החלקים הקודמים של הספר:
30.
ארבעה שבועות תמימים חלפו. שבועות שהתחפשו לימים של שגרה: משמרות עבודה ולימודים, פעולות לילה ודיבורים. גם ההצצות של יעקב מן החלון הוסיפו חותמת לכך שדבר לא השתנה. אולם מתחת לפני השטח סערה הרוח תמר היתה דרוכה וחרֵדה ממפגש פנים אל פנים עם יעקב. היא בחרה דרכים עוקפות לחדר האוכל ובשבילי הקיבוץ. עיניה נעו כל העת בחוסר מנוחה, לוודא שאין הוא אורב לה. לא פעם העירו לה חבריה על כך.
"מה את מחפשת כל הזמן?" שאל אותה אליהו, שלא התייאש מהחיזורים אחריה, למרות מה שאירע בערב פורים. "מה מטריד אותך?" שאלה דפנה, חברתה לכיתה ולעבודה. והיא רק השתעלה שיעול עצבני וביטלה בתנועת יד כל אפשרות לדאגה.
רק בחדרה, אחרי שטרקה את הדלת ואת החלון מפני סחרחרת היתושים, שלא יוסיפו עוד עוקץ לעקיצות חייה, חשפה את המועקה הגוברת וזכתה לחיזוק מיידי מחברותיה, חיזוק קצר מועד, שתוקפו פג ביציאה הבאה מן החדר.
ההתחמקויות מפני יעקב הגיעו אל קצן במפגש בלתי צפוי בעליל דווקא בפתח כיתתה, בהיותה מוקפת במעטפת השריון של חברות וחברים, בסיומו של יום לימודים. היא הניחה את המחברת, הספר והקלמר בתא האחסון וצעדה עם דפנה לעבר דלת הכיתה. בעודה משוחחת איתה ואליהו מזדנב מאחוריהן עם נסים כיסים הצמוד אליו כמו בלפיפת נייר דבק, פגע מבטה ביעקב, שניצב בפתח ותמך ידו בקורה. היא חשה את הלמות רקותיה ונאחזה בשולחן הקרוב לבל תקרוס.
"שלום, נהיד ג'ון," אמר בקול מחוספס בעודו מאפשר לדפנה, לאליהו, לנסים כיסים ולשאר הנערים לחלוף על פניו, עד ששניהם נותרו לבדם.
כמה חבל, חשבה, שהדס ואהובה יצאו לפניה.
"אני רוצה שנדבר," הוסיף בקצרה ובנחרצות.
היא נותרה נטועה במקומה בקהות חושים ובחוסר ישע.
"אנחנו יכולים לדבר כאן ועכשיו. אף אחד לא יפריע לנו." הוא דיבר, כהרגלו, בפרסית.
היא העבירה את משקל גופה מרגל לרגל ושקלה לנוס מהמקום, אבל הוא עמד כזקיף וחסם בגופו את פתח המילוט היחיד. "אני... אני... ממהרת... לא עכשיו," גמגמה בעברית וניסתה לייצב את פעימות לבה.
"טוב, אז במנוחת הצהריים אגיע לחדרך ונצא אל הגורן," הוא התבצר בפרסית.
"בסדר." תמר נשמה לרווחה בעברית, הבריחה את עיניה מפניו ופסעה צעד אחד קדימה. הוא חייך לעומתה ונסוג מפתח הכיתה, אך היא זיהתה בפניו זרעי היסוס, ובטרם ישנה דעתו עקרה בבהילות מהמקום הלוהט והישירה מבט קדימה. היא ידעה כי רגליו עדיין ממוסמרות לרצפה, אבל לא היה בכך כדי להאט את קצב הליכתה או לעמעם את הבעירה המתלהטת בגופה. הוא עדיין דבק בהצעת הנישואים שלו, הבינה בחשש.
היא הגיעה לחדרה בנשימה מואצת.
"אלוהים אדירים, כמה שאת חיוורת," נדאגה הדס וקירבה אליה את הכיסא.
