לקריאת החלקים הקודמים של הספר
שער ה: הולדה בעוולה
18.5.2001
לכבוד: אחיטוב פורת, דופן, זיכרונך לברכה
זה מכתב שכתבתי לעצמי בשעת לילה מאוחרת לאחר הלוויה שלך, סלח לי אם אני קצת מבולבל. עמדתי שם מהצד וראיתי את רמון "גיבור ישראל, הרמטכ"ל לעתיד" עומד ומדבר עליך מול התקשורת, ועלה לי הדם לפנים, כי זכרתי היטב איך בא הנחש וצחק עליך בפרצוף רק לפני כמה ימים. רציתי להוריד אותו משם, אבל מובן שאנשים כמונו לא עושים דברים כאלה. אנשים כמונו מבוססים בתוך השטחים האפורים של החיים. רק משם אנחנו יכולים לפעול. באין רואה.
גם הקטנה המתוקה שלך היתה שם והתחבאה בצד. אני זוכר את שיחתנו הדחופה אתמול. לפחות הכול סודר. אף שהכול היה ידוע, קשה לי המחשבה שלא אראה אותך יותר.
אני נשבע: אני אוציא לפועל נאמנה את כל בקשותיך. הקרב תכף מתחיל, אבל אתה נוח על משכבך בשלום, חבר יקר. מהמשרד באת ואל המשרד תשוב.
שלך בכבוד, באהבה, ביגון ובאבל,
שמעון בר יונה, עו"ד ונוטריון
-37-
היום זה היום, כבר אי־אפשר לברוח משום דבר.
אגנס באה אלי לחדר ואמרה שמישהו מחפש אותי כבר כמה ימים, ואם אני יודעת על זה משהו. אמרתי לה שלא.
היא הסתכלה עלי במבט לא נעים, ואמרה שלא הבינה על איזו אביטל הוא מדבר, אבל אז הוא הראה לה תמונה שלי.
היא שאלה למה שיקרתי לה. לא עניתי לה. גם לא כשהיא שאלה מה הוא רוצה ממני. היא אמרה שהוא עורך דין, והלב שלי נפל לגמרי: עורך דין לפני המשטרה זה מוכרח להיות חמור. אגנס אמרה שגם תרזה לא מכירה שום עתליה. היא שאלה אותה.
"את שיקרת," היא אמרה. "הוא תכף יבוא שוב. תתארגני ללכת מפה."
עכשיו, אחרי שסיפרתי את כל הסיפור כבר הייתי פחות עם פחד. כמו שפינטזתי את כל האבות שלי ואיך זה יהיה עם ליר ואיך ניסע ביחד והוא ילמד אותי דברים, עכשיו התחלתי לדמיין איך אני חוטפת מכות רצח בבית הסוהר ששמה חוץ ממגפיים אדומים אין לי שום דבר שווה. בכל מקרה, פנטזיה, לא פנטזיה, אני צריכה לגמור את החלק הזה של הסיפור, תישארו איתי עוד קצת, כבוד השופט והסוציאליים.
אחרי ההלוויה של אחיטוב הלכתי לליפתא. שאול יצא לעבודה שלו בארנונה והשאיר לי אוכל במקרר. תולי קפץ עלי, ונראה שמח ומאושר. החלטתי לקחת אותו לטיול במעיין, אבל אז הטלפון צילצל. חשבתי שאולי זה שאול ורק בגלל זה עניתי, אחרת לא היה קורה כל זה. זאת היתה איבון. היא אמרה שהיא מוכרחה לדבר איתי.
אמרתי שאני מקשיבה, היא אמרה שזה לא לטלפון. היא מוכרחה להיפגש איתי היום, דחוף ביותר. הסברתי לה איך להגיע, וקבענו בארבע.
בינתיים עברתי בבית שלי לשעבר. הוא עדיין היה שחור מהשריפה אבל הוא היה כמעט שלם. חזרתי לבית של שאול ובאתי שוב עם מטאטא. הרצפה הנקייה הרגיעה אותי וחשבתי שאחרי שהכול ייגמר אני אלך לדבר עם רמון, להבין. לא ידעתי אם אני מתגעגעת אליו או לא, כי בכל פעם כשחשבתי עליו, דמיינתי אותו עם איבון.
בארבע הלכתי למקום שלי. המקום שבו ניסיתי להתאבד פעם. המקום שבו שאול נתן לי את הבשורה על אמא שלי.
השמש נכנסה לטבול בבריכה. לא חשוב כמה עשירים יהיו בירושלים, עשירים שיש להם ארמונות וכל זה — הביקור האחרון של השמש תמיד עובר פה, בליפתא של העניים.
גם איזה צבי או שניים עברו. חשבתי מה איבון תגיד לי. היא בטח פוחדת שאספר עליהם עכשיו לפני שהוא יהיה רמטכ"ל. ישבתי עם הגב אל השביל, וידעתי שהיא הגיעה לפי הצל שכיסה את היד של נבי סמואל.
לא הסתובבתי. חיכיתי שהיא תגיד מה שהיא רוצה ותלך. אני על אבא שלי לא אוותר, ימות העולם.
