-66-
גם לאחר החזרה לניו יורק לא הצליח פול להשתחרר מהחרדה, לפחות בימים הראשונים. בלי הרף ציפה שהפטיש ירד עליו, שרודפיו ממוסקבה יתפסו אותו. האם לודמילה מסרה למשטרה את שמו הבדוי והצביעה על הקשר שלו לגאלקין? האם נודע לגאלקין שפול הסתובב במוסקבה וחיטט בעברו?
בעבודה התקשה להתרכז. טטיאנה נראתה מלאת מרץ לאחר המפגש עם אמה. היא כמעט ריחפה באוויר. אבל פול היה עגמומי ועצבני. היא שאלה אותו למה הוא נראה מתוח כל כך. הוא אמר לה שיש לו הרבה לחץ בעבודה.
המפגש השלישי שלו עם סוכן מיוחד מארק אדיסון נערך בסניף סטארבקס שבפינת כיכר אסטור ורחוב לאפָיֵיט הסניף הדוחה ביותר שפול ביקר בו אי פעם. כמה נוודים ישנו כשראשם על השולחן; גבר מופרע צעק על המראָה ליד השירותים; אפילו ריח הקפה לא הצליח להסוות את צחנת השתן וריח הגוף.
כשישבו לשולחן, כל אחד עם כוס הקפה שלו, תיאר פול לאדיסון את הימים המתוחים שעברו עליו במוסקבה ואת מה שהצליח להשיג, ולבסוף אמר במרירות, "נו, זה היה שווה את זה?"
"מה היה שווה?"
"לשים את האיתורן בתיק של גאלקין. הוא כמעט תפס אותי."
"אבל הוא לא תפס אותך, נכון?"
"קשה לדעת בוודאות. לא ברור לי לגמרי מה גאלקין ראה ומה הוא חשב."
"טוב, ברור שהוא לא ראה. כי עובדה שזה פועל."
"מה זאת אומרת?"
"הצלחנו לעקוב אחרי גאלקין כשהוא הלך לפגישה בנובו אוגַַריובו, ליד מוסקבה."
פול משך בכתפיו. הוא לא הכיר את המקום ואת משמעותו.
"אתה יודע מה זה נובו אוגריובו?" שאל אדיסון. "הבית של נשיא רוסיה. שמעת עליו? זה אחד המעונות הרשמיים שלו. לא היינו יודעים את זה אילולא הפעולה שלך. כך שהפעולה שלך היתה חשובה ביותר, פול. עכשיו, הודות לך, אנחנו יכולים לדעת בוודאות שגאלקין עובד עם הקרמלין. זה אדיר."
עובד עם הקרמלין, חשב פול. אלוהים ישמור. לאיזו תסבוכת נכנסתי כאן? "ומה יקרה כשגאלקין יגלה את האיתורן? כי בסופו של דבר הוא יגלה אותו. או ברזין? או מישהו שעובד בשביל ברזין, שעושה בדיקות אבטחה?"
אדיסון לא נראה מוטרד. "לגאלקין יש אויבים. הרבה אויבים. אז מישהו עשה את זה. לא אתה. כנראה מישהו במוסקבה, זה יהיה החשד שלהם."
"הוא ראה שאני מחזיק את התיק."
"אתה ממש לא בראש רשימת החשודים."
"זה לא מעודד אותי במיוחד."
אדיסון הטה את ראשו. "עמיתי אהרון אומר לי שהשגת את שמה של מאתרת הכישרונות שיצרה את הקשר הראשוני בין גאלקין לקרמלין. אתה יודע איך קוראים לה? לודמילה, כך הבנתי?"
פול רק הנהן.
"בלי שם משפחה?"
פול היסס. "יכול להיות שאני אוכל להשיג לך את השם המלא."
אדיסון הרים את גבותיו בתמיהה.
פול החליף את הנושא. "ועוד דבר. היה לי מפגש משונה במוסקבה. עם מישהו שטען הוא חבר של חבר שלי. ומתברר שלא." הוא סיפר לאדיסון על הכוסית ששתה בבר שבמלון עם "דיק טולי". ואז שלף את האייפון שלו והראה לאדיסון תצלום שצילם בחשאי, של אותו "טולי".
סוכן הבולשת הציץ בטלפון של פול וצמצם את עיניו. "אוי, לא," אמר כעבור רגע בקול מתוח. "זה איגור."
פול התכווץ מבפנים. "איגור...?"
"איגור קרוּפּין. סו"ר אֶס וֶה אֶר. אנחנו מכירים אותו. ערמומי מאוד."
"סו"ר זה...?"
"סוכנות ביון החוץ של רוסיה. פעם זה היה הקג"ב."
"הוא דיבר אנגלית מושלמת, במבטא אנגלי."
"קרוּפּין דובר שש שפות בצורה מושלמת. מה הוא רצה?"
"הוא רצה לדעת מה דעתי על ארקדי גאלקין, ואילו עסקים גאלקין עושה במוסקבה."
"ומה אמרת לו?"
"מעט מאוד. אז מה הסו"ר רוצה ממני?"
"אולי הוא רצה לבדוק מה הקטע שלך. עד כמה אתה נאמן לגאלקין. מה אמרת על הבוס שלך?"
"אני לא זוכר. משהו מעורפל. לא משהו מהותי, זה בטוח."
אדיסון שלף שקית פלסטיק קטנה, שחורה. "שקית הצעצועים שלי," אמר. אבל בשקית היה רק צעצוע אחר. "למכשיר הזה," אמר אדיסון אחרי שהעיף מבט בבית הקפה סביבו, "קוראים רשם הקשות." קובייה שחורה, שאורכה כשני סנטימטרים וחצי. אביזר מחשב, זה היה ברור. "זה כל מה שאתה צריך. וגם קצת מזל."
בתוך כמה דקות הסביר אדיסון לפול איך להשתמש ברשם, ואחר כך חזר על ההסבר פעמיים נוספות, ליתר ביטחון. לבסוף נתן לו כרטיס עובד דיגיטלי. ריק. "כשתיכנס למשרדי אג"ף כדי לעבוד בשבילנו, ברור שלא תשתמש בכרטיס העובד שלך, שמציג את השם שלך ואת שעת הכניסה והיציאה."
"ושל מי הכרטיס הזה?" שאל פול, והפך את הכרטיס שבידו.
"מישהו מצוות התחזוקה שמותר לו להיות במשרד בשעת לילה מאוחרת ומוקדם בבוקר."
"ומה אני מחפש?" שאל פול.
"מסמכי גיבוש. המסמכים שהיו חלק מהקמת החברה. מידע שקבור בתיקים הישנים. מאיפה הגיע הכסף שאִפשר לגאלקין להתבסס בעסקים. מי היו המשקיעים המקוריים."
"אבל איך יכול להיות שאין לכם מידע על המשקיעים באג"ף? אתם הבולשת! אתם יודעים הכול."
"מצחיק מאוד," אמר אדיסון, שלא היה משועשע. "הרבה דברים אנחנו לא יודעים. לכן אנחנו זקוקים לך. גאלקין מנהל שותפות מוגבלת פרטית, חברה בע"מ. ולכן מסמכי היסוד לא נמצאים בידי רשויות המדינה או הרשויות הפדרליות. מבחינתנו הם קופסה שחורה."
פול לקח את רשם ההקשות ואת כרטיס העובד והכניס אותם בחזרה לשקית הפלסטיק השחורה הקטנה, שאותה הכניס לתיק העבודה שלו.
למחרת הוא הביא איתו את השקית לעבודה. הוא שיער שהמשימה החדשה שקיבל מהבולשת לא תארך יותר משלושה ימים. הוא יפעל בזהירות ובשיטתיות. הוא לא רצה להסתמך על המזל.
הוא חיכה עד שהפעילות במשרד שככה קצת, כשמרגו יצאה להפסקה והיה פחות חשש שמישהו ייכנס פתאום למשרדו. ואז ניתק את המקלדת שלו מהשקע שבאחורי המחשב, הכניס לשקע את רשם ההקשות וחיבר אליו מחדש את כבל המקלדת. הרשם יעתיק כל הקשה שתיעשה במחשב שלו. "רשָׁמֵי הקשות קיימים כבר שנים," אמר לו אדיסון, "ורוב אנשי הטכנולוגיה מזהים אותם בקלות. אבל הרשם הזה כמעט בלתי נראה. לא ניתן לזיהוי. אף אחד לא יבחין בו."
המחלקה הטכנולוגית במשרד של גאלקין היתה מורכבת מעובד אחד ווֹלודימיר, שהיה ממוצא אוקראיני. ווֹלודימיר היה בן עשרים ומשהו, ואמרו עליו שהוא אשף מחשבים. בחור קטן וצנום, שלחייו מכוסות זיפים תמידיים. פול נכנס לסלאק התוכנה שמשמשת לתקשורת פְּנים פתח פנייה אל ווֹלודימיר, או ווֹבָה כפי שקראו לו בחברה, וכתב שיש לו בעיה במחשב.
כעבור ארבע דקות, ואולי פחות, נקש ווֹבָה בדלתו הפתוחה של פול. יום לא עמוס כנראה. "במה אני יכול לעזור לך, אדוני?" שאל. המבטא האמריקאי שלו היה כמעט מושלם. פול שיער ש"אדוני" נאמר בהלצה.
"מוזר," אמר פול, "אבל יש לי בעיית מהירות בדפדפן. לפעמים האתר שלנו לא עולה בכלל, ולפעמים הוא עולה ממש לאט."
"אתה יכול להראות לי?"
"אם תסלח לי, וובה, אני חייב לגשת רגע לשירותים. אולי תעשה אתחול ותנסה בעצמך?"
"אין בעיה," אמר וובה, ופול יצא מהמשרד. הוא רצה שוובה יאתחל את המחשב שלו ויכניס את הסיסמה שלו, כאחראי המחשבים.