"זה יעקב," קבעה אהובה וכבר יצאה ושבה עם כוס מים.
תמר הנהנה נמרצות.
"קחי, תשתי," הגישה לה אהובה את הכוס. "אני הגְרַאבּ שלך, מגישת המים." והדס הוסיפה ברכּות, "תירגעי ותספרי לנו לאט לאט מה קרה."
תמר יצקה מעט מן המים אל גרונה ולפתע געתה בצחוק. הדס ואהובה החליפו מבטים וכמו אמרו, "היא יצאה מדעתה".
"תפסיקי," ציוותה אהובה.
תמר התאמצה לכבוש את צחוקה. "חשבתי שבקצב הזה של הבעיות שלי, אני אגמור את כל המים של הקיבוץ."
"נכון," פסקה אהובה. "תני את הכוס. מעכשיו אין יותר מים." היא חטפה מידה את הכוס והערתה את יתרת המים אל קרבה. "זהו. אני חושבת שאנחנו כבר רגועות ויכולות לשמוע סוף סוף מה עשה הפעם המטורף הפרסי."
הן התיישבו לצדה, הדס נטלה את כף ידה ואהובה הניחה יד מנחמת על כתפה.
"התנוחה הזאת שלנו מוכרת לי מאיזשהו מקום," העירה אהובה.
"איפה אתן כשאני צריכה אתכן. אתן לא תאמינו לאן הוא הגיע."
"לכיתה," זרקה אהובה ניחוש.
"בדיוק."
"אלוהים אדירים, איך לא נזהרנו? היינו צריכות לחכות לך ולחזור ביחד. אנחנו לא בסדר. איזו שטות..." הדס קמצה את אגרופיה.
"זה בסדר, אל תדאגו, יש לכן עבודה. הוא רצה לדבר איתי בכיתה, ואמרתי לו שאני ממהרת, אז הוא קבע שימו לב, הוא קבע ולא אני שבשעת מנוחת הצהריים הוא יבוא לקחת אותי ל..."
"גורן," השלימו השתיים במקהלה.
"כל הכבוד, ברוכה הבאה לישראל. הנה את מתנהגת כמו ישראלית ותיקה, מוליכה שולל את מי שמנסה לעבוד עלייך," צהלה אהובה.
"ממש עברית של שבת. מאיפה הבאת את זה?" שאלה הדס.
"רציתי להגיד 'מסדרת', אבל נזכרתי בדוד המדריך. הוא אמר לי שאני מוליכה שולל את כולם. שאני מרגישה מצוין ונותנת לכולם לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר."
"וזה נכון?"
"מה נכון? שום דבר לא בסדר. אבל אלה החיים ואני מתכוונת לחיות אותם. אני לא ייתן לאף אחד לקחת ממני את שמחת החיים."
"תשמעו, אהובה עוברת שינוי אמיתי. החיים האלה הם שלנו ואף אחד לא ייקח לנו אותם. רק כדאי שתגידי 'אני לא אתן', ככה תעשי רושם טוב יותר. היום שושנה אמרה, 'מדוע כל ילדי חברת הנוער אומרים אני יסדר, אני ידבר, אני ייתן? מדוע כל כך קשה להמיר את היו"ד באל"ף ולומר אני אסדר, אני אדבר, אני אתן?' הבה נתקן כולנו מעכשיו."
"הדס, את מחקה אותה מדויק," מחאה אהובה כפיים.
"היי, בנות!" קראה פתאום תמר. "הוא עוד מעט מגיע, אתן כבר צריכות להיות שם."
"את צודקת, וכבר הפסדנו את ארוחת הצהריים," השיבה אהובה בבהילות. "יאללה, הדס, חאלס עם העברית, בואי נתחפף מפה."
הן יצאו בשעטה מן החדר והותירו את תמר ואת הפחד יושבים ובוהים בחלון בציפייה מתוחה.
31.