"אז פה את נמצאת, קטנטונת? מה, חשבת שאני איבון?" הוא צחק.
פתאום הוא היה מולי, עם כל השמש וכל האור והשיער שלו.
"איך אתה יודע?"
"מה אכפת לי איבון," אמר רמון, והצל שלו כיסה את השמש שהלכה לעולמה ישר מאחוריו. "איבון לא מעניינת אותי עכשיו."
רק זה לבד היה צריך להזהיר אותי. זה והריח של הרקב שהופיע פתאום.
"אבל מה שמעניין אותי זה מה את עשית."
"מה עשיתי?"
"תגידי לי את."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"את גרמת לו לשנות את הצוואה, לחרא הזקן?"
"איזה צוואה?"
"קטנה, קטנה, אבל אנשים כמוך שבע נשמות יש להם. איזה צוואה? של אחיטוב!"
"אני לא..."
"אבל גם להרוג את האמא שלהם זה לא יספיק, מפזרת צרות בעולם."
קמתי מהר, אבל רמון כבר תפס אותי. "איזה יפה את."
"חכה," אמרתי, "אתה לא מבין..."
"מה אני לא מבין?" רמון לקח את היד שלי שרעדה והתחיל להעביר אותה על הקדימה של המכנסי צבא שלו.
"אתה..."
"אני מה?" העיניים שלו היו מלאות במשהו רע ומלוכלך. "אני אבא שלך? כמו שהלכת וסיפרת לאחיטוב? בואי, בואי לפה, זונה, אני אוכיח לך שלא."
היד שלו הגדולה החזיקה את שתי הידיים שלי. הוא צחק ואמר, "נראה לך שאני אתן לאיזה זונה מליפתא להרוס לי את החיים?"
ואז התחיל לצחוק, "אבא שלך, מאיפה הבאת את זה... כאילו שאת או אמא שלך מעניינות אותי. את תמימה מדי, ילדונת. ואת חשבת שאחיטוב דרס את אמא שלך. אם צריך," הוא אמר וקירב את פניו אלי, "אם צריך, אני אעשה גם לך אותו הדבר. אז כדאי שתסתמי את הפה שלך, את שומעת? את תסתמי ולא תגידי שום דבר לאיבון או לאף אחד."
היתה טיפה, ממש טיפה, של אור לפני שהיה חושך, אז הצלחתי לראות את היד של נבי סמואל. היא הצביעה על המקום שהיה מאחורַי. הקשבתי לה והלכתי צעד אחד אחורה, ורמון, כמו כל מי שלא הכיר את המקום, הלך אחרַי. הוא חשב שזה המשך של השביל. זזתי הצדה ולפני שהבין מה קורה לו, נפל ישר למטה. שמעתי קול של אבן ואז שקט והתחלתי לרוץ משם.
וככה, ככה אני רצחתי את רמון.
-38-
האיש הזה שבא לקחת אותי כבר מחכה לי, ואין לי טיפת זמן לספר לכם, כבוד השופט והסוציאליים, על איך עפתי משם ואיך השארתי את תולי אצל שאול עם פתק שישמור עליו והוראות הזרקה. איך הלכתי לאחאב בקראקס אבל הוא לא היה שם. מה שלא יהיה, ברחתי למקום היחיד שבו אי־אפשר היה למצוא אותי כל כך מהר.
בקושי שבוע הייתי פה, כל הזונות המשתקמות שמרו עלי, על הרוצחת, אבל עכשיו הגיע הזמן שלי.
אגנס אפילו לא הסכימה להגיד לי איך קוראים לעורך דין. היא רק באה ובעצבים היא סידרה את כל הדברים שלי, דחפה אותם לאיזה תיק מבד קרוע, ואמרה שהוא כבר מחכה לי בחוץ. נתתי לה את כל מה שכתבתי ואמרתי לה שתשמור על זה, כי אני לא יודעת לאן אני הולכת. היא עצרה רגע ואמרה שאני צריכה לשמור על עצמי ושתרזה מסרה שהיא מתפללת עלי ועל הנשמה שלי שהכול יהיה בסדר. לא העזתי לשאול על רמון. היא עכשיו יצאה, אבל תכף היא תחזור לקחת אותי.
* כאן מסתיים כתב היד של אביטל אוחיון שמצורף לתיק הצוואה ותכתובת המכתבים.
(ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון)
שער ו: שלב ההוכחות
שלושה העתקי מסמכים (המקוריים נמצאים בתיק הצוואה של מוטבי הצוואה, שנותר בידי ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון):
1. מכתב מאת אחיטוב פורת לאביטל אוחיון
2. סיכום צוואה ומסמך סגירת תיק
3. מכתב מאת עירד פורת חמש שנים לאחר מות אחיטוב
מסמך מס' 1
30.4.2001 (נמסר לאביטל אוחיון על ידי ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון עם צאתה מהמנזר ב־22.5.2001)
אביטל היקרה,
סוכנים, כידוע לך, לא אוהבים להשאיר עקבות. השמועה אומרת שגם בקבר אנחנו נעלמים מהר יותר מאדם ממוצע, אבל בקרוב מאוד אוכל לדעת זאת על בשרי ממש.