פול חזר כעבור כחמש דקות.
"מצטער, אבל לא הצלחתי לשחזר את הבעיה," אמר וובה. "אמרת שהאתר של החברה לא עולה?"
"נכון."
"עלה לי בצורה תקינה לגמרי."
"הממ, מוזר. בפעם הבאה אני אנסה להקליט את זה. תודה שניסית. מצטער שהטרחתי אותך."
"לא קרה כלום," אמר וובה.
הצעד הבא היה סבוך קצת יותר, כי בבית, בדירה הקטנה של טטיאנה, לא היתה לפול פרטיות כלשהי, והדירה החדשה עדיין היתה בשיפוצים. טטיאנה תשאל אותו מה הוא עושה. או ליתר דיוק, היא תרצה שהוא יפסיק לעבוד וישתה איתה משהו. לכן, אחרי העבודה, הוא עצר בבית הקפה בּלוּ בּוֹטל, הזמין לאטֶה נטול קפאין והתיישב ליד אחד השולחנות. הוא הכניס את רשם ההקשות, שאותו ניתק מהמחשב שלו, לשקע במחשב הנייד הפרטי שלו.
הרשם הקליט כל הקשה שוובה עשה, כולל שם המשתמש והסיסמה שלו. כמומחה הטכנולוגיה של החברה, לוובה יש בוודאי הרשאה להיכנס לכל חלק של מערכת המחשב בחברה.
ועכשיו ההרשאה הזאת היתה גם בידיו של פול.
היה לו כל מה שדרוש כדי לחדור לרשת של החברה.
כל מה שדרוש, מלבד אומץ.
אדיסון הסביר לו איך לעשות את זה. לא כל כך פשוט. צריך להתגבר על בעיות ולהתמודד עם אתגרים. אדיסון הציע שפול יעשה את זה בלילה, אחרי שעות העבודה, אחרי שכולם ילכו הביתה. שייכנס באמצעות כרטיס העובד שהבולשת סיפקה לו וישתמש באימות של איש התחזוקה. מובן שיש עובדים שנשארים עד שעה מאוחרת, אפילו עד עשר או אחת עשרה בלילה. ולכן הוא ייאלץ להישאר עד חצות ואפילו מאוחר יותר, ולהמציא סיפור בשביל טטיאנה כדי להסביר למה חזר הביתה מאוחר כל כך. היא עלולה לחשוד שהוא נפגש עם מישהי, מנהל רומן. ואם היא תחשוד, היא עלולה לספר את זה לאבא שלה הם משוחחים לא מעט. לכן האליבי שלו חייב להיות משכנע.
אבל זאת היתה הבעיה הקטנה ביותר.
בעיה גדולה יותר הציבו מצלמות האבטחה במשרד, שהיו מותקנות בכניסה וביציאות החירום. אם מישהו יטרח להסתכל, הוא עלול לראות שפול יצא מהמשרד באחת או בשתיים בלילה. ואז יתעוררו שאלות.
מהטלפון החד פעמי הוא כתב מסרון לאדיסון וביקש פגישה נוספת.
שלושה ימים לאחר מכן הוא אמר לטטיאנה שייאלץ לעבוד עד שעה מאוחרת. "אני דוחה את זה כבר שבועות," אמר, "אבל אני חייב להכין מצגת למפגש הבוקר מחר."
כמעט נכון. הוא אכן היה צריך להכין מצגת, אבל כבר סיים להכין אותה.
"עד מתי תעבוד?"
"כנראה עד חצות, או יותר מאוחר."
"אוף!" אמרה בזעף. "אני כבר אישן!"
"אני יודע, דושנקאיה. אני אכנס בשקט."
"אבא שלי יודע כמה קשה אתה עובד?"
במפגש הבוקר השתדל פול לשים לב לבגדים שעמיתיו לובשים. בעיקר חולצות מכופתרות, וֶסטים תְפוחים כהים ומכנסי חאקי, עם סוגים שונים של נעלי ספורט, מעור או מבד.
הוא יצא מהעבודה בסביבות חמש וחצי, מוקדם מהרגיל, ואמר למרגו שהוא צריך לסדר כמה דברים. הוא ניגש לחנות הבגדים אוֹרְבִיס בשדרה החמישית והספיק להגיע לפני שסגרו. חנות הדגל של אדידס, לא רחוק משם, היתה פתוחה עד שעה מאוחרת יותר. בג'יי קרו, אחרי שקנה מכנסי בד, החליף את כל בגדיו בתא המדידה.
כדי להעביר את הזמן, הוא שוטט בחנות הספרים של בארנס אנד נובל, ועצר בפיצרייה וקנה משולש, אבל בסופו של דבר לא היה לו תיאבון. הוא היה מתוח מדי. הזמן התארך. הוא קנה כובע של היאנקיז בחנות מזכרות בשדרה השישית ואחר כך שוטט בלי מטרה וקיווה שלא ייתקל במישהו שהוא מכיר. במנהטן אפשר להסתובב שבועות בלי להיתקל באדם מוכר, ואז לפגוש פתאום חבר מהתיכון ברגע הכי לא מתאים.
בסופו של דבר, כמה דקות לפני תשע, הוא חזר למשרד. רבים מעמיתיו עבדו עד שעה מאוחרת, אבל בשעה כזאת יש לשער שהמשרד יהיה כבר כמעט נטוש.
בבגדיו החדשים וסט פוף מאורביס, נעלי סטן סמית וכובע של היאנקיז, הוא נכנס לבניין כשמבטו מופנה אל רגליו, כך שפניו היו מוסתרים ממצלמת האבטחה. התלבושת שלו היתה זהה לזאת של כל אנשי החברה. הוא חבש גם מסכת קורונה, כך שכמעט לא נותרו פנים שאפשר לזהות. בקורא הכרטיסים הוא העביר את הכרטיס שאדיסון נתן לו.
מבחינת המערכת, איש תחזוקה הגיע לעבודה. אם מישהו יטרח להסתכל בסרט האבטחה, הוא לא יראה פנים.
-67-
המשרד היה ריק. האורות דלקו; הם תמיד נותרו דולקים.
אבל איוואן מטלובסקי עדיין היה שם, בעמדת עבודה שזמינה לכולם, במסדרון מחוץ למשרדו של פול.
פול לא רצה לפעול בנוכחות עדים, ולכן נכנס אל משרדו, ומדי פעם העיף מבט מבעד לקיר הזכוכית כדי לראות אם מטלובסקי עדיין שם. הוא לא היה יכול להתחבר למחשב שלו. מבחינת מערכת האבטחה של המשרד, הוא לא היה שם.
באחת עשרה וחצי מטלובסקי עזב סוף סוף. פול נשאר במשרד שלו עוד כמה דקות, רק כדי לוודא שמטלובסקי לא ניגש לשירותי הגברים ותכף יחזור. אחרי רבע שעה מטלובסקי עדיין לא נראה בשטח.
פול ניגש להכין לעצמו כוס קפה. הוא לקח את המשקה המהביל, נשף עליו כדי לצנן אותו ופסע במסדרונות הקומה. בקצה מצא את המשרד הזעיר של ג'ייק לארסן, וחשב שאולי ישתמש בעמדה שלו, אבל מובן שהמחשב כבר סולק מהמקום.
סמוך לשם היה השולחן של סטיב גַרטנֶר. איש לא נראה בשטח. מושלם. פול הביט באייפון שלו. עשר דקות אחרי חצות.
הוא ניגש אל השולחן של גרטנר והתיישב. הביט סביבו והקשיב. איש לא נראה בשטח ושום רחש לא נשמע. פול היה בטוח שהמשרד ריק.
הוא שלף את פיסת הנייר שעליה רשם את שם המשתמש והסיסמה של ווֹלודימיר. שם המשתמש היה פשוט כתובת הג'ימייל שלו. הסיסמה היתה שורה ארוכה ובלתי זכירה של מספרים ואותיות, שגאון המחשבים הצליח לשנן באופן כלשהו.
בניסיונות הראשונים שגה פול בהקלדת אות או מספר וקיבל הודעת שגיאה. הוא הקליד שוב את הסיסמה, בזהירות רבה יותר הפעם. וזהו, הוא הצליח להיכנס.
כבר כמה פעמים ביקר בתיקיות ממוחשבות מסוימות, בעיקר כדי לשלוף תחקירים ישנים על חברות שחשב להשקיע בהן. אבל עכשיו, עם ההרשאות הגורפות של וובה, ראה את כל מערכת התיוק, המקודדת לפי צבעים. גם אזורים של המערכת שלא היתה לו גישה אליהם במסגרת תפקידו.
התיקיות ברמה הגבוהה ביותר נקראו "משפטי", "פיננסי", "תפעול", "משאבי אנוש" ו"השקעות". בתוך כל תיקייה היו תיקיות משנה דוחות כספיים, מסמכי מס, דוחות הוצאות וכן הלאה. במשך כעשר או חמש עשרה דקות חיטט פול בתיקיות וחיפש את הקבצים שדרושים לו.
הוא מצא אותם בתיקיית "משפטי". בתוכה, לצד התיקיות "תביעות", "ציות לרגולציה" ו"חוזים", היתה התיקייה שעניינה אותו: "מסמכי גיבוש".
אלה המסמכים ששימשו להקמת החברה. שם הוא ימצא את מה שאדיסון מחפש.
תיקיית מסמכי הגיבוש דרשה הרשאות גישה מיוחדות. רק גאלקין, פרוסט, סמנכ"ל הכספים והיועץ המשפטי הורשו לעיין בה.
וגם וובה.
בתוך התיקייה הזאת היתה תיקיית משנה: הסכמי השקעה. פול ידע שכאן החברה מחזיקה במידע על המשקיעים שהשקיעו בחברה.