מבטיהם נפגשו. תחילה הציצה בלוריתו השחורה של יעקב בחלון הפתוח, אחר כך הופיעו פניו המחוטטות ופגשו את עיניה הטרודות של תמר. עיניו סבו ממנה והחלו משוטטות על פני החדר, ואז נעלמו פניו ובן רגע הופיע על המפתן. שוב סייר במבטו לכל עבר, עד שנכנס פנימה.
"איפה הן?" שאל בנוקשות.
למרות התכנון המשותף עם חברותיה, נתפסה שוב בלתי מוכנה. איזה תירוץ אשמיע? תהתה בעודו ניצב מעליה ועיניו חוקרות את פניה. היא ידעה שהוא ממתין למוצא פיה ושעליה לספק תשובה שתניח את דעתו. אבל שוב היתה כמשותקת. מוחה לא חס עליה והחליט לצאת למנוחה בזמן הגורלי ביותר.
"שאלתי אותך איפה הן." הפרסית שבפיו נשמעה חורקת ומאיימת.
"אה, הן... הן קבעו עם חברים להתכונן להצגה."
"טוב, מצוין. אז נוכל לדבר כאן בלי הפרעה, במקום בגורן."
"לא טוב... הן... אהובה אמרה שהיא לא בטוחה שתרצה להשתתף. היא רק הלכה לבדוק ואז תחליט. יכול להיות... יכול להיות שהיא תחזור."
"טוב, אז בואי נצא מהר."
הוא מיהר להסתלק והיא יצאה בעקבותיו, תמהה אם באמת הצליחה שוב לתעתע בו. היא קיוותה כי יעמוד לה כוחה גם בדקות הבאות. אני חייבת להשתחרר מהאזיקים ולעקור אותו מחיי, חזרה ושיננה לעצמה, מחשלת את רוחה לקראת הבאות. היא ניסתה בכל כוחה לנער מעליה את ניצני הפחד.
הם הלכו באלם זה לצד זה, הוא בצעדים רחבים והיא בצעדים קטנים ומהירים. בהגיעם אל הגורן זיהתה מיד את מקום המסתור של חברותיה על פי המקל שהעמידה אהובה. יעקב טיפס והושיט אליה יד. היא דחתה את ידו ועלתה ולאחר מכן התיישבה על ערימת החיטים במרחק ראוי ממנו. זיכרון הגורן בבוסתן של אביה חסם לרגע את גרונה. לו רק היה כאן עמי, חשבה בעצב.
הוא היטיב את שערו ובחן את פניה. "נהיד ג'ון," פתח בקול יבש וצורמני. "אני מבין שהשיחה הקודמת שלנו נפלה עלייך בהפתעה. היית זקוקה לזמן כדי לעכל את הדברים. לכן נתתי לך הרבה זמן והנחתי לך לחשוב על כל מה שאמרתי. אני מקווה שהיום את רגועה יותר וקשובה." הוא בלע רוק והמשיך, "אני רוצה שנדבר בשקט. עם רצון טוב, נגיע, בעזרת השם, להבנה."
היא רצתה לפרוש בפניו את מניפת טעויותיו: ראשית, לא התקיימה שום שיחה קודמת, זה הוא שהנחית עליה את המהלומה ולא שמע ממנה דבר. שנית, היא בכלל לא רגועה. ושלישית, אם הבנה פירושה לקבל את הצעתו דרישתו, אז שישכח מזה. אבל לעת עתה נגנזו המחשבות כולן במוחה.
"בואי נחשוב בהיגיון," המשיך בתקיפות של מי שהמתין שבע עשרה שנה, מאז היה ילד בן שמונה, והוא נחוש לממש את העתיד שהותווה לו.
אני בהחלט חושבת בהיגיון, אמרה בלבה, וההיגיון אומר לי: לא!
"את יודעת שנדר יש לקיים, אחרת את החיים שלך ושלי ילווה גיהינום."
לפתע ראתה מול עיניה את אליהו בערב פורים. הוא עדיין אינו מתאר לעצמו מהי הסיבה שבגינה היא מתנגדת לחיזוריו. הסיבה נמצאת כאן, מולה. ניצבת ומדברת. הוא מנסֶה בטוב, אבל הטוב הזה תָחום ומוגבל בזמן ובתנאי. התנאי הוא שתקבל את התכתיבים הנכפים עליה. וָלא, יהיה גיהינום.
