, אולי בגלגול הבא נשוב וניפגש ונקבל הזדמנות להתחיל מחדש."
* * *
בתחילתו של אותו חורף, כששבה הביתה אחרי חצות מפגישה במועצת היישוב, העירה דבורה את אשר משנתו ולהפתעתו התקרבה אליו וליטפה אותו. היא לחשה לו שישמור על השקט, שהילדים שבחדר הסמוך לא יתעוררו.
אשר, מסוחרר מההתרחשות הלא צפויה, חיבק את אשתו, נרגש וכמה, ליטף אותה בהתרגשות והצמיד אותה אליו. הוא ניסה להשהות את הפורקן, אבל יצרו גבר עליו וקול אנחותיו הקולניות העיר את הבנים.
אחרי שנשימותיו שככו, דבורה הסתובבה אל הקיר ונרדמה. אשר הנרגש והמאושר הרגיש שסוף סוף, אחרי כל מה שעברו, לחוד ויחד, הכול בא על מקומו בשלום.
שבועות ספורים אחרי אותו לילה, כשהתעוררה כדרכה עם הזריחה, נתקפה דבורה בחילה. "אולי אכלת משהו לא טוב, דבורה," אמר אשר, והיא הביטה בו והנידה בראשה לשלילה. "לא, אשר, אני לא חושבת שזה משהו שאכלתי."
"אז מה הדבר?" היא נעצה בו מבט, הרימה את גבותיה והנהנה. "אתה יודע מה הדבר." אשר התקשה להאמין שהנבואה מתגשמת, שהילד המובטח, זה שמגדת העתידות חזתה את בואו, אכן בא. לא היה לו ספק שמדובר בבן, כפי שניבאה הצוענייה.
* * *
בשבועות הבאים סבלה דבורה מבחילות קשות, אולם המשיכה להשכים עם שחר ולצעוד לפרדסים. היא לא שיתפה איש בבשורה, לא החמיצה יום עבודה והמשיכה לעבוד כדרכה, עד אחרי השקיעה. שיחותיהם עם ערב נגעו בענייני השעה. אשר היה מספר על השמועות שהגיעו לאוזניו, על חוקים חדשים שחוקקו הטורקים השנואים נגד ההתיישבות היהודית, והיה מוסיף ניתוחים ותחזיות משלו. דבורה היתה מדברת על ההתאגדות המתוכננת, על הדרישה לתשלום הוגן מבעלי הפרדסים תושבי המושבה השכנה ועל דרכי המאבק בחיילים הטורקים.
אחרי שהרדימה את הבנים, היתה דבורה יוצאת כדרכה למפגשים חשאיים שעסקו בהקמת גוף פועלים עצמאי התאגדות הפועלים נגד בעלי הפרדסים, שנהגו בחלוצים הצעירים כבעבדים ושילמו להם שכר זעום עבור שעות עבודה ארוכות. לפגישות אלה היתה נטייה להתאחר, והיא היתה שבה לביתה אחרי חצות. למחרת, אף על פי שישנה שעות ספורות, עם אור ראשון כבר היתה קמה וצועדת במהירות לעבודתה בפרדסים, כפי שעשתה בוקר אחר בוקר, שישה ימים בשבוע.
"דבורה," אשר היה חוזר ואומר לה, "אני דואג לך, את לא יכולה להמשיך להזניח את עצמך ככה. אסור לך לזלזל בבריאותך. את כבר לא ילדה, את חייבת לאכול כיאות ולהיזהר לא לחלות. אם לא בשבילי, בשביל הילד שלנו, שעתיד להיוולד. קר וגשום בחוץ, לא יקרה כלום אם תישארי היום בבית."
"אני בסדר," דבורה היתה עונה לו. "היריון אינו מחלה ואין סיבה שאחמיץ יום עבודה רק בגלל מזג האוויר."
* * *
אחרי הגשמים הגיע האביב המבורך וייבש את השלוליות. עצי ההדר בפרדסים המקיפים את היישוב חזרו לבשם את האוויר בריחם המשכר. פרחי בר צבעוניים פרחו בשדות ושיקפו את מצב הרוח של הכול. חברי עין גנים חגגו יחד את תחילת הקציר בחגיגת העומר ושמחו במזג האוויר הנאה.