כאן נמצא המטמון.
הוא העיף מבט בשעה שעל צג המחשב.
01:05.
במקור היו חמישה משקיעים, ראה מיד. כלומר, חמישה אנשים עשירים מאוד. אולי אוליגרכים.
אלא שהתיקיות האלה לא כללו את שמותיהם של האנשים. ההשקעות נעשו דרך חברות מעטפת. ככה אוליגרכים פועלים. ולא רק הם, אלא הרבה משקיעים עשירים שמעדיפים להסוות את זהותם.
אבל הוא יחלץ את כל המידע שיוכל. הוא יחפש...
בדיוק באותו רגע שמע רעש כלשהו ומלמול, והביט סביבו בבהלה.
איש תחזוקה, שנשא על גבו שואב אבק, כמו תרמיל. גבר בגיל העמידה, בעל כתפיים שחוחות ועור כהה.
"שלום," אמר פול.
"בּוֹאה נוֹיטֶה, סניור," אמר המנקה.
האיש היה המנקה היחיד במשרד באותו רגע, זה היה די ברור, אבל יש להניח שהוא כבר פגש פה אנשים שעובדים עד שעה מאוחרת. לא טוב שמישהו יראה שפול עובד על המחשב של מישהו אחר. אבל נראה שלמנקה אין מושג איפה יושב כל אחד מהעובדים.
שום בעיה לא צפויה כאן, עודד את עצמו.
הוא חזר אל מסך המחשב של גרטנר.
שבע עשרה שנה קודם לכן חמישה משקיעים השקיעו כסף בקרן של גאלקין.
חמישה.
פול עיין בכל חמש התיקיות, בזו אחר זו, וחיפש את שמות המשקיעים.
אבל מצא רק את השמות של חברות המעטפת ואת הבנקים שבהם הן השתמשו:
-פאלם אושן הַחְזקות בע"מ, הבנק הפרטי של וָנוּאָטוּ
-וינדוורד נורתרן בע"מ, בנק השותפים של סנט לוּסִיָה
-דאצ'י השקעות בע"מ, בנק די בּי אֶס, גֶרְנְזי
בנקים קיקיוניים במקומות נידחים. או במילים אחרות, שום עובדה ברורה בנוגע למקורם של הכספים.
פול פתח את המחשב הנייד שלו, יצר מסמך טקסט חדש, והקליד את שמות החברות והבנקים.
הוא סיכם את הסכום שכל אחת מהחברות העלומות הפקידה בארקדי גאלקין פיננסים בע"מ. הסכום שהתקבל היה 2.3 מיליארד דולר.
ואז עלה רעיון במוחו.
בתוך תיקיית "משפטי" מצא תיקייה נוספת, ששמה KYC Know Your Customer "הכר את הלקוח". תהליך שהממשל האמריקאי כפה על מוסדות פיננסיים לאחר מתקפת 11 בספטמבר, ומחייב אותם לוודא את זהותו של הלקוח. כפי שציין אדיסון, כשמדובר בחברת מניות פרטית, הממשל לא זוכה לראות את המסמכים האלה של אימות הזהות, כי הם נשמרים בפרטיות.
כן. המסמכים אכן היו שם. לכל משקיע היה מסמך המאמת את זהותו. טופס פרטי לקוח.
פול פתח את המסמך הראשון, של דאצ'י השקעות בע"מ, ומידע נגלה לעיניו:
שם מלא: נטשה א' אוֹבּוֹלֶנסקי
תאריך לידה: 6 בספטמבר, 1977
לאום: אירית
המסמך נמשך עוד ועוד. כל הפרטים האישיים של נטשה אובולנסקי, העתק הדרכון האירי שלה וכולי. החתימה של אותה נטשה, תהיה אשר תהיה. ולאחר מכן שורה משונה:
בעלי השליטה הסופיים: פנטום
כלומר, משקיעה אירית בעלת שם רוסי. מוזר. הפרטים נשמעו בדויים לגמרי. אישה ששמה נטשה אובולנסקי, שהעבירה 460 מיליון דולר.
הוא הביט במסמך פרטֵי הלקוח הבא, של קֵנט רידג' השקעות בע"מ, שנשלח מבנק הרמס בסינגפור.
שם מלא: נטשה אובולנסקי
תאריך לידה: 6 בספטמבר, 1977
לאום: אירית
475 מיליון דולר
בעלי השליטה הסופיים: פנטום
שבע עשרה שנה קודם לכן הפקידה נטשה אובולנסקי 2.3 מיליארד דולר, בחמישה נתחים נפרדים, במהלך חמישה ימים.
מי זאת נטשה אובולנסקי, ומאיפה היו לה 2.3 מיליארד? ומי או מה זה פנטום?
פול העתיק את חמשת המסמכים אל הֶחסן נייד. הוא מצמץ כמה פעמים. עיניו היו יבשות ומגורות. הוא תחב את ההחסן הנייד לכיסו, דאג להוציא את וובה בצורה מסודרת מהמחשב של סטיב גרטנר, הכניס את המחשב הנייד שלו לתיק וקם ממקומו. השעה היתה 2:26 בלילה.
מצלמת האבטחה הקרובה ביותר היתה בדלת הכניסה הראשית, לא היה לו ספק בכך. הוא עטה את מסכת הפנים ואת כובע היאנקיז. כשהגיע אל דלת היציאה, השתמש שוב בכרטיס העובד שהבולשת סיפקה לו והקפיד להפנות את מבטו אל הרצפה.
מבחינת מערכת האבטחה של המשרד, פול ברייטמן יצא מהבניין ב 17:30. ב 20:05 איש תחזוקה נכנס לבניין ויצא ב 02:30.
כשיצא מהמשרד, הוריד את המסכה אל סנטרו כדי שיוכל לנשום בנוחות. בדרך החוצה מהמבואה ראה מישהו נכנס מהרחוב.
ווֹלודימיר. שערו היה סתור ומזדקר, כאילו כרגע יצא מהמיטה.
פול העלה את המסכה בחזרה. האם וובה ראה אותו או לא?
הוא לא ידע בוודאות.
פול חזר הביתה בשלוש בלילה.
טטיאנה גנחה ברטינה כשפול נכנס למיטה, והתהפכה על הצד כדי לפַנות לו מקום.
נותרו לו כארבע שעות לפני שיצטרך לקום ולהתכונן לעבודה, אבל הוא לא היה מסוגל להירדם. הוא התהפך במיטה, ומוחו הריץ שוב ושוב את דמותו של וובה הנכנס לבניין.
האם הבחין בו?
ברור שהתרעת תוכנה כלשהי העירה את וובה. איזה מידע ההתרעה הזאת סיפקה לו?
השעון המעורר שבטלפון העיר אותו בשבע. עפעפיו כאילו נדבקו זה לזה. הדופק הלם בראשו. הוא קם בזהירות והשתדל לא לטלטל את ראשו הדואב.
הוא הכין קפה.
לרוע המזל, התהליך כלל טחינת פולים אשמתו, כי הוא אהב קפה טרי כך שגם טטיאנה התעוררה. היא צצה לצדו ונישקה אותו בלחי. "הצלחת להשלים את המצגת?" שאלה בחביבות.
"כן. מצטער שהערתי אותך." הוא החזיק את קנקן הזכוכית מתחת לברז, מילא אותו עד מחציתו והחליק אותו לתוך מכונת הקפה המתוחכמת.
"אין בעיה. אני רוצה להספיק לצלם באור הבוקר. דיברתי עם פאפא אתמול בערב."
"כן?" הוא חש טלטלה.
"הדירה שלנו תהיה מוכנה בעוד שבוע בערך. הוא אומר שהצוות עובד במלוא המהירות."
"נהדר. אבל... הוא יודע שאנחנו לא רוצים שזה ייראה כמו הבית שלו? זאת אומרת, הסכמנו, נכון?"
היא צחקה בצליל גבוה ומצלצל. "דיברנו על זה מיליון פעמים. הוא יודע שיש לנו טעם שונה."
הוא העביר את מבטו על הדירה. "יש לנו איזשהו טעם בכלל?"
"אני אוהבת דברים פשוטים ובסיסיים, ונדמה לי שגם אתה."
"בלי ציפויי זהב."
"חה חה חה. מצחיק מאוד."
"כבר ראית את התוצאה?"
"לא," אמרה, נרגזת קצת. "ביקשתי, אבל הוא לא הרשה לי. הוא רוצה שזאת תהיה הפתעה."
פול הגיע למשרד קצת לפני שמונה. הוא אמנם התקלח והשתדל להיראות במיטבו, אבל חוסר השינה ניכר בפניו, במיוחד מתחת לעיניים. מרגו עדיין לא היתה שם; בדרך כלל הגיעה בשמונה וחצי.
מפגש הבוקר התקיים באולם הישיבות בעל קירות הזכוכית, שבמרכזו ניצב שולחן ישיבות ארוך מעץ כהה, כמו ארון קבורה. כל המנהלים נכחו במפגש, שנים עשר האנשים החשובים ביותר בחברה. כאשר פול הגיע לשם, עמיתיו דיברו על המשחק של הניו יורק ג'איינטס בסוף השבוע, ועל חתונה מפוארת ומתוקשרת שתיערך בהמפטונס וכמה מהם הוזמנו אליה. ברגע שיוג'ין פרוסט נכנס והתיישב בראש השולחן, כל השיחות נפסקו. מר פרוסט היה קשוח והחזיק את כולם קצר. לא כמו מפגשי הבוקר באקווינה, שהיו נינוחים יותר ומתובלים בהתחכמויות והלצות.
כמעט כולם שתו קפה, ואף אחד לא נגע במאפים שהיו מונחים על המזנון. כולם כבר אכלו ארוחת בוקר או שמרו על רמת הסוכר בדם. מראה המפטי דמפטי וכולי.