"חוץ מזה," המשיך, "אני אוהב אותך ורוצה להעניק לך חיים טובים. אני אעשה למענך כל מה שתרצי. את תהיי מלכה בבית שלנו."
הוא המתין בפרסית.
היא שתקה בעברית.
"אני מבקש שתביני, אנחנו נועדנו זה לזה. מיום שהבנתי שעלי להמתין לך, מילאתי אחר הצו הזה בכל יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. מנעתי מעצמי את תענוגות העולם ונשארתי נאמן לך. כשהגעת לכאן וראיתי אותך ואת יופייך, כל הגוף שלי שמח, מכף רגל ועד ראש, כולל הנשמה, אבל התאפקתי. הוטל עלי לא ליצור איתך קשר עד בוא העת. ואני המתנתי בסבלנות, אף על פי שההמתנה הטריפה את דעתי. את היית האור הזוהר בחיי. אין לך מושג כמה קשה היה לי לחשוב שאת כל כך קרובה אלי ואסור לי לדבר איתך. הייתי מתבונן בך ואומר לעצמי: 'יעקב, תתאזר בסבלנות, תתנהג בהתאם.' והנה באה העת. סוף סוף אנחנו הולכים להגשים את ייעודנו ולחיות חיים משותפים וטובים. אני מבטיח להעניק לך את כל הטוב שבעולם. אני מבקש שתביני שהנדר שאנחנו הולכים לממש הוא לטובתנו ולא נגדנו. אנא ממך, קבלי בברכה את עתידנו המשותף."
"אני יכולה לדבר?" שאלה בשקט, מנסה לשוות לקולה רוגע.
"כן, אבל אני מעדיף שתדברי בשפה שלנו."
"ואני מעדיפה לדבר בעברית," אמרה בתעוזה מפוקחת. המילים ניגרו מפיה, סדורות על לשונה. "תראה, יעקב, אני מכבדת את הדרך שבחרת הפעם להציג בה את הצד שלך. מבחינתך, אתה נהגת ביושר, לפי התכתיבים של ההורים: לא יצאת עם בנות, לא הצקת לי וחיכית בסבלנות ראויה להערכה. אני מאמינה שפניך לשלום, אני מאמינה שאתה מתכוון להעניק לנו חיים מאושרים. לכן לא נוח לי להגיד לך את הדברים הבאים, אבל אני חייבת להיות ישרה עם עצמי ולהגיד אותם החיים המאושרים של בני זוג תלויים בשניים. לא מספיק שצד אחד רוצה בקשר. גם הצד השני צריך לרצות בקשר הזה. האמן לי שאין לי שום דבר נגדך, אבל אני לא אוהבת אותך. אני רוצה לחיות עם מישהו שאוהַב. אני ממש מצטערת, אבל גם לך לא יהיה טוב לחיות עם מי שלא אוהבת אותך. גם אתה צריך למצוא את האהבה."
הוא נראה כמי שקיבל חבטה בראשו. לרגע קל התעוותו פניו, אך הוא מיד התעשת והשיב, "אבל אני מצאתי. אַת האהבה שלי, אני מוכן לעשות בשבילך כל מה שתבקשי."
היא השתדלה לשמור על קור רוח. "אתה שכנעת את עצמך באהבה הזאת. אתה לא מכיר אותי "
"אני לא מכיר אותך? שנתיים תמימות אני עוקב אחרייך, רואה אותך, שומע אותך, יודע מה את חושבת ומה את מרגישה. זה שלא דיברתי איתך, לא אומר שלא מילאת את הימים ואת הלילות שלי. אני אוהב אותך."
"אני מצטערת, יעקב, אבל אני לא אוהבת אותך."
"אז בואי ניתן לעצמנו הזדמנות. בואי ננסה. אולי תגלי בי צדדים שאינך מכירה ותוכלי לאהוב אותי. באיראן מתחתנים משידוכים ורק אחרי החתונה באה האהבה. בואי ניתן לאהבה שלנו הזדמנות."