אני ביקשתי משמעון בר יונה, אדם מהימן ועורך דין מהשורה הראשונה, המוכר לי עוד מתקופת המשרד, שיעביר לך את תיק הצוואה הזה, כולל את כל התכתובת ביני לבינו. כרגע את כועסת עלי מאוד, ואכן יש לך זכות לכעוס עלי, אך לא מהטעמים שאת חושבת. אני מקווה מאוד שלמרות כעסך תצליחי להגיע עד לסוף המכתב. בנוסף, מחכה לך גם עדות מוחשית — ראיה — בכספת שרק לנכדי, עירד פורת ולבר יונה יש גישה אליה.
[הערה לפרוטוקול: עותק של הראיה הזאת נשלח בדואר ובתזמון מיוחד לאיבון זדה. ש' בר יונה]
אביטל, אני כלל לא ידעתי על קיומך עד לפני חצי שנה. אולי זה נראה לך מוזר שלא הצלחתי להבין בזמן אמת שאת היא הילדה שנולדה לאם ההריונית בתאונה האיומה ההיא, שכל המדינה שמעה עליה, אבל כשהתאונה קרתה, זה הופיע בכל הכותרות הראשיות ואילו כשנולדת — בקושי שורה היתה על כך בעיתון אחד בלבד, וגם את השורה הזאת הייתי צריך לחפש ולמצוא באיחור של עשרים שנה.
בכל אופן, יש אנשים שחושבים שדברים מסוימים קורים בגלל "יד הגורל". אני לא מאמין בכך, אבל אני כן מאמין שלכל מעשה יש השלכות.
מבחינת "יד הגורל", רצה המקרה, וכמו שאת יודעת קיבלתי מתנה לגיל שמונים — סרטן הלבלב — לאחר בדיקות שנעשו במרפאה שהיתה בדיוק מעל ליפתא, והמיקום הזה העלה בי זיכרון שרציתי למחוק.
אני, בכל אופן, ירדתי לליפתא. ידעתי שאני צריך ללכת הביתה, להיכנס למיטה ולהיפטר מהעולם לפני שהוא נפטר ממני (שבעה חודשים נתן לי הרופא).
וככה, בן שמונים, ירדתי עם המקל את כל הירידה הארורה. שום דבר כמעט לא השתנה מאז שהייתי פה בפעם האחרונה לפני עשרים שנה. בפעם ההיא התגנבתי, וכמו שאת יודעת היטב, אני יודע להתגנב ולא להשאיר עקבות, והשארתי כסף ליד הדלת של סבך וסבתך, בבית האבן הערבי. הפעם הבית שמצאתי נראה שחור לגמרי משריפה, והיה ברור שאין בו אף אחד. כשניסיתי לפתוח את הדלת, עם המקל שלי, מישהו הופיע (לא בחשאיות שלי, תהיי בטוחה, קלטתי אותו מהר מאוד) ושאל את מי אני מחפש [לפרוטוקול: מדובר בשאול בן חמו. ש' בר יונה]. הוא נראה גבר הגון והיו לו עיניים טובות, ואני בטוח שאת יודעת למי אני מתכוון. אמרתי לו שהכרתי פעם את מי שגר פה ומיד ידעתי שזו טעות.
הוא אמר שהזקנים הלכו לעולמם בדרך מזעזעת. הבעתי את צערי, אבל הוא אמר שלפחות השושלת לא נגדעה. הוא לא אמר את זה ככה, למעשה הוא אמר משהו והוסיף "חוטר לבן ישי". לא רציתי להישאר שם כי היה ברור שהוא לא מאמין לי שאני קשור למשפחה הזאת.
הייתי מופתע ממה שאמר. זכרתי שהיתה אישה, בהיריון, אבל לא עלה בדעתי שהעובר שרד את התאונה.
הייתי כל כך מופתע ממה שאמר, ששכחתי לגמרי שאני תכף עומד לעבור מן העולם בגלל מחלה ארורה והדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה לברר אם נשאר מהמשפחה הזאת משהו. עכשיו את תשאלי למה ומה עשיתי (כדי להסביר אני צריך ללכת אחורה, וכדי ללכת אחורה אני לוקח פה לגימה הגונה).
ובכן, בארבעה בספטמבר 1980 — לפני עשרים שנה — רמון, שעדיין לא היה החתן שלי, בא אלי. הוא ועתליה כבר היו כמה שנים ביחד, ומכל היצורים שהיו לה לפניו, אני מוכרח לומר שהוא היה הכי פחות מוזר ולגמרי שונה מהם, אבל לא הצלחתי לחבב אותו, כי זיהיתי מיד גם את חסרונותיו הרבים. גם דליה עליה השלום לא סבלה אותו, אבל היא היתה יותר חכמה ואמרה שעדיף שלעתליה יהיה מניאק שיפרנס אותה ועוד כמה מהצד, מאשר מישהו מהיצורים המוזרים שהיו באים לבית, חולבים אותה, ובורחים לאיזה אשראם בהודו.