מר פרוסט פתח את המפגש בדיוק בזמן, בכחכוח גרון.
"יש לי הודעה חשובה," אמר בכובד ראש. "מישהו חדר למערכת שלנו אמש, בשעות הקטנות של הלילה. כרגע אנחנו מנהלים חקירה. כמה פרטים ידועים לנו כבר עכשיו. ברור לנו שלא מדובר במתקפה מרחוק. אלא בחדירה פיזית מתוך המשרד."
הנוכחים הביטו סביבם ומלמלו. "וואו. מה, לקחו משהו?" שאל מישהו.
פול השתדל להסתיר את האימה שאחזה בו.
"אי אפשר לדעת מי התחבר למערכת?" שאל מטלובסקי.
"ידוע לנו באיזה מחשב השתמשו. החקירה שלנו מתקדמת במהירות, ואנחנו נמצא את הפורץ. אם מישהו מכם יודע משהו, מחובתכם להעביר לי את המידע באופן מיידי." הוא שתק רגע. "ועכשיו, לעבודה."
כל אחד מהמנהלים מסר עדכון בנוגע לתחום שלו, והישיבה הסתיימה כעבור שעה וחצי.
כאשר כולם קמו על רגליהם, פנה מר פרוסט אל פול. "אני יכול לדבר איתך רגע?"
בטנו של פול התכווצה. "כמובן." הוא התקרב אל מר פרוסט, חייך בציפייה והסתיר את הבהלה שפשטה בו.
"צצה אפשרות לעסקה מעניינת. דרך חבר שלי, שפגשתי אתמול במסיבה בהמפטונס. העברתי אליך מצגת פאואר פוינט שלהם. הייתי רוצה שתציץ בה. חברה להימורים מקוונים, שנקראת פֶנְסְטארס."
"אין בעיה," אמר פול, ומר פרוסט ארז את עצמו והתרחק במהירות לאורך המסדרון.
כמה דקות אחרי שחזר אל חדרו, נקש בדלת עמיתו איתן קארסוול. הוא נכנס וסגר את הדלת מאחוריו. גם הוא היה במפגש הבוקר, דקות ספורות לפני כן.
"שמעתי שפרוסט הזכיר את פנסטארס," אמר.
"כן, הוא רוצה שאני אבדוק את זה. אתה יודע עליהם משהו?"
איתן הציץ לצדדים ואז הביט בפול. "ועוד איך. כי למעשה, כבר בדקנו את פנסטארס לפני כמה שנים."
"ומה מצאתם?"
"אממ... החלטנו לוותר עליה."
"מתי זה היה?" שאל פול.
"לא זוכר. חמש או שש שנים."
"לפני שהימורים מקוונים נעשו חוקיים."
"כן, לפחות בארצות הברית. ארצות הברית השמרנית. ערכנו מחקר ממצה על תחום ההימורים. בחנו לעומק כמה עסקות."
"אבל ויתרתם על זה?"
"כן."
"היתה סיבה מסוימת?"
הוא משך בכתפיו. "חשיפה משפטית כנראה. אבל אני לא עמדתי בראש הצוות."
"תודה."
פול הניד את ראשו. אולי זה לא כל כך מוזר שפרוסט רוצה לחזור לאתר ההימורים המקוון הזה אחרי שחלו שינויים רבים כל כך במשק.
אבל מה שהדאיג אותו הרבה יותר היה הודעתו של פרוסט בפגישה, על כך שחוקרים את הפריצה לרשת. אם יגלו שהוא הפורץ, זה הסוף שלו.
הוא הוציא את האייפון החלופי שלו וכתב לאדיסון.
-68-
פול חי עכשיו בחרדה מתמדת, בחשש נורא שבכל רגע ייקרא להתייצב אצל מר פרוסט או אצל ברזין. לכן החליט שכרגע ישקיע את מלוא תשומת לבו במשימה שקיבל ויערוך בדיקת נאותות רצינית לחברת פנסטארס. אולי יגלה משהו, כמו שקרה עם קוואליר כשהוא עדיין עבד באקווינה. העבודה הזאת תסיח את דעתו מהמתח הבלתי פוסק.
הוא צפה בעשרים ושמונה עמודי המצגת שפרוסט שלח לו, ורשם לעצמו הערות. נתוני הבדיקה שערכו קודמיו היו שטחיים בלבד. באיזו טכנולוגיה פנסטארס משתמשת, מי הלקוחות האפשריים, למה אג"ף מעוניינת בחברה המסוימת הזאת, וכן הלאה. הוא נכנס לאתר של בלומברג כדי לראות מי המשקיעים בפנסטארס. מכיוון שמדובר בחברה פרטית, המידע הזמין היה מועט. הוא סרק את מאגרי הנתונים האחרים בשולחן העבודה שלו פאקְטְסֶט ריסֵרץ', קפיטל אַייקְיוּ, טֶק קראנץ' ואסף מידע מגוון ככל שהצליח. הוא בדק כבר מאות חברות, אולי אלפים, ולכן ידע טוב מאוד מה הוא מחפש: מי מנהל את החברה. מנהלי החברה הם שיוצרים את הבעיות. כמו שאומרים, צריך להמר על הרוכב, לא על הסוס. לכן אסף את שמותיהם של חברי ההנהלה והתחיל לחפור. הוא חקר לעומק את הפרופילים שלהם בלינקדאין, כולל באיזה ענף ספורט הם עסקו במכללה, אם בכלל. הוא הסתכל בדן אֵנד בּראדסטריט כדי לראות אם האנשים האלה ראויים לאמון או לא, אם הם משלמים את המסים המגיעים מהם, ואיזה נתח של פנסטארס נמצא בידיהם.
מבחינה משפטית, בסיסה של פנסטארס היה בקפריסין. פול לא הופתע. חברות הימורים מעדיפות להתבסס במדינות כמו מאלטה או קפריסין, שבהן אין כמעט חוקים בנושא, ואף אחד לא שואל שאלות.
הכול נראה בסדר שום הפתעות גדולות, שום סיבה להימנע מעסקה עם פנסטארס עד שהוא נכנס לאחד האתרים שבהם עובדים ועובדים לשעבר כותבים באלמוניות חוות דעת על החברות שלהם. הוא הסתכל בחוות דעת של עובדי פנסטארס. רוב חוות הדעת כללו ביטויים חביבים ונעימים "חברה נהדרת", "חברה שכיף לעבוד בה תמורת הטבות גמישות", או "סביבת עבודה מצוינת". ואז נתקל מבטו בחוות דעת שנכתבה שבע שנים קודם לכן:
"החברה בסדר, אבל... בת הזוג שלי עבדה שם במשרה זמנית, והציעו לה משרה מלאה, אבל היא שמעה שמועות. יותר מדי סיפורים על הדברים המוזרים שקורים שם."
שמועות... דברים מוזרים...
קשה לדעת איך להתייחס לאמירות כאלה.
הוא החליט לחפור הלאה. הוא רצה שבדיקת הנאותות תהיה יסודית. כמו בקוואליר. לראות מה יצליח למצוא. לכן היה עליו להסתכל בכל מה שנשמר בתיקים מלפני חמש או שש שנים, כשאג"ף בדקה את החברה. לראות למה החליטו בסופו של דבר לא לעשות עסקה עם פנסטארס.
פול הגיח מהמשרד ואמר לסייעת שלו, מרגו, "אני צריך למצוא תיקים מלפני חמש שש שנים. איפה לחפש?"
"מעבר לחמש שנים, מאחסנים את התיקים מחוץ למשרד," היא אמרה. "הרשות לניירות ערך מחייבת אותנו לשמור שבע שנים אחורה."
"איפה מחוץ למשרד?"
"בצפון המדינה."
"עד כמה בצפון? רחוק מאוד?"
"נדמה לי שזה במחוז אלסטר. זה מקום ש... חכה רגע." היא הקלידה במהירות. "קוראים לזה הדסון דאטה ווֹלְט. אחסון תת קרקעי, במין מִכרה ישן שכבר לא פעיל."
"הבנתי. תודה."
כל הבוקר ציפה פול שיקראו לו לתשאול על הפריצה למחשבים של המשרד, אבל שום הודעה לא הגיעה לא בטלפון, לא בסלאק ולא בשום דרך אחרת. בצהריים הוא אמר למרגו, "אני יוצא לצהריים עם חבר. חוזר תוך שעה."
הוא ניגש לרחוב 59 ועלה על רכבת C, לתחנה ברחוב צ'יימברס. בית הקפה היה במרחק כמה רחובות משם, ברחוב ריד שבטרייבקה.
אדיסון ישב בשולחן לשניים בחלק האחורי של בית הקפה. "אתה נראה נורא. קפה?"
פול הניד את ראשו. "גם ככה אני מתוח מדי." הוא העיף מבט סביב, שלף את ההחסן הנייד מכיסו ומסר אותו לאדיסון.
"עבודה מצוינת," אמר אדיסון.
"יכול להיות שעלו עלי."
"מה זאת אומרת יכול להיות?"
פול הסביר.
אדיסון הנהן בשלווה. "יש להניח שהמערכת לזיהוי חדירות הופעלה על ידי צירוף חריג של פעולות חשודות. כמו התחברות למערכת מחוץ לשעות העבודה, גישה לקבצים רגישים והברחת מידע."
"הברחת...?"
"שמירה על החסן נייד יוצרת מצב כזה לפעמים."
"רגע," קטע אותו פול בזעם. "אם שמירה על החסן נייד מפעילה את המערכת לזיהוי חדירות, למה אמרת לי לעשות את זה, לכל הרוחות?"
"המידע שבידי לא היה מוצלח," אמר אדיסון והתנצל.
"יופי. אז עכשיו הם יודעים שזה אני."