"אני לא רוצה. תכבד את ההרגשה שלי. אנחנו בישראל, לא באיראן."
"למה את מתעקשת?" גבר קולו. "מה בסך הכול אני מבקש? שתיתני הזדמנות לאהבה. מה רע בהצעה שלי? את כל כך יפה כשאת כועסת." הוא מדד אותה בעיניו מכף רגל ועד לצמות ואמר, "אני לא מוכן לוותר על היופי הזה שהוא כולו שלי. אני מבקש ממך שתביני. אני לא נגדך. אני בעד שנינו. אל תכבי לי את האהבה. את עוקצת עכשיו כדבורה, אבל אני יודע שהדבורה הזאת תביא את הדבש, ואז נהיה שנינו זוג יונים ונזמר שירי אהבה בשוֹבך. כפות ידי יהיו מדרס לרגלייך. אני אלמד אותך מה זאת אהבה."
תמר סלדה ממבטו המפשפש בקרביה. הוא בחר במילים נעימות, אך רוח הדברים לא נעמה לאוזניה. היא הרגישה שזאת רק שאלה של זמן עד שהמילים הנעימות יתפוגגו ובמקומן יגיעו מילים נעימות פחות. רגע ארוך חלף בטרם השיבה, "אני באמת מצטערת לאכזב אותך. אתה אומר דברים מעומק הלב, אבל כדי לתת הזדמנות לאהבה צריך להתחיל מהצעד הראשון. הצעד הראשון הוא הרצון. לי אין רצון. אל תגרום לי לחזור ולהגיד לך את הדבר הזה, זה לא נעים לי. תקבל את זה ונישאר ידידים."
"ידידים? זה מה שאת מציעה לי? כמו הידידים הרבים שיש לך פה? את ודאי מכירה את הפתגם 'הידיד של כולם הוא ידיד של אף אחד'. בשביל זה חיכיתי לך כל השנים?"
"אני באמת לא אשמה שחיכית לי," ענתה והתאמצה לכלוא את זעמה.
"אז מי אשם? סבתא שלי?"
"מי שאשם זה לא סבתא שלך אלא אבא שלך, וגם אמא שלי, אבל לא אני. אני לא אשמה בזה שאני לא אוהבת אותך. בבקשה, אל תיתן לי לחזור על זה. בוא נסיים את השיחה בטוב."
"את יודעת מה פירוש לסיים בטוב. פירושו שנקיים את הנדר."
היא נשמה כמה נשימות נרגזות ואמרה, "אתה שוב מתחיל עם הנדר? אם לא הסברתי את עצמי מספיק טוב, עכשיו אומר את זה ברור: אני. לא. מתכוונת. לקיים. את. הנדר. עכשיו זה ברור?"
"תראי מה את עושה," ניתז קולו. "אני מאפשר לך לדבר ואת לא משתפת פעולה. את מתנכרת באופן מקומם." אצבעותיו ננעצו בברכיו.
"תודה שאתה מאפשר לי לדבר. באמת יפה מצדך. ומה חשבת? התנאי שלך שאדבר הוא שאסכים איתך? אנחנו יכולים לדבר ולא להסכים אחד עם השני. ואני לא מסכימה איתך."
"נהיד!" אמר ונראה כי סבלנותו פקעה. "את חכמה. את בוודאי יודעת שיש דרכים לכפות עלייך לציית. אני לא מתלהב לנקוט את הצעדים האלה. אני מעדיף שנעשה את מה שצריך לעשות ונשמור על שמך הטוב."
דבריו הלמו בה כמו פטישים על קופסת פח. הזעם טיפס והתפיח את הוורידים המשתרגים בצווארה. "למה אתה מתכוון? אילו דרכים?" התפרצה.
"את יודעת בדיוק למה אני מתכוון," ירה בחמיצות.