מאחר שבטנה החלה לתפוח, דבורה הבינה שאין ברירה אלא לספר לבנים על שעתיד לקרות. היא הושיבה אותם מולה. "אנחנו חייבים לדבר על משהו חשוב," אמרה.
שני הילדים החליפו מבטים, וישראל שאל בדאגה, "עשינו משהו רע?"
דבורה הנידה בראשה לשלילה, חייכה ובחרה בזהירות את המילים.
"לא, ישראל, הפעם, לשם שינוי, זה לא משהו שאתם עשיתם. אמנם אני בטוחה שאיני יודעת את כל מה שאתם מעוללים, אך גם מה שאני יודעת הוא די והותר... התכוונתי לדבר על בשורה משמחת שיש לי בשבילכם. אני סומכת עליכם שלא תגלו לאיש את הסוד הזה, הרי אתם כבר ילדים גדולים."
היא הנמיכה את קולה. "בסתיו הבא עומד להיוולד לכם אח או אחות קטנים. תינוק קטנטן גדל אצלי בבטן. אני בטוחה שתהיו אחים גדולים טובים ותעזרו לאבא ולי לגדל את התינוק."
משה, שכבר מלאו לו שלוש, וישראל בן השבע החליפו מבטים. "כשהתינוק יגיע, אני אלמד אותו איך להתנהג ולמי להקשיב," קבע הבכור בהחלטיות, ומשה שאל את אמו בדאגה, "איך התינוק יצא מהבטן שלך?"
דבורה חייכה והנידה בראשה. "אל תדאג. כשיגיע הזמן הוא יֵצא, משה, אני מבטיחה. אני בטוחה שאתם תהיו אחים גדולים נפלאים. התינוק אמור לבוא לעולם בעוד חצי שנה, בסתיו הבא, אחרי חגי תשרי."
* * *
כשלהריונה של דבורה מלאו חמישה חודשים, כבר אי אפשר היה להסתירו. אשר צעד לצדה בגאווה בשבילי היישוב ושמח כשהניחה לו להניח יד על כתפה. הוא נהנה משמחת החברים, מהברכות שקידמו את פניהם בכל מקום.
"אחרי שני בנים שנולדו בגולה," לחשו ביישוב, "תינוק חדש עומד לבוא לעולם, אח קטן לישראל ומשה, בניהם של דבורה ואשר. הילד הזה יהיה הראשון במשפחה שיבוא לעולם בארצנו, צבר לכל דבר."
- פרק כא -
פועלת, לא מנהלת
האביב הקצר חלף כדרכו במהירות, והקיץ הגיע, מביא עמו את החום והלחות שאין לברוח מהם, מלווים בזמזום המוות של יתושי האנופלס הדוגרים בביצות ובנחל הירקון הזורם בסמוך לעין גנים. ערב אחד זימנה הנהגת היישוב את דבורה לשיחה. בניסיון להקל עליה בחודשי ההיריון, הציעו שתמונה למנהלת בית האריזה האזורי, במקום העבודה בפרדסים.
"לא עליתי לפלשתינה והצטרפתי ליישוב כדי לנהל," דחתה בפסקנות את ההצעה. "באתי לעבוד את האדמה, לצד החברים."
למרות ניסיונות השכנוע, דבורה נותרה נחושה, "עליתי לארץ הזאת שלנו כדי להיות פועלת, לא מנהלת."
החודשים התקדמו באטיות מרגיזה, והקיץ הקשה הכביד על החברים. דבורה המשיכה להשכים לפני עלות השחר ולצאת לעבודת יומה בפרדסים. את אשר הדאיגו שיעוליה הדחופים. "דבורה, יש חמסין כבד בחוץ, והשיעול שלך מדאיג אותי. אולי תישארי היום בבית, עד שההצטננות הזאת תעבור?" הציע.
"אני בסדר," ענתה קצרות. "אין סיבה שאשנה את דרכי ולא אלך לעבודה, רק מפני שאני משתעלת וקצת חם בחוץ."
באמצע הקיץ, אחד מחברי הקבוצה, ידיד קרוב של דבורה שעלה גם הוא מאוקראינה, חלה במלריה והלך לעולמו בייסורים, משאיר אחריו אישה וילד קטן. חברי היישוב כולם ליוו אותו בדרכו האחרונה, והוא נקבר בבית הקברות החדש על שם יוסף טרומפלדור, שנחנך לא מכבר בחולות תל אביב. "זה הכול בגלל היתושים. חייבים למצוא דרך לייבש את הביצות," אמרו חברים בדאגה, "לפני שיהיו נפגעים נוספים."