"אם הם היו יודעים שזה אתה, לא היית כאן, אוקיי? לא, הם לא בהכרח יודעים שזה אתה. האזעקה תדווח להם רק על איזה מכשיר זה קרה."
"זה הכול?"
"חקירה נוספת תבהיר איזה חשבון התחבר למערכת באותה נקודת זמן. כשאיש המחשבים יבין שזה היה החשבון שלו עצמו, הוא ייכנס לבהלה אטומית."
"וזה יוביל אלי."
"זה יוביל לבעל הכרטיס שנכנס לבניין."
"שזה לא אני." איש תחזוקה כלשהו, חשב פול. ששמו לא היה מוכר לו. אבל מה יקרה לאיש הזה?
"לא יזהו אותך במצלמת האבטחה. הסווית את עצמך?"
פול הנהן.
"שום דבר לא יקשר אליך, אלא אם המצלמה קלטה את הפרצוף שלך."
"אני בטוח שלא."
"אז אין לך מה לדאוג. אל תחפש בעיות בכוח, פול." אדיסון שינה את הנושא. "מה מצאת במסמכי הגיבוש?"
פול הסביר על מיליארדי הדולרים שהועברו על ידי אזרחית אירית עשירה כקורח, ששמה נטשה אובולנסקי.
אדיסון הנהן. "אנחנו מכירים את השם."
"באמת?"
"היא שימשה מסווה לשלטונות במוסקבה."
"אלוהים ישמור. אז ארקדי גאלקין מנהל כספים בשביל הקרמלין," אמר פול, לעצמו לא פחות מאשר לאדיסון.
"בדיוק."
"אז מה זה פנטום?"
אדיסון התחלחל. "איפה נתקלת בשם הזה?"
"במסמכי 'הכר את הלקוח'. בעלי השליטה הסופיים בכל אחד מהמקרים היה משהו או מישהו שנקרא פנטום."
"זה היה כתוב שם?"
פול הנהן. "מה זה?"
"זה מה שאני רוצה שתגלה. כל מה שאתה יכול. כל מה שיש בתיקים של גאלקין."
פול הניד את ראשו. "אני סיימתי."
"כמעט. לא לגמרי."
"מה, הבחירה לא נתונה בידי? אתה מתכוון ללחוץ עלי עוד ועוד, עד שהם יתפסו אותי בסוף?"
"אתה צריך לערוך עוד חפירה עמוקה בתיקים של גאלקין. לעשות בדיקת נאותות כמו שאתה יודע לעשות. לגלות כל מה שאתה יכול בנוגע לפנטום."
"אני כבר מצטער שנכנסתי לכל זה."
אדיסון שילב את אצבעותיו ונשען לאחור בערמומיות. "אז מה עם לודמילה? הצלחת למצוא עוד פרטים שלה?"
פול רק הנהן וחיכה. אדיסון סקר את פניו.
"אני מבין שהיו חמש לודמילות בפקולטה באוניברסיטת באומן, כשגאלקין למד שם," אמר אדיסון.
פול חייך. עוד עמית זוטר בבולשת עשה עבודה שחורה.
"מה דרוש כדי שתיתן לנו את השם המלא שלה, או לפחות את החלקים שלו שמצאת? לדעתי, עד עכשיו נהגנו כלפיך בשקיפות ובהגינות."
"ונדמה לי שאתה יודע מה אני רוצה."
אדיסון אמר בלי היסוס, "אתה רוצה שאשתך תהיה מוגנת מפני הפעולות שלנו."
פול הנהן שוב.
"הבעיה שהיא דמות מאוד מרכזית בתיק שלנו, פול."
"זאת הבעיה שלכם. אתם כבר הסכמתם. אני רוצה את זה בכתב." רגע ארוך חלף. פול הקשיב לרעש התנועה מהרחוב.
לבסוף אמר אדיסון, "לחיצת יד תספיק? שנינו אנשים בעלי כבוד."
פול נעץ בו מבט. "ואם משהו יקרה לך?"
"שרדתי כבר הרבה קרבות, פול."
-69-
פול כמעט נשבה במיתוס של ארקדי גאלקין האיש שבנה את עצמו בעשר אצבעות, שצבר הון בהתמדה במשך השנים, אולי בעזות מצח, אבל בכוחות עצמו.
עד הביקור במוסקבה. והדברים ששמע מלודמילה, העיוורת כמעט. והמידע שמצא בקבצים.
האם זאת הסיבה שג'ייק לארסן נרצח? כי הוא שאל יותר מדי שאלות על חלקם של הרוסים? כידוע, שירותי הביון הרוסיים לא מהססים להשתמש באמצעים קטלניים כדי לטפל באויביהם.
האם הוא הבא בתור?
האם ההתרחשויות במוסקבה יתנקמו בו?
הוא ניגש לסוכנות הֵרץ ושכר שברולט מליבו. כשעלה על 495 מערב בשדרה העשירית וכעבור כמה דקות על I 87 צפון, מצא את עצמו מוצף מחשבות כפייתיות על החותן שלו ועל הסכנה שנקלע אליה, על פרוסט וברזין, ומארק אדיסון והבולשת הפדרלית. ועל טטיאנה. אדיסון הבטיח שהבולשת תספק הגנה לפול, אבל הוא לא ירד לפרטים שירגיעו את חששותיו של פול.
האם זה יספיק? והאם הם יגנו גם על אשתו?
תוך כדי נסיעה נעשה הנוף ציורי יותר ויותר. הוא חש צרימה עזה בין הנוף היפהפה לבין הפחד הנורא שמילא אותו, שהזרים פרצי חומצה אל קיבתו. עד שהגיע למחוז אלסטר, כבר חלף על פני שטחים חקלאיים, כרי מרעה שעדרי פרות רעו בהם, ממגורות תבואה וערימות חציר. כל אלה הזכירו לו את ילדותו, את התקופה שבה שהה עם אביו ביערות שמחוץ לבלינגהם. במובנים מסוימים, החיים בעיר ניו יורק היו שינוי מבלבל מבחינתו. במהלך ילדותו טייל ביערות, זיהה עצים ושהה שעות ארוכות בחוץ. אבל הוא ויתר על כל זה כדי לעבור למנהטן ולעבוד בוול סטריט. זאת היתה פשרה, והוא תהה אם הוא אכן מאושר כבחור עירוני. טטיאנה בוודאי לא תרצה לעזוב את העיר. הוא נזכר בקומדיית מצבים קנדית, "שיט'ס קריק", שבה בני משפחה שירדה מנכסיה עוברים לעיר קטנה ונידחת, ולא מלקקים שם דבש.
הוא לא ראה שלטים שמכוונים להדסון דאטה וולט, ולכן החליט לסמוך על הנווטן שיוביל אותו אל המתקן. המסלול היה מורכב מרצף של דרכים חקלאיות ישרות לגמרי. ואז נעשה הנוף הררי ומיוער יותר, והדרכים החלו להתפתל. בסופו של דבר הוא הגיע אל כביש גישה שנסלול לא מזמן, שבקצהו היה בניין משרדים קטן ונמוך, צבוע בלבן, שנבנה על צלע ההר. ליד הבניין ראה פול מנהרה, שלתוכה נכנסו שתי משאיות גדולות ולבנות של הדסון דאטה וולט, כנראה כדי לפרוק ארגזי תיקים, ואולי גם דברים נוספים. הוא קרא שבמתקן האחסון הזה, שנבנה במכרה אבן גיר נטוש, מאחסנים כל מיני דברים: כוננים קשיחים ישנים; הקלטות מקוריות מאולפנים של חברות מוזיקה; תשלילים מקוריים של אלפי סרטים, חדשים וישנים, מאולפני קולנוע שונים; קלטות וידיאו שמכילות שנים של משחקי בייסבול בליגת העל; ציורים יקרי ערך ששייכים לאנשים עשירים הכול נשמר בכספות תת קרקעיות ענקיות.
לפי התחקיר שערך, המתקן כלל גם קילומטרים של ארגזי תיוק על מדפי פלדה, הררי מסמכים שהופקדו שם על ידי מוסדות פיננסיים ותאגידים אחרים. משרד ללא נייר? עדיין לא כנראה. נדרש מקום אחסון לכל החומר הישן העתקים, פרוטוקולים, מסמכי מס, תיקים אישיים, חשבוניות ותכתובת כל המסמכים שהחוק דורש לשמור לצורך פיקוח ושמירה על פעילות תקינה.
אי שם בשבע הקומות התת קרקעיות, כך ידע, נמצאים הארגזים שמכילים את התיקים הישנים מהחברה של ארקדי גאלקין. וביניהם יהיו גם כמה תיקים לא ארגז שלם כנראה הנוגעים לחברת ההימורים המקוונים פנסטארס.
-70-
הוא החנה את המכונית השכורה באחד המקומות המעטים המיועדים למבקרים, וניגש אל דלת הכניסה. כעבור רגע נשמע זמזום בדלת, והוא נכנס אל משרד קטן. מאחורי דלפק ישבה פקידת הקבלה, בת עשרים ומשהו, בעלת שיער זהוב קצר. "במה אפשר לעזור לך, אדוני?" שאלה בקול מתנגן. לפי השלט הקטן על הדלפק, שמה היה איימי סקַרדינו.
"בוקר טוב, איימי. אני פול ברייטמן, מניו יורק. הגעתי כדי לעיין בארגזים שהחברה שלי הזמינה, אג"ף בע"מ."
"סליחה, מי אמרת שאתה?"
"פול ברייטמן. אג"ף בע"מ. הגשנו בקשה לשליפת חומר."
"אני לא חושבת שקיבלנו בקשת שליפה כלשהי. לא ציפינו שמישהו יגיע הבוקר."