"לא, אני לא יודעת. אני רק יודעת שכרגע אתה מאיים עלי, ואני רוצה להבין מה משמעות האיום הזה." גופה התקשח. היא נעצה עיניה באיבה גלויה באישוניו הזעירים, כמו בהם טמונות כוונותיו האפלות, ודימתה לראות בהם ברק של זדון.
"חס וחלילה, איך את מדברת? אני מאיים?" החטטים בפניו האדימו. "אני אומר לך במפורש שאני מעדיף ללכת איתך בדרך הטובה ולא בדרך הקשה. אני אומר לך שאת תהיי מלכה בבית. אז למה את מכניסה לי מילים לפה? אני גם לא מבין למה את מתנכרת לא רק אלי, אלא גם אל השפה הפרסית. מה, כבר שכחת את המקורות שלך? את מדברת עברית כאילו היא שפת האם שלך, כאילו נולדת פה. אני מזכיר לך, עד לפני שנתיים את היית פרסייה ולא חלמת שתגיעי לישראל. את כאן בזכותי, בזכות הנדר שנדרו אמך ואבי. לכן את שלי ואין לך זכות לסרב. למה צריך להתווכח על זה בכלל?"
"ברגע שעקרו אותי מהמקום הטבעי שלי, בניגוד לרצוני, השארתי שם הכול, גם את השפה. אני חיה עכשיו בישראל, ומדברת בשפה שמדברים בישראל. אני גם מתנהגת וחושבת כמו שמתנהגים וחושבים בישראל. לא מעניינים אותי המנהגים המיושנים של איראן. מה זאת אומרת להבטיח מראש, בגיל יומיים, עם מי אתחתן? אתה חי כאן ומאמץ את מנהגי המקום, אבל כשנוח לך אתה עושה סיבוב פרסה ומתחבר למנהג מיושן שלא שייך לפה. אני שייכת רק לעצמי ולא לאף אחד אחר."
"נהיד ג'ון, אני באמת מתפעל מהעברית שלך. אבל לגמרי לא מהתוכן של הדברים. אני לא מבין למה את מסרבת. הסרבנות הזאת לא תוביל אותנו לשום מקום."
"תפסיק לקרוא לי נהיד!" ענתה בכעס. "אני תמר. ואני לא 'ג'ון' שלך. תוציא לך מהראש שאנחנו נחיה ביחד. עוד לא קלטת שמשהו פגום בנדר הזה ושהפגם הוא בהחלט לא במי שמפר אותו אלא במי שנדר אותו?"
"את שומעת את מה שאת אומרת? אלה דברי כפירה."
היא הבחינה בנחיריו המתנפחים וירתה, "למיטב ידיעתי, השמיעה שלי לא נפגמה, היא רק התחדדה. גם ההבנה."
"אני מציע לך להירגע. לשקול בנחת את הדברים. את מתנהגת כמו ילדה. איפה הבגרות שלך?"
"אם לא שמת לב, אני באמת ילדה. אני ילדה בת שבע עשרה. אני לא הולכת להתחתן בקרוב, לא איתך ולא עם אף אחד אחר. אני צריכה קודם לגדול ולהתבגר. וגם לשרת בצבא. אני לא אתן לך לקחת ממני את החופש להחליט מה לעשות ועם מי להתחתן. העתיד עדיין לפני, ואני לא מתכננת שתיקח בו חלק. שלום."
היא פנתה ללכת, אבל הוא אחז בחוזקה בזרועה. "את לא הולכת לשום מקום. עוד לא סיימנו את השיחה!"
"אתה מכאיב לי."
הוא אסף את ידיו וקימץ שפתיים זועמות. "אני עוקב אחרייך. אני יודע כל מה שאת עושה," רשף.
"אתה אדם שפל. אין דרך אחרת להגדיר יצור שעוקב יום יום אחרי ילדה תמימה ששלחו אותה לחיות כאן את החיים שלה." היא אגרפה את ידיה והידקה את שיניה.
"שלחו אותך אלי, ואני אחראי לך ולמעשייך. אני חייב להגן עלייך. את לא היית מגיעה לכאן אם לא היה מתוכנן שאנחנו נתחתן."