רמון, שועל רחוב, יתום ועני, הצליח להתקדם בצבא כמו מטאור, ובאותו ספטמבר היה בדרך לקבל צל"ש על חילוץ כל הכיתה שלו לבד, תחת אש, בנבטיה שבלבנון. משהו שגם עכשיו אני מתפעל ממנו בעל כורחי, למרות שמעולם לא אהבתי אותו ולא הבנתי מה מצאה בו עתליה. הוא היה ערמומי ולא היסס לדרוך על גופות כדי להגיע למטרות שלו. לאיבון, כפי שאת כבר יודעת (ואת לא היחידה), הוא התאים הרבה יותר (כשעירד גילה את הקשר המעוות ביניהם הוא השתולל וסירב לחזור הביתה, וכשלא עשיתי כלום, הוא גם הפסיק לדבר איתי, ואז ירד מהארץ, אבל שוב אני מקדים את המאוחר). בחזרה לרמון. (אני מתנצל אם המכתב מקוטע, בכל זאת קשה לי להעלות על הכתב את כל זה בחלוף השנים.) באותו יום שעליו מדובר הוא נסע לקבל את הצל"ש, וליד רוממה, מטר ממד"א, הוא דרס אישה צעירה. אמנם השבוע של התאונה היה שבוע מוזר, היה משהו דומה לליקוי חמה, אבל שום דבר לא הסביר את התאונה חוץ מהסבר פשוט: רמון נסע כמו מטורף (היו עדים, כולם הושתקו), ואחרי שדרס, הוא פשוט המשיך הלאה, לטקס, מעשה אירוני קצת בהתחשב בעובדה שהוא מיהר לטקס קבלת צל"ש על הצלת חיים. המשטרה התחילה לחקור, פירסמה מודעות [לפרוטוקול: מצורפת הידיעה בעיתון. ש' בר יונה] בדיוק עמדתי לטוס לאירופה להכין יעד של המשרד, כשרמון התחנן לפגישה איתי, מה זה התחנן? שלח את עתליה, חיכה לי ליד הבית, בסוף הסכמתי להיפגש לזמן קצר.
הוא בא למשרד שלי, שזה היה עסק ביש מבחינתו, כי היה שם מכשיר הקלטה קבוע, על כל מקרה. ובניגוד לשאר הדברים, אני זוכר את הפגישה איתו כאילו קרתה עכשיו: קר כמו שועל, בא לסגור עסקה. מבקש שאחפה עליו, וככה הוא יהיה בעל טוב לעתליה שמתה עליו, כפי שאני יודע. הוא היה כל כך יהיר ומרוכז בעצמו, שאפילו לא עלה על דעתו להקדים ולהסביר שהוא הוא הנהג הפוגע של התאונה המזעזעת. אמרתי לו שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו זה לא למסור אותו במו ידי למשטרה, אבל הוא ביקש שאסדר ככה שלא יפתחו כלל בשימועים איתו, שיסגרו את הפרשה מבחינת המשטרה וזהו. הוא המשיך בקור רוח להסביר לי כמה פשוט זה יהיה בשבילי, ובסופו של דבר, טרח להגיד שזה ישתלם לי. הוא אמר דברים כמו, בגלל שמתה אישה אחת, אתה תיתן לצה"ל להפסיד? הוא הלך משם, ואחרי פחות משעה אני מקבל טלפון נרגש מעתליה. היא בהיריון, והיא ורמון עומדים להתחתן.
ההיריון היה אמיתי, בדקתי. ואני מודה שזאת לא הסיבה למה שעשיתי אחר כך. הלכתי לחבר מהמשטרה ואמרתי לו שירדו מהתיק הזה, כי זה מישהו משלנו. ונסעתי לחו"ל. הם סגרו את התיק, ושלושה חודשים אחר כך נולדת, אבל העיתונים כבר היו עסוקים בחדשות אחרות, ועל זה כל הצער שלי. לו הייתי יודע שהיתה תינוקת (עכשיו קול זדוני שואל במוחי: מה, מה כבר היית עושה, אשמאי זקן), הייתי מטפח אותה, או שולח מישהו שיעשה את זה במקומי. כסף לא חסר לי, ואני מקווה שגם מחסור בטוב לב אינך חושבת שיש לי.
ורמון, כפי שאת יודעת, הלך והצליח. אבל כל הזמן היה משהו רקוב בתוך המשפחה הזאת. שבת אחת עירד גילה את אבא שלו עם איבון, הילדה המאומצת שתקעו לו מול הפרצוף ושזקוקה לעזרה בערך כמו שאריה זקוק לרעמה. עירד לא העז ללכת לאמא שלו, ובא ישר אלי, אבל לא יכולתי להתערב והוא האשים אותי על כך, כנראה בצדק.