"צר לי," אמר פול בקול שהבהיר שלא צר לו בשום אופן, "אבל דיברנו עם טים." הוא שלף את השם "טים אובראיין" מהאתר של הדסון דאטה וולט, בסעיף "הצוות שלנו". טים היה "ממונה על קשרי לקוחות". הוא האיש שאליו מישהו מהחברה היה שולח דוא"ל אילו אכן רצו לשלוף ארגז מסמכים מהכספת.
"טים אובראיין?"
"נכון מאוד. המזכירה שלי היא שקבעה את הפגישה, אבל זה השם שהיא ציינה, אם אני לא טועה."
"רק רגע." היא לחצה על מקש בטלפון שלה ואמרה, "טים, יש כאן מישהו מ... איזו חברה אתה מייצג, אדוני?" ציפורניה הארוכות היו צבועות בכחול.
"אג"ף."
"אג"ף. הוא אומר שהם הזמינו שליפה של תיקים מסוימים?" שתיקה קצרה. היא הביטה בפול: "אדוני, הוא לא קיבל דוא"ל כזה." פול שם לב שהיא אומרת "הוא" ולא "אנחנו". סימן טוב.
"בעיה," אמר פול והניח לנימת רוגז להתגנב לקולו. "נסעתי שעתיים מהעיר, ו..."
"אני יודעת, אדוני. אני מצטערת."
"טוב, תוכלו לשלוף את התיקים עכשיו, בבקשה? אני מבין שזה ייקח זמן, אבל אני מוכן לחכות." הוא שתק רגע והנמיך את קולו. "אני לא רוצה להישמע מגעיל, איימי, אבל אני לא אסע עכשיו שעתיים בחזרה בלי לראות את התיקים האלה."
הוא ראה ביוטיוב את סרטוני התדמית של הדסון דאטה וולט: סיור מקוון במכרה הגיר הישן, שהוסב למקום אחסון מודרני ומשוכלל, ראיונות עם הממונה על קשרי לקוחות ועם המנכ"ל. הוא ידע מה טים ירצה: את מספר הארגז, זה הכול. לכל ארגז היתה תגית זיהוי תדר רדיו, ועל כל תגית כזאת היה מספר סידורי. פול לא הבין בדיוק איך זה פועל, אבל הוא שיער שהוא לא צריך להבין. במהלך החיפוש במשרד מצא את מספר הארגז במאגר האחסון. זה כל מה שהיה נחוץ לו.
עכשיו הוא הכתיב לאיימי את המספר ששרבט על פתק.
"ייתכן שתצטרך להמתין יותר משעה עד שיוציאו את התיקים שלך," אמרה איימי, והוא ידע שהשיג את מטרתו.
-71-
איימי הובילה אותו אל חדר בקצה המסדרון, לא רחוק מדלפק הקבלה, ושם חיכה וניצל את הזמן כדי לבדוק את תיבת הדוא"ל שלו. החדר היה חשוף ומוסדי: שטיח אפור, שולחן ישיבות, קירות לבנים חפים מכל קישוט. חדר המתנה ללקוחות שבאו לבדוק תיקי עובדים ישנים, או חדר ישיבות כשהלקוחות הגיעו לשם ביקורת של מס הכנסה. האוויר כאן היה קצת יותר צונן מזה שבאזור הקבלה. פול שמע ברקע נהמת סופחי לחות. הוא שיער שיש אינספור סופחי לחות בשבע הקומות התת קרקעיות.
שום דוא"ל בתיבה לא היה דחוף. לא היתה שום הודעה מוובה או ממר פרוסט. עדיין לא עלו עליו.
הוא ענה על כמה דוא"לים, העביר הלאה כמה מהם, בדק את תיק המניות שלו והסתכל מה השעה. כעבור כחצי שעה נפתחה הדלת, ובחור במדי הדסון דאטה וולט הסיע פנימה שני ארגזי קרטון חומים על עגלת שירות. הוא העביר אותם אל השולחן והניח אותם מול פול. בקצה כל ארגז היתה תגית זת"ר מדבקה ארוכה ועליה קווקווי ברקוד. מתחת למדבקה, ידע פול, ישנו פס מתכת שמכיל שבב מחשב ואנטנה שמקבלת ושולחת אותות.
"עשיתם את זה מהר," אמר פול. הוא חשב שייאלץ להמתין לפחות שעה.
"יום לא עמוס," אמר הבחור. הוא סרק את תגית הזת"ר שעל הארגז בסורק ידני והסיר את מדבקת האבטחה. על הארגז התנוסס הסמל של הדסון דאטה וולט.
כשהבחור יצא מהחדר, פתח פול את המכסה העבה שעל הארגז הראשון, שבשני קצותיו היה כתוב בכתב יד גדול ומסולסל FAN FANZ. התיקיות היו מסודרות בסדר אלפביתי, ותווית פלסטיק הזדקרה מכל אחת מהן. לכל תיקייה יש ברקוד, ראה פול. הוא שלף את שש התיקיות שעל התווית שלהן היה כתוב "פנסטארס". בתוכן היו תחקירים, דוחות ותדפיסי דוא"לים על החברה הזאת, שאג"ף שקלה פעם להשקיע בה. מישהו עשה עבודה יסודית, בלי כל ספק. קודמו בתפקיד מן הסתם.
רוב התיקיות הכילו מסמכים בני שש שנים, מסוג התחקיר הפיננסי שהוא עצמו ערך על פנסטארס. שום דבר מפתיע. חומר משעמם ומוכר, גם אם לא מעודכן. הוא עלעל במסמכים כדי לוודא שלא החמיץ שום דבר חשוב, וראה שהכול כבר ידוע לו. תיקיית תדפיסי הדוא"ל היא שהיתה ראויה לעיון כלשהו, והוא אכן עבר על כל אחד מהתדפיסים.
ואז הבין שגילה פצצת זמן מתקתקת.
שם, בתחתית אחד הדפים באותיות קטנות ומצטנעות, עד שכמעט החמיץ אותן היתה חתימה שסימרה את שערותיו.
מי שהביא במקור את פנסטארס לעסקה עם ארקדי גאלקין, ואשר יקבל עשרה אחוז אם העסקה תתממש, היה אדם ששמו מקסים קגן. השם הזה נשמע לו מוכר באופן מטריד. הוא חיפש אותו בטלפון שלו כדי לאמת את חשדותיו.
מקסים קגן היה אזרח רוסי שהיה מבוקש על ידי הבולשת. לא בתקופה ההיא, לא בזמן שאג"ף בדקו את עסקת פנסטארס, אלא עכשיו. הוא נכלל ברשימת ה SDN רשימה של אנשים וארגונים שמוגדרים כמסוכנים לביטחונה של ארצות הברית. רשימה שנערכת על ידי המשרד לבקרה על נכסים זרים. מי שעושה עסקים עם מישהו שכלול ברשימה, עלול להיקנס במיליוני דולרים ואפילו להיזרק לכלא לשלושים שנה.
פול תהה אם חותנו מכיר את הרקע של קגן. אולי לגאלקין לא אכפת לשלם קנס של כמה מיליוני דולרים, אבל שלושים שנות מאסר בוודאי לא ימצאו חן בעיניו. אם מקסים קגן עומד עכשיו מאחורי העסקה עם פנסטארס, ואם אג"ף ישקיעו בחברה שלו, הם יסתבכו בצרה משפטית חמורה, ודי מהר יזכו בביקור של מעילי הרוח השחורים.
הוא שלף מהתיקיות כל תדפיס דוא"ל ממקסים קגן ואליו, פרש את הדפים על השולחן וצילם בקפידה כל עמוד במצלמת הטלפון שלו.
ואז, בלב הולם, פתח את ארגז התיוק השני, שעליו היה כתוב בטוש, באותיות כחולות גדולות, "PHAM PHAT". הוא פתח את הארגז ועלעל במהירות בלשוניות שעל התיקיות.
אף אחד מהן לא כללה את המילה "פנטום".
ברור שלא. זה יהיה קל מדי.
הוא עבר שוב על הלשוניות, לאט יותר, כדי לוודא שלא החמיץ כלום, אבל לא היתה שום תיקייה כזאת.
טוב, לפחות מצא שלל שיוכל לקחת איתו הביתה: מקסים קגן.
ואז עלתה מחשבה במוחו. בתעתיק לרוסית, המילה פנטום Phantom מאויתת Fantom. היא מתחילה באות F ולא ב P. הוא פתח שוב את הארגז הראשון, שבו מצא את פנסטארס FanStars, ועבר שוב על הלשוניות בסדר אלפביתי: FAM ...FAL ...FAI...
הלשונית כמעט נסתרה מאחורי אלה שמסביב לה. אולי החמיץ אותה בפעם הראשונה. תיקייה דקיקה.
Фантом.
הוא פתח את התיקייה ולא מצא בתוכה שום דף. רק החסן נייד קטן, שהוצמד בנייר דבק אל הצד הפנימי של התיקייה, ועליו היה רשום בטוש שחור Фантом.
הוא התלבט רגע ואז תחב את ההחסן הנייד לכיסו.
חלק תשיעי
אנשי היער
הווה
-72-
"תוכל לפרוש את יריעת הפלסטיק לפני שאתה מתיישב?" שאלה האישה כשראתה שהוא מרובב בבוץ, באור הצהבהב שבתא המכונית.
פול הרים את היריעה המקופלת מרצפת המכונית ופרש אותה בזהירות על המושב והרצפה. ואז הניח על רצפת הרכב את תיק הספורט שלו, שכבר היה מצופה בקרום בוץ שהתייבש. הוא השתחל פנימה וסגר את הדלת.
"תודה רבה לך," אמר.
"מתנצלת, אבל בדיוק לקחתי את אודרי לשטיפה."
"אודרי?"
"אה, למכונית שלי קוראים אודרי. מה לעשות, לכולנו יש שיגעונות, וזה השיגעון שלי. אחד מהם. לאן אתה צריך להגיע?"