אשר, שהדאגה לאשתו הדירה שינה מעיניו ככל שההיריון התקדם, ניסה לשכנע אותה לשנות את דרכיה, אך היא סירבה אפילו לדון בנושא. "אל תדאג לי," היתה קוטעת אותו. "אני בסדר."
הקיץ חלף באטיות, והתקפי השיעול של דבורה החמירו ומילאו את לילות הבית, מנבאים רעות.
"למה אמא משתעלת?" שאל משה בדאגה את אחיו הגדול. "מה קרה לה, היא חולה?"
"הכול יהיה בסדר," הרגיע אותו ישראל. "שום דבר לא יקרה לה. כולם יודעים שאמא שלנו היא הכי חזקה, גיבורה."
כשרוחות ראשונות החלו מרעידות את ענפי העצים, מסמנות את בואו המבורך של הסתיו, נשם היישוב כולו לרווחה. "אתם רואים, שומרים עלינו מלמעלה," אמרה דבורה לחבריה. "עברנו בשלום את תקופת החמסינים, והסתיו המיוחל מתקרב, מביא עמו את הימים המבורכים של החגים. בקרוב נחגוג את ראש השנה, נסמן את בואה של שנה חדשה וטובה. מעכשיו יהיה הכול קל יותר."
"אני דואג לך, דבורה," אשר לא הצליח להסתיר את חששותיו. "את חייבת להקל על עצמך לקראת הלידה." ודבורה ענתה, "יש עוד זמן. התינוק עתיד להיוולד רק אחרי סוכות."
אולם התברר שלתינוק המיועד היו תוכניות אחרות.
שבוע אחרי ראש השנה, בעיצומם של החגים, כשהיתה בתחילת החודש השמיני להריונה, בעודה עובדת בפרדס בשעת צהריים, חשה דבורה לפתע כאב חד בשיפולי בטנה. היא התקשתה לעצור את אנחות הכאב, כשהחברים שעבדו לצדה הקיפו אותה בדאגה.
היא התעקשה שיש עוד יותר מחודש עד הלידה וזה בוודאי שום דבר ותכף יעבור, אך חבריה לא שעו לדבריה וליוו אותה הביתה. מדי כמה דקות נאלצו לעצור ולתמוך בה, בגלל צירי הלידה שנעשו תכופים. כשהגיעו לביתה, נשכבה דבורה במיטה, ואשר שהוזעק מהרפת שלח את אחד החברים להזעיק לבית את המיילדת.
רחל ישבה לצד המיטה, אפופת חרדה, ואחזה בידה של בתה. אשר צעד הלוך וחזור מול הדלת, מבוהל ונסער. הלידה הזאת לא היתה דומה ללידות הקודמות של דבורה, שעברו בקלות יחסית, ואשתו לא הצליחה להחניק את הזעקות, שלוו בשיעולים כבדים.
"למה היא צועקת?" שאל משה בדאגה את אחיו הגדול כשהערב ירד וזעקות הכאב של אמם לא שככו. "זה בגלל התינוק?"
"אל תדאג, ככה זה כשתינוקות נולדים. זה תכף יעבור והאח הקטן שלנו יגיע לעולם."
* * *
בכל אותו לילה ארוך התייסרה דבורה בצירי לידה קשים, כשהמיילדת מנסה להרגיע אותה ואמה מרטיבה את שפתיה ונושמת איתה, מקדמת עמה את הציר המתקרב. לאור השחר העולה, אחרי שעות ארוכות וקשות, נשמעה בחלל הבית פעיית תינוק. להפתעתו של אשר ובניגוד לנבואתה של הצוענייה, תינוקת קטנטנה הגיחה קודם זמנה אל אוויר העולם.
אשר הנרגש חיבק את בניו, משאיר על לחייהם נשיקות רטובות, נדירות. "בנים, זהו רגע גדול, אני שמח לבשר לכם שאחותכם באה לעולם, הבת הראשונה שנולדה למשפחתנו בארץ האבות. גאולה נקרא לה, כסימן לגאולת העם."