כי הרי מרגע שרמון נכנס למשפחה, כבר היה בינינו חיץ. הוא פירנס יפה, אבל זה לא הספיק לו. לאנשים כאלה זה אף פעם לא מספיק. ועל עתליה אמרתי לך, היא טובת לב אבל עיניה לא רואות מה הולך לה מתחת לאף. איבון הצליחה לעורר אצלה חמלה ורגשי אשם, והיא מסובבת אותה על האצבע הקטנה שלה. וכשעירד יצא על קב"ן, את בטח יכולה לדמיין איך רמון השתגע, ואיך הם הרעילו את עתליה נגד עירד, הבן שלה, שגם לפני זה לא ממש היתה לו אמא קשובה, עם כל התיאטרון והפרויקטים החברתיים שלה, וראתה בו בעיקר ילד מפונק שיש לו הכול והחיים שלו קלים ושמחים.
אביטל, עכשיו את יודעת את הסיפור, פחות או יותר. ברגע שהגעתי לליפתא וגיליתי שיש ילדה בתמונה, הבנתי שזה הפרויקט האחרון שלי לפני שאמות.
אם לא היה ברור עד כה, אני אגיד שוב: הייתי אחראי למותם של אנשים רבים בחיי, אבל לא אני הרגתי את אמא שלך. רמון עשה זאת.
חשבתי שאוכל לפצות אותך. ילד שגדל בלי הורים, בלי כסף, בלי תוכניות, הרי לו אמא שלך היתה בחיים, הכול היה יכול להיות אחרת. טעות אחת עשיתי: לא סיפרתי. נסחפתי לכל המשחקים של המשרד. ידעתי שאני עומד למות ותיכננתי שהכול יהיה מושלם. שתקבלי את החיים שהיו צריכים להיות לך, לו רמון לא היה קוטע אותם. הייתי עיוור: איזו יהירות היתה בי כשחשבתי שאוכל לקחת אותך לעצמי ולהרחיק אותך מהמשפחה של הרוצח.
רמון גילה מי את. וכן, את בטח יודעת בשלב הזה של המכתב שהוא גם הרג את אמא שלך. הוא בא אלי לשיחה כדי להבין מי את. נדמה שאפילו הוא, הנחש הקר, היה המום לגלות את התזכורת למעשה החרפה שלו לפני עשרים שנה. רמון אמר שאני אדאג ששום דבר לא יצא מפה. אם אני מבין נכון את מעללי האיש, הרי שהוא ינסה להפיל הכול עלי. אבל תודה לאל, יש הקלטה, וגם בלעדיה, אביטל, אני מקווה שיכולת לחוש בכל התקופה הזאת שכוונותי היו כנות ואמיתיות.
לא יכולתי לחשוב על האפשרות שתיפגעי, ולכן פחדתי שתהיי פה. מי שכבר הפקיר אישה אחת ונתן לה למות, קשה שלא לדמיין מה עוד הוא עלול לעולל כדי לסלק מדרכו מכשול בדרך לתהילה. מיד לאחר שגיליתי שג'וני נורה, קראתי בדחיפות לשמעון, שהוא עורך דין וחבר נאמן שלי, ועידכנתי את המכתב הזה, שעבר שינויים רבים במהלך התקופה האחרונה.
אני מאחל לך חיים טובים, אביטל, ומקווה שלא תדחי את העזרה ואת כל מה שהשארתי אחרַי בשבילך. אני מנחש שתסתדרי היטב עם עירד, בכל סוג של קשר שייראה לכם.
אינך צריכה לחשוש מאיבון או מרמון. הם לא נוגעים לך יותר. (את הקלטת שלחתי בעצמי לאיבון מיד לאחר הנשף, במוקדם או במאוחר היא תשמע אותה והיא, אם אני מבין משהו בבני אדם, לא תהסס למכור את רמון בשביל הזדמנות לקבל קידום כעיתונאית.) לעתליה בתי הטובה והמתוקה, שכל חטאה הוא שלא ידעה להקיף עצמה באנשים טובים, גם לה דאגתי היטב.
בכל הזמן הזה שבילינו יחד למדתי עלייך הרבה, ואני יכול לומר בוודאות: את אישה אמיצה ומיוחדת. אם הייתי סופר, ברור לי שהיית הגיבורה של הספר שלי, הגיבורה האמיתית, לא איבון ועלילותיה המתבכיינות, ולא רבע מהפרויקטים החברתיים המוזרים של עתליה.
אדם שקורא כל כך הרבה ספרים מוכרח לדעת משהו על החיים הקשים האלה, ואת ודאי יודעת.
שלך בסליחה, באהבה רבה ובהערכה,
אחיטוב פורת
נ"ב: את הקלטת אל תשמעי לבד. היא קשה להאזנה.
מסמך מס' 2
3.6.2001
סיכום וסגירת צוואה 3.6.2001
לאחר קריאת הצוואה שנערכה בהשתתפות המוטבים, מולאה בקשת המנוח, אחיטוב פורת, במלואה. נכסיו וכספו הועברו לנכדו, עירד פורת, תוך חלוקת נאמנות מלאה לאביטל אוחיון (עדכון 17.3.2003 — כיום אשתו על פי חוק). תביעתו של רמון לנכסים נדחתה לאחר כמה שנים של דיונים ממושכים וגירושים מעתליה, שמוסיפה לקבל את קצבתה ומתגוררת בביתה כתמיד.