"ללינקולן."
"אני בדרך לוודסטוק, אבל אני בהכרח עוברת בלינקולן כמובן. איפה אתה רוצה שאני אוריד אותך?"
"בכל מלונית שתסכים לקבל אותי."
היא פלטה צחוק שקט ולבבי. "יכול להיות שלא יהיה קל למצוא. הרבה זמן היית ביער?"
"כמה ימים."
הכלב הלבן שבמושב האחורי תחב את חוטמו בין שני המושבים הקדמיים, ופול ליטף את פרוותו העבה, שהיתה מחוספסת ויבשה. הכלב נראה מחייך.
"זה לא מעט זמן, כשהולכים לאיבוד. טיילת לבד? או שהתנתקת מהחבורה?"
"לבד. אבל המצפן התקלקל לי. את שייכת למלאכים בדרכים?"
היא חייכה כשהעלתה את המכונית בחזרה על הכביש. "אפשר לומר, כן. סיימתי את משמרת הלילה בבית החולים ממוריאל, בקוֹנוֵויי. אני אחות. ואגב, הרגל שלך בסדר? התרשמתי שאתה צולע."
"נקעתי את הקרסול."
"כדאי לצנן את המקום."
"אולי אצליח להשיג קרח בעיירה." אמר פול.
"חכה, יש לי כמה שקיות קירור חד פעמיות." היא עצרה שוב בשולי הכביש והדליקה את אורות החירום. היא פתחה את התא שבין שני המושבים, שלפה תחבושת אלסטית מגולגלת ושקית קירור, והושיטה לו את שתיהן. "אתה יודע איך להשתמש בזה, כן? תלחץ על החלק הפנימי של השקית."
"תודה רבה. ותודה שאספת אותי."
"חלק מדרישות התפקיד. כמלאכית בדרכים. אני אנג'לה, דרך אגב."
"נעים מאוד, אנג'לה. אני גַ'יילס."
היא כיבתה את הבהוב החירום ועלתה שוב על הכביש.
פול חלץ את נעלו השמאלית, לחץ על שקית הקירור, שם אותה על הקרסול והצמיד אותה בעזרת התחבושת האלסטית. גם השלפוחיות באצבעות הכאיבו לו, אבל הוא ידע שאין דרך להעלים אותן באופן מיידי.
"הייתי מציעה לך מקום לינה, ג'יילס, אבל אין לנו מיטה פנויה. לאשתי ולי יש רק חדר שינה אחד. שישים וחמישה מטר מרובע. מספיק מקום בשבילנו ובשביל טאקר."
טאקר הוא הכלב, הניח פול. "הכלב שלך תמיד מחייך?"
"ככה זה נראה, מה? הוא סמויֶד. מבחינה גנטית הם דומים לזאבים. לכולם יש פֶּה שמופנה כלפי מעלה. בזכות זוויות הפה האלה, שמופנות כלפי מעלה, לא מצטבר להם קרח על הפנים במזג אוויר קר מאוד."
"אה." הוא התרווח על המושב, התענג על החמימות, ולפני שהספיק להבין מה קורה, אנג'לה טלטלה את זרועו. "תתעורר, ג'יילס. דֵייז אין מתאים לך?"
פול פקח את עיניו וראה שהם חונים בחזיתו של דייז אין בכביש 3. "בהחלט," אמר. "שוב, תודה רבה."
"רגע, אני לא אסע עד שאראה שהכול בסדר. שקיבלו אותך."
פול נעל בחזרה את הנעל, הידק אותה חזק ועטף את הקרסול בתחבושת האלסטית. הוא יצא מהמכונית ולקח את התיק שלו.
בתוך המלונית, דלפק הקבלה לא היה מאויש. השעה היתה שלוש בלילה בערך. הוא לחץ על הפעמון, וכעבור רגע הגיחה אישה מאחור, ממצמצת ומפהקת. "במה אפשר לעזור?"
"אני צריך חדר ללילה."
היא הביטה בו זמן רב. שיער חום ארוך, עם פסוקת באמצע, ומשקפיים עבים. "שלושה דולרים וארבעים וחמישה סנט. בכרטיס אשראי."
"אני לא יכול להשתמש בכרטיסי האשראי שלי. אבל אני יכול להשאיר פיקדון של כמה מאות דולר במזומן."
היא הנידה את ראשה. "זאת המדיניות. אין תשלום במזומן. מצטערת."
אנג'לה המתינה בטנדר שלה. "לא הסכימו?" שאלה וצחקה.
"לא." הוא העדיף לא להסביר שהמחלוקת היתה על התשלום במזומן ושאין לו כרטיסי אשראי.
"ישנה מלונית כמה קילומטרים צפונה. פְלוּם קוראים לה."
"בואי ננסה את פלום," אמר.
מלונית פלום היתה שורת בנייני עץ על כביש 3, ליד הפארק הלאומי פרַנקוֹניה וליד פלום גוֹרְג' מערה טבעית חצובה בשחם, שהיתה מוקד משיכה לתיירים. המלונית הכריזה שהיא מספקת אינטרנט אלחוטי חינם. מתחם הקבלה נראה נקי ומטופח, והם הסכימו לקבל מזומן. לא דרשו כרטיס אשראי.
פול גלגל שטר של חמישים דולר והושיט אותו לאנג'לה.
"תודה רבה, אנג'לה," אמר. "קשה לי להסביר לך כמה..."
אבל היא סירבה לקחת את הכסף. "הכול בסדר, ידידי. אני שמחה שיכולתי לעזור."
ברגע שנכנס לחדרו, קילף פול מעליו את הנעליים הרטובות ועשה מקלחת חמה וארוכה. ואז נכנס למיטה, וכעבור רגעים ספורים כבר היה שקוע בשינה עמוקה.
-73-
הוא התעורר מצווחות ילדים ששיחקו במגרש החניה שמחוץ לחדרו. שעון היד שלו היה על שידת המיטה. כמעט שתים עשרה בצהריים. הוא ישן תשע שעות ועדיין הרגיש כמו מסומם. בקלות היה יכול להמשיך לישון כל היום, אבל הוא ידע שהוא חייב להמשיך הלאה.
הוא מצא את הטלפון החד פעמי שבו השתמש בפעם האחרונה ולחץ על חיוג חוזר אל שרה.
לאחר חמישה צלצולים היא ענתה. "גרנט? איפה אתה? הכול בסדר?"
"כן, אני בסדר. את אצל טילדה?"
"כן. איפה אתה?"
הוא לא רצה למסור מידע בטלפון. "במלונית. תקשיבי, שרה, את צריכה להיפטר מהאייפון שלך, בסדר?"
"גרנט, מה קורה כאן, לכל הרוחות? בגללך אלק ווד מת." קולה היה מתוח.
"מה... מה ידוע לך?"
היא בטח משתגעת מדאגה, חשב פול, והכול באשמתי.
"התפרסמה כתבה בעמוד הראשי של 'דריפילד קורייר'. כתוב שם שמצאו את אלק מת בחזית הבית שלך! כתוב שאתה מבוקש."
הוא ניסה להרגיע אותה, ככל שאפשר דרך הטלפון. הוא ניסה לשכך את הבהלה שלה. אבל היא היתה נסערת.
"שרה... שרה, תקשיבי! סליחה שאני מרים את הקול, מותק, אבל אני חייב להזדרז. ואני צריך שתקשיבי לי, בסדר?"
נשמע שהיא משתדלת להירגע. היא אמרה, "בסדר, בסדר," והשתתקה.
"אני חייב לנתק עכשיו... אבל אני רוצה שתדעי שאני בסדר, לא קרה לי כלום, ויש לי תוכנית. אנחנו נעבור את זה, שנינו יחד. אבל מדובר באנשים רעים, שרה, אני אומר לך. לכן את חייבת להיזהר מאוד. אל תדברי עם אף אחד שיש לו מבטא רוסי. ואל תגידי לאף אחד שהתקשרתי. זה חשוב מאוד."
-74-
פול הביט בבבואתו במראה שבחדר הרחצה. הוא אמנם התקלח לפני השינה, ובכל זאת הרגיש שכבת לכלוך על עורו. הוא נכנס שוב למקלחת ארוכה, ואחר כך ניסה לגרד חלק מהטינופת שדבקה בבגדיו.
בלית ברירה, לבש שוב את הג'ינס והחולצה המלוכלכים, ויצא אל מרכז לינקולן, במרחק כמה קילומטרים משם. הוא הלך לאט. כפות רגליו היו רגישות, כאב פעם בקרסולו, והשלפוחיות באצבעות הציקו לו מאוד. במשך כמה דקות ניסה לתפוס טרמפ ולא הצליח. מלאכים בדרכים לא עברו כאן.
בחמש השנים האחרונות ביקר פעמיים בלינקולן עיר קטנה, שמספר תושביה היה בערך כמו בדריפילד, אבל שטחה היה גדול יותר והיא כללה אתרי תיירות רבים יותר. ביניהם גם אתר הסקי לון מאונטיין. כמה עשרות שנים קודם לכן היו בעיר מנסרות על נהר הפֵּמיגֵ'וואסֶט היא היתה אז מרכז לניסור ועיבוד עצים, שכלל מפעל נייר שוקק. אבל כל זה כבר נעלם. עכשיו היתה העיירה בעיקר מרכז תיירות וסקי.
בראש ובראשונה הוא היה זקוק לבגדים חדשים כמובן. הג'ינס, החולצה, הז'קט, הגרביים הכול היה מכוסה בוץ קרוש. לא חסרו חנויות בגדים בלינקולן, ובעיקר חנויות לבגדי סקי, שלא היו דרושים לו כמובן. בביקור הקודם כאן, הוא ושרה נכנסו לחנות יד שנייה ברחוב הראשי, ושרה מצאה שם מערכת כלי תה שהלהיבה אותה. הוא זכר שבפינת החנות היה גם אוסף בגדים משומשים.