דבורה, מותשת מהלידה הקשה, חיבקה את התינוקת הקטנטנה ולחשה לאשר, "עֲמֵלָה יהיה שמה, עמלה. ברוכה הבאה לעולמנו, עמלה הקטנטנה."
ישראל ומשה הסתכלו בתדהמה על הפנים הקטנטנות והופתעו מבכייה של התינוקת, שלא נרגע.
"אני לא מבין למה היא בוכה כל הזמן," אמר משה, וישראל ענה, "כשהיא תגדל, אפילו שהיא בת ולא בן, כמונו, אנחנו כבר נלמד אותה לא לבכות."
משה בחן את פניה הזעירות של התינוקת ונגע בה בעדינות. "היא כזאת קטנה, התינוקת... אני אתן לה את הצעצועים שלי, אם היא תפסיק לבכות. אני לא צריך אותם יותר. אני כבר גדול."
* * *
השמחה על הצטרפותה של עמלה למשפחה לא ארכה זמן רב. התינוקת שנולדה קודם זמנה היתה חלושה וחולנית, קול בכייה נשמע בחלל הבית בכל שעות היממה. למרות ניסיונותיה העקשניים של דבורה להיניק אותה, חלבה הדל לא הספיק, והתינוקת לא עלתה במשקל.
כשהתברר שאין ברירה וחייבים למצוא פתרון לתינוקת, אשר צעד ליישוב הערבי הסמוך ושילם למינקת שופעת שתבוא שלוש פעמים ביום להיניק את עמלה.
כשלעמלה הקטנה מלא חודש ימים, השמים התקדרו והגשם הראשון הציף את חוצות עין גנים, מבשר את תחילתו של חורף קשה. בכל אותו חודש ירד הגשם בלי הפסקה והציף את השבילים. השלוליות העמוקות בכניסה ליישוב לא אפשרו לדיליז'נסים להגיע אליו, והמבקרים היו מקפצים לאורך שביל קרשים רעוע, שחצה אותן.
ישראל ומשה היו עומדים ליד מיטתה של אמם, מתבוננים בדאגה באחותם הקטנה ומקשיבים בדאגה לשיעוליה של אמם, שקרעו את האוויר. היה ברור שכל עוד מצבה של התינוקת לא ישתפר, דבורה לא תוכל לחזור לעבודתה, אף שרצתה בכך. הלידה הקשה והטיפול בתינוקת כילו את כוחותיה.
מנהיגי הפועלים והיישוב היהודי בארץ באותם ימים באו לבקרה, ישבו לצד מיטתה ודיברו בקולות נמוכים על רעיונות גדולים. גם אותם הדאיגו השיעולים שזעזעו את כתפיה. אשר היה מכין לבאים תה, שאותו לגמו באטיות בעודם מעדכנים את דבורה בניסוח התקנון להסתדרות העובדים המיוחלת ולהקמת קופת החולים העתידית. לבקשתה, אשר העלה את חילופי הדברים על הכתב. דבורה היטיבה לדבר גם כשהיתה חלשה ועמדה על דעתה גם כשהתקשתה לעמוד על רגליה.
* * *
השנאה בין אנשי העלייה הראשונה העשירים והמבוססים מפתח תקווה לחברי עין גנים הצעירים הגיעה באותם ימים לשיאים חדשים. השיח ביניהם, המדובר והכתוב, הלך והסלים, הקללות הידרדרו ונעשו יותר ויותר בוטות ומעליבות. דבורה, גם בחולייה, נחשבה לאויבת מרה של הצד השני.
אנשי פתח תקווה חזרו וציטטו את דבריה כפי שנכתבו בעיתון המקומי: הבורגנים האלה. הם גרועים מהטורקים. אלה לפחות אינם מבני עמנו. איכרי פתח תקווה הם נצלנים. עושקים. אנחנו נקים הסתדרות שתמגר את כוחם, נבנה יחד את מדינת הפועלים.
חודשיים חלפו מהיום שבו באה עמלה לעולם. דבורה עדיין התקשתה להתאושש מהלידה, ושיעוליה הדהדו בין קירות הבית, קורעים את דממת הלילה, לצד בכייה של התינוקת. הרופא מהמושבה השכנה, שאשר הזמין למרות התנגדותה, בדק את דבורה, הציץ בגרונה, מדד את חומה, רשם תרופות.