מסמך מס' 3
18.3.2005
שמעון היקר,
התנצלותנו העמוקה על העיכוב במענה למכתביך הטובים והנדיבים.
לולא היה השם בר יונה רווח ביותר בישראל, הייתי מייחס להופעתך משמעות מיסטית כאותו שליח אלוהי, שהפיץ את מסרי הצלוב באופן יעיל ביותר.
קיבלנו את תיק הצוואה. אביטל אמרה שהיא לא מעוניינת לקרוא את כל מה שכתבה במנזר. לדעתה, אין משהו מיוחד בדברים שכתבה אז מתוך מצוקה גדולה (עכשיו מתכווץ לי הלב כשאני חושב עליה ככה יושבת במנזר ובטוחה שהולכים לזרוק אותה לכלא בכל רגע).
אני מתנצל על כל השנים הראשונות שבהן כמעט שלא הגבנו למכתביך, למעט העניינים הטכניים שהציפו אותנו.
באותו הערב, כשישבתי בסלון של אחיטוב והמתנתי לפגישה איתך, נדהמתי כשהגעת בחברת האישה הכי יפה שראיתי עד אז. אני בטוח שזה תעלול אחרון של אחיטוב שרצה לקרקע אותי בחזרה במדינה שהוא כל כך אהב ואני כל כך שונא, ולכן משעשע הדבר שרק בגלל אבי (כינוי החיבה שלי לאביטל, כדי להעניק לה חיים חדשים שאינם כרוכים בשמה המלא) שלי עזבתי בחזרה לסקוטלנד. כי הדבר הראשון (אולי השני, אל תאשים אותי על זיכרוני) שאבי אמרה לנו לאחר שהבינה שרמון (אני לא אקרא לו אבא גם אם חיי תלויים בזה) לא מת, רק נפצע קשה מאוד, ואז אתה אמרת שזה נס, כי זה עלול לסכן אותה אם היו עדים, ומה שאבי אמרה היה: "נמאס לי מנסים." כבר באותו הערב התעקשת למסור לאבי את המכתב של אחיטוב. היא ישבה בדירה הקטנה שבה התגוררה כשלקח אותה מקראקס וסירבה לצאת משם יומיים. כשיצאה אמרה, "אני לא רוצה לומר את השם של הרוצח לעולם." היא לא דיברה הרבה על אחיטוב באותו הזמן אבל טיפלה בגינה במסירות, ולמרות שלא תודה בכך אני בטוח שבכל השנה הראשונה נשארנו לגור בבית של אחיטוב, רק בגלל רגשי האשמה שלה כלפיו. היא אמרה שבשנה הראשונה רוחו של המת שורה בבית וצריך להישאר כדי שלא יהיה לו משעמם, וזה מה שקרה.
מבין השורות שלך אני מבין שאתה בוער מסקרנות לדעת מה קרה עם הנהנים מהצוואה, כלומר איתנו. על התקופה הראשונה אין צורך לכתוב הרבה. אתה הרי יודע שאבי ואני התגוררנו בביתו של אחיטוב. שיפצנו וצבענו אותו יפה־יפה. אבי התחילה ללמוד וטרינריה ברחובות, אבל לאט־לאט הבנתי שכמה שאבי שלי קטנה, היא עדיין צריכה מרחבים. נכון שהיא הפכה את הבית לכפר קטן: אני לא מכיר הרבה משקים אוטרקיים בטלביה, שכוללים תרנגולות, סוס (שעליו חטפנו דו"חות רבים בגלל השכנה החצופה. מתברר שטווסים פחות חריגים בנוף), חמישה כלבים וחתול אחד (אבי סירבה לבגוד בתולי וטיפלה בו עד שמת מסוכרת זקן ומאושר ושמנמן וטוב לב), כמה אווזים וכל סוגי הציפורים מאזור ים המלח ועד החרמון. אבי לא ביקשה דבר. כפי שראית, מעולם לא חמדה ולא ביקשה לממש את כל הנכסים. זה בטח בלט לעיניך שבעתיים על רקע הסיפור עם רמון, שלמרות שנותר נכה, הוא מסודר בעולם הזה ובעולם הבא עם הפנסיה הצבאית שלו. הוא יצא ביוקר מכל הסיפור. בגלל הנכות הוא לא יכול היה להמשיך לרמטכ"לות, ובנוסף — איבון סידרה אותו טוב־טוב עם הכתבה הענקית על סיפור חייו ועל התאונה. מתברר שעדיין יש במדינה הזאת אנשים שרואים במה שעשה פשע ואות קלון ולא סתם "ביש מזל", כפי שאמר אחד מחבריו הקצינים.
וכששני נבלים מרמים אחד את השני, אין לנו על מה להתלונן.