המוכרת שמאחורי הדלפק סקרה אותו עכשיו מכף רגל עד ראש. "וואו, מה קרה לך, חומד?"
"לא כדאי לך לדעת."
"נו טוב. אם אני יכולה לעזור איכשהו, רק תגיד." שערה היה חום בהיר, אסוף במין פקעת רופפת, על אפה היו משקפיים גדולים בעלי עדשות עבות, ופניה שפעו חביבות.
"אני צריך בגדים. ג'ינס, חולצה, ז'קט, וזוג נעליים או מגפיים."
האישה נראתה מהוססת, כאילו היא תוהה אם יש לו כסף לשלם. "טוב, ז'קטים אין לנו, זה ברור לי, אלא אם אתה מתכוון לז'קט של חליפה. כאלה יש לנו בשפע. אף אחד כבר לא רוצה ללבוש חליפות. וגם אין לנו נעליים או מגפיים קשה למכור אותם כשהם משומשים. חוץ מנעלי סקי; בהחלט יש לנו נעלי סקי. אלה הולכות בקלות. אני לא חושבת שיש לנו ג'ינס, אבל... הממ... מכנסי חאקי באים בחשבון, חומד?"
מכנסי הבד היו גדולים קצת, אבל התאימו לא רע. הוא הוסיף חולצת פסים מכופתרת של פול סטיוארט, שהצווארון שלה היה מהוה. הוא החליף בגדים בתא השירותים של החנות וזרק את הבגדים הישנים לפח.
"יופי, עכשיו אתה נראה הרבה יותר טוב," הכריזה האישה כשיצא מהשירותים.
בחנות סקי בהמשך הרחוב הוא קנה מעיל סקי חם מתוצרת פטגוניה, כובע צמר כחול, נעליים גבוהות חדשות, משקפת ותרמיל של חברת פיק. הוא ידע שחשוב לשנות את המראֶה לעתים קרובות. הוא רוקן את תכולת התיק שלו אל התרמיל החדש והשליך את התיק לפח. אחר כך נכנס לבית מרקחת סמוך וקנה טבליות נורופן, תחבושות אלסטיות לקרסול, פדים סטריליים וקופסת וזלין בשביל השלפוחיות ברגליים. וגם שני טלפונים חד פעמיים נוספים וחטיף שוקולד.
במסעדת וייט מאונטיין בייגל הוא אכל כריך בשר טעים ושתה הרבה קפה שחור. את התפוח הכניס לכיס, כי כבר לא היה מסוגל לאכול עוד. על גבי השולחן הסמוך השאיר מישהו גיליון של עיתון מקומי. בעמוד הראשי היתה כתבה על רצח של קצין משטרה, אלק ווד, בדריפילד. עדיין לא נעצרו חשודים, כך נאמר שם. פחות מידע מכפי ששרה מצאה בעיתון בדריפילד.
אחרי ששתה מספיק קפה אולי יותר מדי ניגש לחפש בנק. לא סתם בנק, אלא הסניף שבו ביקר בו חמש שנים קודם לכן ופתח בו כספת. הוא זכר שהסניף היה בפֵּייפֶּרמיל דרייב אחת הפניות מהרחוב הראשי. בכיסו היתה המעטפה הקטנה שטמן בתיק הספורט שלו לפני זמן רב, ובה היה המפתח.
בזמן שפסע בכבדות הלאה, הביט סביבו בשאר האנשים ברחוב מקומיים שיצאו לקניות או לארוחת צהריים. הוא לא ראה אף אדם חשוד, ולרגע תהה אם אכן הצליח להתחמק מרודפיו. הוא חלף על פני סניף של רשת חנויות הבגדים לַייף איז גוּד "החיים טובים" וצחק בלבו במרירות לנוכח האירוניה. החיים בהחלט לא היו טובים כרגע.
הוא שמח שיש ברחובות אנשים שביניהם הוא יכול להיטמע, אבל בגלל הקרסול נאלץ להמשיך לצלוע את צורת ההליכה הוא לא הצליח לשנות. בעיה. אם הרוסים יודעים שנקע את הקרסול, הם יוכלו להבחין בו מיד.
בבנק נעזר פול בגבר צעיר, ממושקף ומסביר פנים, שהוביל אותו אל שורת הכספות בחלק האחורי של המבואה.
פול פתח את הכספת. חפץ אחד ויחיד היה בתוכה: החסן נייד כסוף.
המשרד של לואיס וֶסטינג שכן באחד הבניינים ברחוב הראשי, בקומה שמעל החנויות. בכניסה לבניין היה שלט עץ ירוק, שעליו היה כתוב באותיות זהב וסטינג ושות', משרד עורכי דין. מתחת למשרד היתה מסעדה עממית, ששקקה פעילות בשעת צהריים כזאת. פול לא התקרב אל המבנה. הוא נשאר בצדו השני של הרחוב, כחמישים מטר משם, בפתח שקוע של חנות סגורה. ממקום המסתור המוצל הזה השקיף ימינה לעבר הבנייןּ. לקוחות נכנסו למסעדה ויצאו ממנה.
הוא התקשר אל לואיס באחד הטלפונים החד פעמיים שקנה עכשיו. בזמן שחיכה לתשובה, הרים את המשקפת אל עיניו בידו השנייה. לואיס ענה לבסוף.
"לואיס, כאן גרנט אנדרסון."
"גרנט. איפה אתה, חבר?"
"בדיוק הגעתי לעיר הבוקר. אני נמצא בדייז אין על כביש שלוש. אתה רעב?"
"בטח."
"רוצה להיפגש במסעדה שמתחתיך? עברתי שם הבוקר, ולפי הריח נראה שהאוכל טעים."
"ברצון רב. בחירה טובה. תן לי עשר דקות, רבע שעה. אני חייב לסיים פה משהו. ניפגש שם."
"מושלם. אני עוד מעט יוצא מהדייז אין."
פול ניסה להסתכל מבעד לחלונות הקומה השנייה לתוך משרדו של וסטינג, אבל השמש השתקפה בזגוגית והוא לא ראה כלום.
כעבור כמה דקות ראה משהו, ולבו כמעט זינק ממקומו. שלושה גברים ושתי נשים, במעילי רוח כחולים עם האותיות הצהובות FBI על הגב, צצו על המדרכה שמנגד, מעבר לפינת הבניין, משמאל.
האם הם הגיעו כדי לתפוס אותו?
הוא שקל את האפשרויות. הוא יכול לצאת מהמסתור שלו ולברוח... לא, עדיף שילך בשלווה לאורך הרחוב הראשי, כמו אחד המקומיים, ובהמשך יפנה אל אחד הרחובות הצדדיים. אבל הוא ראה שחלק מאנשי הבולשת מביטים לכל עבר. כנראה הם מחכים לו, שיגיע מכיוון הדייז אין.
כעבור דקה ראה את לואיס יוצא מהכניסה לבניין ופונה לעבר המסעדה. אותן גבות עבות וסנטר כפול שפול זכר מהפגישה במסיבה. אלא שעכשיו נראו פניו מלאי נחישות, וצעדיו היו מהירים.
פול ראה שלואיס ניגש אל אחת מסוכנות הבולשת מפקדת החבורה כנראה ואומר לה משהו. המפקדת ושני סוכנים נוספים התחילו להתרחק, פסעו לאורך המדרכה ונעלמו מאחורי הבניין. לואיס נכנס למסעדה.
פול חיכה. הטלפון החד פעמי שלו צלצל.
שיחה מלואיס. "גרנט, אני במסעדה. אתה בא?"
"כן. אני מתעכב קצת, סליחה. צץ משהו."
"בסדר. אין בעיה. תשמע, אני שמח שהתקשרת." קולו של לואיס נשמע מוזר קפוא כמעט.
"כן, אני זקוק לעזרתך," אמר פול.
"אני יודע שעוברים עליך דברים לא קלים," אמר לואיס. "אבל חשוב לי שתדע שאתה לא לבד." הוא נשמע כמו בן ערובה שמקריא הצהרה שחוטפיו כתבו לו. "אני אשתדל לעזור בכל דרך אפשרית." האם לואיס פנה מיוזמתו לבולשת הפדרלית? אולי בעקבות הידיעה על מותו של השוטר?
"אני בדרך," אמר פול וסיים את השיחה.
הגיע הזמן להמשיך הלאה.
הוא ראה שאחד מסוכני הבולשת צץ שוב מעבר לפינת הבניין, חוצה את הרחוב ונעמד מול המסעדה, כעשרים מטרים ממקום המסתור שלו. הוא השתוקק לפרוץ ממחבואו ולברוח בריצה, אבל ידע שכך רק ימשוך תשומת לב. פיו היה יבש מרוב פחד. הוא תחב את המשקפת לתרמיל, יצא בשלווה ממקום המסתור והתחיל לפסוע בכיוון ההפוך, לאורך הרחוב. הוא השתדל להתנהג כעובר אורח תמים, אבל ידע שהם מתצפתים על הרחוב.
במרחק כעשרים מטרים משם הגיע שוב אל חנות היד השנייה שבה קנה את הבגדים. הוא נכנס.
"הנה הוא שוב," אמרה המוכרת בחיוך. "הכול בסדר?"
"הכול מצוין," אמר. "אני יודע שזה יישמע מוזר, אבל אולי יש לך כאן יציאה אחורית? ראיתי מרחוק מישהי שאני מכיר, ואני לא רוצה להיתקל בה."
האישה שמאחורי הדלפק הביטה בו רגע ובסוף צחקה. "אה, כן? אין בעיה, תוכל לצאת מהדלת האחורית, בטח." והיא הצביעה אל החלק האחורי של החנות.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