הוא נאנח בדאגה והסתכל על אשר והילדים בעיניים רחומות. "אינני איש בשורות, לצערי, אשר. המצב לא טוב." הוא שלח בבעל החרד מבט חומל. "המלריה הארורה תקפה אותה, והיא לא נזהרה, לא שמרה על עצמה... גם הלידה לא היטיבה עמה. אני מקווה שהתינוקת לא נדבקה ממנה. נחוצים אמונה ומזל... עלינו להתפלל לשלומן של דבורה והתינוקת. הלוואי שהתרופות יעזרו מעט." למחרת היום צעד אשר בגשם שוטף לפתח תקווה, לרכוש את התרופות.
בכל הימים האלה התקין אשר את ארוחותיהם של הילדים, ניקה את הבית וניסה ללא הצלחה להרדים את התינוקת, עמלה הפעוטה, שדבורה תוכל לנוח. משה היה מכסה את ראשו בשמיכה ואוטם את אוזניו כדי לא לשמוע את הבכי. רחל ישבה לצד בתה, שהזיעה בו בזמן שרעדה מקור, בוחנת בדאגה את פניה החיוורות ומנסה לשכנע אותה לאכול מהמרק שהכינה. ואולם דבורה הקיאה את המעט שבא אל פיה, ורחל ואשר החליפו מבטים מודאגים, ללא מילים.
- פרק כב -
נסים אינם באים בהזמנה
בשבוע שאחרי, בנר שני של חנוכה, ביום סגריר שבו השמש לא טורחת להציץ מבין העננים, היה משה עתיד לחגוג את יום הולדתו הרביעי. החולצה הלבנה כבר היתה מוכנה, כמו גם המתנה ספר מאגדות האחים גרים, עטוף בנייר עיתון, שאשר רכש בפתח תקווה, מסתיר את הדבר מאשתו.
הגשם ניתך משעות הבוקר ללא הפסקה, חדר דרך החלונות, הרטיב את הקירות ואת עצי ההסקה, שבתגובה הולמת סירבו להידלק. בבית היה קר, ועמלה הקטנה ייבבה כמעט בלי הפסקה. בשל הגשם הכבד המינקת לא הגיעה, והתינוקת היתה רעבה.
אשר חימם חלב פרה שנחלב בבוקר וניסה להאכיל את התינוקת המתייפחת, אך היא סירבה לגעת בבקבוק. דבורה פניה חיוורות ועגומות ועיגולים כהים מתחת לעיניה ליטפה את התינוקת ואימצה אליה בדאגה את הגוף הקטן.
"החלב הזה עושה לה כאב בטן," אמרה לאשר. "היא בקושי אוכלת, עמלה. היא לא עולה במשקל, אשר, אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות... אני דואגת לה."
בכייה המר של עמלה נמשך גם בשעות הערב, ניקב את האוויר והשאיר את כולם חרדים לשלומה של התינוקת, שעדיין לא מלאו לה שלושה חודשים.
בליל שישי, מעט אחרי חצות, חלה הפוגה קלה בהתייפחויותיה של התינוקת, ואז שבה ופרצה בבכי קורע לב. דבורה התשושה קמה ממיטתה והרימה את עמלה מהעריסה. היא היתה חלשה מאוד, היה חשוך והרצפה היתה חלקלקה מהגשם שחדר לבית פנימה דרך מסגרת החלון.
דבורה מעדה והתינוקת נשמטה מידיה, ראשה נחבט במעקה המיטה, ומשם התגלגלה אל המרצפות הרטובות.
במשך רגע לא נשמע שום קול.
ואז הדהדה זעקת האימה של דבורה בחלל הבית והעירה את אשר ואת הבנים.
"אשר, אשר, קום! התינוקת... עמלה... היא לא בוכה... אלוהים ישמור, אשר, משהו נורא קרה!"
ישראל זינק ממיטתו ומשה אחריו, והשניים נעמדו בפתח החדר וראו את אמם מחבקת את התינוקת הדוממת. כתם הדם על ראשה של עמלה הכתים את פניה של דבורה ואת כותונתה הבלויה. אביהם ניצב לצדה, כתפיו מרעידות בבכי כבוש.
"מה קרה, אמא?" שאל משה ומשך בידה של דבורה. "אמא, אבא, למה אתם בוכים?"