אז, כפי שאתה יודע מהכתובת שעל המעטפה, אנחנו חיים באינוורנס, עיירה קטנה וצפונית בסקוטלנד. קנינו חווה לא מאוד גדולה, ואבי מטפלת בילדים בעייתיים (היום צריך להיזהר ולומר עם רגישויות מיוחדות) בעזרת כל החיות שסביבה, אבל היא יודעת לא מעט על גוטסמן הנזיר שלי. אבי חששה בהתחלה שלא תצליח ללמד את עצמה לרכוב על סוסים, אבל היא למדה את זה מהר מאוד (לי לא היה ספק בכך שתצליח). פעמיים בשבוע אני נוסע לאדינבורו כדי ללמד היסטוריה של ימי הביניים, ובינתיים אני עובד על הדוקטורט שלי בנושא פציפיזם בימי הביניים. מתברר שגוטסמן זה היה לוחמן לא קטן.
שמעון היקר, אתה מוזמן מאוד לביקור, אם כי ישראלים לא מחבבים את העובדה שבסקוטלנד אפשר לספור על אצבעות יד אחת את השעות שבהן זורחת השמש, עובדה מאוד תמוהה בהתחשב בכך שזאת ארץ שבה כמעט כולם מצוידים בשיער שמשי, פרט לבננו, עמנואל, שיש לו שיער בצבע פקאן, והמקומיים פה משתגעים אחריו.
לגבי המשפחה, הקשר עם רמון נותק כבר אז. אבי העדיפה לתפוס מרחק, מה גם שמי שהרג את אִמה נענש מספיק (אם כי ההרצאות שהוא עורך ברחבי העולם מכניסות לכיסו ממון לא קטן. הוא מדבר הרבה על המבצע שעליו קיבל צל"ש, אבל אני בטוח שהוא מדבר רק על כך שהציל כיתה שלמה ולא על כך שלא ניסה אפילו להציל אישה הרה אחת). אני כעסתי על הכתבה של איבון, "היתומה מליפתא", אבל אבי היתה אדישה, וזה אחד הדברים שאני כל כך אוהב בה. היא יודעת מה חשוב ומה לא בחיים. "אני רוצה לחיות כמו שצריך ולא כמו שאני רוצה", היא תמיד אומרת. וכשאומרים את זה — מבינים שככה צריך לחיות. צריך לקום ולסדר ולטפל ולעבוד על המחקר.
את איבון אתה רואה בוודאי בכל ערב בחדשות שלכם, אז אתה מעודכן במצבה יותר מאיתנו. אבי אומרת פה מעל הראש שלי עכשיו, שאפשר לסמוך על איבון שתסחט כל הזדמנות עד הסוף. אגב, היא ניסתה ליצור איתנו קשר כמה וכמה פעמים לאחר פרסום התחקיר, אך לא נענינו.
גם עם אמי, עם עתליה, הקשר לא יציב. לפני כמה חודשים נסענו לפגוש אותה באדינבורו בזמן שעבדה על "מרי מלכת הסקוטים". היא היתה עסוקה מכדי להתפעל מעמנואל וכמובן שבחור סקוטי צעיר עמד לצדה ועזר לה בכול. כפי שאתה רואה, שנינו מפגינים עניין מועט במה שקורה בחוץ.
לגבי שאלתך על הנכסים, אנחנו סמוכים ובטוחים שתעשה מה שתראה לנכון. העדפנו לוותר על הרוב כדי להשתמש רק במה שאנחנו זקוקים לו.
אם יום אחד יזדמן לך להגיע לסקוטלנד, אתה מוזמן בחום רב.
בהערכה מרובה ובתודה על הטיפול המסור,
אביטל ועירד (ועמנואל הקטן)
שער ז: לאחר שנה
1.4.2006
שמעון היקר,
אני מתנצלת על כך שלא הגבתי זמן רב למכתביך. רק במכתב האחרון, כאשר הובטח לי חיסיון, הרגשתי שאני יכולה לכתוב לאדם שבא והפך את חיי (אם כי לא במובן הרע שכל כך חששתי מפניו). אני חושבת שהסיבה לשתיקה שלי היתה הרצון להתרחק ולהבין מה קורה לי. אין לי מה להוסיף הרבה על העדכונים של עירד. מה ששמעת ממנו — אכן כך קרה. אין לנו הבדלי גרסאות. אבל מכיוון שאתה אדם חכם וחריף (אפשר לסמוך על אחיטוב שידע לבחור את אנשיו בפינצטה), אני מבינה שלא אוכל להתחמק מהנושא שהעלית. מה גם, שתמיד אזכור לך לטובה את הפגישה הראשונה שלנו, בפתח המנזר, כשאני בטיפשותי שולחת קדימה ידיים כדי שתשים עליהן אזיקים, ואתה מחבק אותי ולוחש לי באוזן שאין לי מה לדאוג, כי אני מסודרת לכל החיים. ואיך שהבנת שאני פוחדת מזה שהרגתי את רמון הרגעת אותי ואמרת לי שהוא רק נשאר נכה והוא לא מת ואין לי מה לדאוג כי הכול מסודר.