* * *
השמועה על אודות מותה של התינוקת עברה מבית לבית והדהדה בעצב ברחבי היישוב. הקבר שבו טמנו את עמלה, בקצה השורה השלישית בבית הקברות טרומפלדור, היה קטן מאוד ושכן ליד קברים נוספים של תינוקות שלא הצליחו לשרוד בתנאים המאתגרים של התקופה.
בזמן ההלוויה חיבקה דבורה את בניה בשתיקה, ולצדה אשר. רחל, סבתה של התינוקת, לא הצליחה לעצור את בכייה, אך פניה של דבורה נותרו אטומות, והגה לא יצא מפיה גם כשמולמלו התפילות והעפר פוזר על הגופה הקטנטנה. שעה ארוכה עמדה ליד ערימת העפר שכיסתה את הקבר הזעיר, מחבקת בשתיקה את בניה, נשענת על זרועו התומכת של בעלה.
אחרי ששבו מבית הקברות אמרה לאשר שהיא חשה ברע, ומאותו היום, גם בזמן השבעה על התינוקת, בקושי קמה ממיטתה. היא שכבה על גבה, עטופה במעילה הישן ובשמיכות, ובהתה בתקרה כשהיא מזיעה ורועדת מקור. נשימותיה הקטועות הדהדו בקול בחלל הבית.
הגשם, שירד בלי הפסקה כל אותו החורף, צבע את העולם בגוונים קודרים. המלריה, קדחת הביצות, השתוללה בעין גנים. רוחות רעות נשבו, וקולות בכי נשמעו מהבתים. דבורה רעדה מצמרמורות ומחום, הקיאה כל מה שהצליחה לבלוע, וכשהשתעלה, השאירה על הממחטה כתמים של דם.
רחל ואשר ידעו שמצבה קשה ולא צפויה החלמה, שרק נס יכול לעזור, ונסים, כידוע, אינם באים בהזמנה.
לא עבר חודש מאותו יום ארור שבו הלכה עמלה לעולמה, ובעיצומו של החורף, בשעת בוקר, פרצה אש ברפת הסמוכה לבית. גחלים שהוציא אשר מהאח אחזו בקש, והכול ניצת. העשן מילא את הבית, סמיך ואפור.
דבורה קמה ממיטתה וראתה את האש המתפשטת מתקרבת לבית. הפרות געו באימה, ריח הבשר עלה באוויר חריף ונורא. למראה הלהבות העולות מהרפת פרץ אשר, שיצא לערוך קניות, בריצה אל הבית. אחוז אימה ומתנשף התפרץ לבית האפוף עשן ונשא בזרועותיו את דבורה המעולפת, מוציא אותה החוצה. משקלה הקל של אשתו החריד אותו, כמו גם געיות האימה של הפרות.
אחרי שכובתה השריפה, הוא פינה בכאב את גוויותיהן של פרותיו האהובות. למרות הרעב והמחסור ששררו ביישוב באותם ימים, אשר לא היה מוכן שיאכלו את בשרן.
כשהשמועה על חולייה של דבורה ועל הרפת שעלתה באש הגיעה לפתח תקווה, אנשי המושבה לא ניסו להסתיר את שמחתם. "בסופו של דבר כל אחד מקבל את מה שמגיע לו," אמרו בחיוך. "ראו, ראו, אפילו הגיהינום עולה באש."
* * *
בשבועות שאחרי מותה של עמלה הקטנה שכבה דבורה במיטתה ובהתה בתקרה. היא קדחה מחום ומיעטה לדבר. רדופת סיוטים חזרה ומלמלה את שמה של ילדתה. בהזיותיה ראתה את מלאך המוות ניצב לרגלי מיטתה, מצחצח את כליו. אשר, אובד עצות, השקה אותה בתרופה המרה שרשם לה הרופא. אף שטרם מלאו לה שלושים, דבורה נראתה כאישה מבוגרת. מהנערה הפורחת שבה התאהב לא נשאר זכר. רחל ישבה לצד בתה, ניסתה להאכילה במרק וניגבה את מצחה מהזיעה. משה וישראל עמדו לצד מיטתה של אמם, חרדים, כאילו יודעים שהנורא מכול עוד לפניהם. איש לא דיבר עם הילדים ולא הכין אותם למה שהיה ברור וידוע למבוגרים. מה שעתיד להתרחש כבר נקבע.
בלילה סוער בראשית ינואר, לאחר שגשם שוטף ירד משעת הצהריים ונמשך לתוך הלילה הקודר, ברקים הציתו את השמים והרעמים התגלגלו כצעדיו של כובש אכזר, עד שלפעמים החרישו את קול שיעולה של דבורה. משה העיר את אחיו. "ישראל," לחש, "אני מפחד. אני יכול לבוא לישון איתך?"
ישראל אסף אליו את אחיו הקטן והם שכבו חבוקים, מקשיבים לשיעוליה של אמם, הקורעים את הדממה, ופחדו לבכות. בארבע לפנות בוקר השתרר לפתע שקט בחלל הבית. ישראל העיר את אחיו הקטן ולחש בדאגה, "משה, אני חושב שמשהו קרה לאמא שלנו... היא לא משתעלת..."
הם קמו, הלכו יד ביד לחדרה והתקרבו למיטתה בצעדים קטנים. לאור הברקים ראו את ראשה של אמם על הכר, שׂערה הכהה מפוזר, עיניה עצומות. השקט היה מצמרר, ורק הרעמים, שרדפו את הברקים אחרי שנסוגו לחשיכה, הפרו אותו. דבורה שכבה על גבה, דוממת, ואשר לידה, מחבק אותה, מנשק את פניה, גועה בבכי, כמו אינו משגיח בבניו הקרבים.
משה ניגש למיטה, מבוהל. "אמא? אבא? אמא?" הוא משך בחולצתו של אשר. "אבא? למה אתה בוכה?"
אשר הביט בבניו כמקיץ מחלום ביעותים. כעבור רגע התעשת וחיבק את משה, שלא הבין את המתרחש. הוא ניסה ללא הצלחה להחניק את בכיו, אבל הדמעות היו חזקות ממנו, ושלושתם בכו. משה הביט באמו, לרגע היה לו נדמה שהיא זזה, אומרת לו, "משה שלי, בוא אלי," והוא נחרד, חרדת מוות שלא תעזוב אותו עד יומו האחרון.
* * *
דבורה הלכה לעולמה בתחילת ינואר 1914, עטופה במעיל הפרווה שנרכש ערב נישואיה הרחוקים, אותו מעיל שליווה אותה בדרכה מאוקראינה לפלשתינה, חימם את גופה בימי החורף בעין גנים וליווה אותה עד לרגעיה האחרונים.
למחרת, בצהרי היום, הלכו רבים מחברי היישוב, מנהיגי פועלים ואנשי עיר אחרי ארונה, מתקשים להאמין שהאישה החזקה, האהובה והנערצת איננה עוד. דבורה נקברה בבית הקברות טרומפלדור בחולות תל אביב, הקבר השלושים ושלושה שנחפר שם, במרחק שורה מקברה של עמלה, בתה הקטנה.
אישה צעירה חלתה ומתה, משאירה אחריה בעל מוכה יגון ושני בנים, והעולם כמנהגו נהג, אף שמותה השפיע עמוקות על משה ושינה את עולמו מקצה לקצה. לאורך כל חייו התגעגע לאמו, שאותה התקשה לזכור. את דמותה צייר לו מסיפוריו של ישראל אחיו, והיא התקבעה בזיכרונותיו כסמל לכל הטוב שבעולם. המעיל שלבשה ברגעיה האחרונים יישאר מיותם על הקולב, עד שתגיע האישה שתתפוס את מקומה, שגם שמה יהיה דבורה, והיא תאחז בו בקצות אצבעותיה ותשליך אותו, בגועל, לאשפה.
* * *
חיפשתי את דבורה, אמו של משה, אבי, במקום שבו הכול נמצא וחי כמעט לנצח, במרחבי הרשת:
דבורה מוסינזון נפטרה י"ט בטבת תרע"ד, 17.1.1914. בין בנות המושבה שביהודה הצטיינה דבורה מוסינזון בתור כוח חשוב ומשפיע ביישוב עין גנים. היא עבדה יחד עם בעלה בכל ענפי העבודה ומשאת נפשה היתה להתבסס בארץ, יומם ולילה היתה עובדת, למעלה מכל כוחותיה, עד שתקפה אותה המלריה קדחת הביצות ואחרי זמן רב של מכאובים וייסורים, מתה. גם היא נפלה קורבן על מזבח היישוב.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