את השאר אתה יודע: איך יצאנו מהמנזר ולקחת אותי באוטו שלך ישר לבית של אחיטוב ושם, שם עירד ישב. מדהים איך העולם הזה מתגלגל: בזמן שאני הייתי בטוחה שהרגתי את רמון, עירד ישב במנזר שלי ובדק כתבי יד מימי הביניים.
בכל אופן, כן, קלטת נכון. הפעם האחרונה שבה התראיתי עם אחאב לא היתה אז כשהגיע לאחיטוב והתנצל על איך שדיבר אלי.
הפעם האחרונה היתה לאחר שעירד ואני כבר התגוררנו יחד בבית של אחיטוב. אני אגיד משהו על אחאב: אני לא מתפלאת על מה שכתבת לי. כל כך מתאים לאחיטוב לנסות להפריד בינינו. אני מבינה שהכול נבע מכוונות טובות ושזה בגלל שהוא רצה שאקבל את מה שמגיע לי ושהתוכנית שלו לא תיהרס. ברור. אם כי בעומק לבי אני חושדת בו שרצה כבר אז שאני ועירד נתחבר ולא רק כמוטבים בצוואה.
אגנס נתנה לך את מה שכתבתי, אז אתה כבר מכיר את הסיפור של החיים שלי שבסוף לא הגיע לשום שופט ושום בית משפט ושום עובדים סוציאליים — הייתי שקועה עמוק בפנטזיה — ואתה כבר יודע איזה מין גברים הכרתי.
אחאב היה משהו מיוחד. אפילו אחרי שגילה על תמרה (דבר שדרך אגב עירד לא יודע ושאחיטוב בערמומיותו השביע אותך לא לספר לו...) הוא רצה שנהיה יחד. הוא רצה אותי. אבל אני העדפתי להיות עם מישהו שלא מכיר אותי מהצד המכוער והמלוכלך של החיים.
ואחאב, אחאב היה היחיד שהבין את זה ואמר לי שאני עם עירד כדי לכפר על האשמה כלפי אחיטוב. ועם אשמה אני לא יכול לחיות, הוא אמר לי, וככה נפרדנו.
זאת היתה פגישה עצובה. ידעתי שבזמן אחר הייתי נשארת איתו לנצח. אבל גרתי בבית של אחיטוב, ולא יכולתי אחרת. עירד אוהב אותי ודואג לי, אבל הדאגה שלו איננה מכבידה. הוא אדם פשוט, עירד. הוא הבין שאני יתומה ושאבא שלו היה רע וזהו. עם אחאב הדברים היו פחות פשוטים. לפעמים עדיף לחיות עם מישהו שלא מכיר אותך באמת עד הסוף, עם כל הפינות האפלות האלה.
בסקוטלנד יש לי שקט ומרחבים, ואני כבר לא חושבת על ליר. ואם אתה מבין דבר מתוך דבר, אז אתה יודע שאחאב תמיד נמצא איתי.
עמנואל שלי, האהוב, היחיד בכל אינוורנס עם צבע השיער הכהה והמראה הפיראטי.
דבר אחרון, אולי יעניין אותך לשמוע שפגשתי את ישו, ג'ון הסקוטי, בסנט פטריקס. הוא היה מטורף לגמרי. הסתכל עלי בהתחלה בעניין אבל אחר כך העיניים שלו כבו, והוא המשיך לשיר. אני חושבת שאם להיות ככה — אז עדיף בירושלים.
אני לא מתגעגעת במיוחד לירושלים. אבל לפעמים, כשחתיכת שמש נדירה מפציעה פה, אני נזכרת בה ומתגעגעת לנוף היתומים של ליפתא ולהר שמאחוריו נמצאת ארץ המקלט החורפית שלי. והיד, היד הטובה של נבי סמואל מנופפת אלי, ליתומה הקטנה, מנופפת לשלום ולמזל.
תודה על נדיבותך.
שלך,
אביטל אוחיון פורת
גלית דהן קרליבך: הערות ביוגרפיות
גלית דהן קרליבך נולדה בשנת 1981 בשדרות וגדלה בה, באשדוד ובירושלים.
היא פירסמה שלושה רומנים, שתי נובלות ושני ספרי פנטזיה (בהוצאות זמורה־ביתן וגרף).
מסות, שירים, טורים, מאמרים וסיפורים קצרים שלה התפרסמו ב"הארץ", "מעריב", "פנים", "מאזניים", "עיתון 77", וכן בכתבי עת בינלאומיים — "Lilith" ,"Tablet" ,"Poetin" ועוד.
עם הפרסים שבהם זכתה על יצירותיה נמנים פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר. היא זכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית, ובמלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה, וכן השתתפה בתוכניות כתיבה בינלאומיות בשנחאי ובאליקנטה.
ספרה האחרון, "זאת אני, איווה" זיכה אותה בציון לשבח מטעם פרס ברנר ובתרגום לאנגלית מטעם קרן עם הספר. גלית דהן קרליבך מתגוררת בירושלים, קוראת, מרצה ומלמדת כתיבה יצירתית.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