היא השתדלה להפגין איפוק וענתה, "כבר קלטתי שהסיבה שאני כאן היא אתה. כבר קלטתי שאמא שלי ואבא שלך הבטיחו אחד לשני הבטחה. אבל בינתיים נפקחו לי העיניים. אני מבינה שכל אדם מעצב את הגורל שלו. שהגורל שלי הוא בידיים שלי ולא בידיים של אף אחד אחר. בוודאי לא בידיים של אמא שלי, שנדרה את הנדר ונטשה ילדה בת פחות משלוש עשרה בלי שום הכנה מוקדמת. ברגע שהפקירה אותי ושלחה אותי לבד לדרכי, היא שינתה את הכללים. אין לי שום מחויבות אליה ואל ההבטחות שלה."
הוא שתק לרגע, משתומם ונבוך. אצבעותיו שוב לפתו את ברכיו. "את השתנית מאוד, אני חייב לומר לך."
"אתה לא חייב לומר לי. כבר אמרתי שנפקחו לי העיניים. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי כאן, בישראל הנאורה."
"מתאים לך יותר להיות נהיד שפגשתי בשער העלייה בחיפה ושהבאתי לקיבוץ."
"מתאים לי או לך?" שאלה בעוקצנות.
עיניו ניצתו בפראות ופניו נצבעו אדום. "ישראל הנאורה שלך בלבלה לגמרי את דעתך ודרדרה אותך לתרבות רעה. את ילדה מופקרת!" הוא התיז את ליחת גרונו, שריחפה בכיוון הרוח והוטלה על גבעת הקש הזקורה לפניהם.
היא העוותה פניה בסלידה והביטה בתהומות עיניו. "מופקרת? מאיפה זה קפץ לך? איך אתה מעז?"
על פניו הופיע חיוך נכלולי. "אני מעז. ואם לא תשאירי בידי ברירה, אני אשתמש בנשק הזה." הצחוק נטול ההומור שליווה את המשפט נשמע מתועב כמו המשפט עצמו.
"הנשק הזה הוא קפצונים לפורים," פסקה בתקיפות. "אז זה האיום שלך, אה? אתה יודע מה?" הטיחה בו בקול הברור ביותר שיכלה להפיק, "לחיות איתך אפילו רגע אחד מהחיים שלי זה מחיר יקר מדי." היא נתנה מבט מאוס במי שנראה כמו תרנגול שזה עתה נמרטו נוצותיו והסתלקה מהמקום בגו זקוף.
מרוט הנוצות לא קרא אחריה. לנגד עיניו המשתאות הגיחו הדס ואהובה ממחבואן וקרבו אליה, שילבו זרועותיהן בזרועותיה והתאימו צעדיהן בשלמות לצעדיה.
32.
"עוד כוס מים? מה יהיה?" קבלה אהובה. "בחיי שהבכיינית הזאת הפכה אותי לגראבּ שלה." היא הניחה את כוס המים לצדה של תמר ומחתה בידה נטיפי זיעה מדומיינים ממצחה. "את מעבידה אותי בפרך. העיניים שלך מצוננות כל הזמן, ורק אני מטפלת בהן."
הן ישבו על המיטה בחדר. הדס אחזה במכתב מקומט ותמר מיררה בבכי אל כפות ידיה. אהובה הניחה את ידיה על מותניה. "רחמנות על הידיים שלך, כמה דמעות הן צריכות לאסוף. את אף פעם לא מצליחה לרוקן את שק הדמעות שלך. צריך למצוא מפתח שיסגור לך את הבכי. תגידו לי, מה זה המכתב הזה עם האותיות הערביות והמילים הפרסיות? יש חדשות רעות? אל תגידו שמישהו מת."
הדס הנידה ראשה לשלילה.
"אם ככה, אז הכול יבוא על מקומו בשלום. נגד הגזירות של אלוהים אין מה לעשות, אבל נגד בני אדם אנחנו נילחם וגם ננצח. מה הפעם?"
"תמר קיבלה מכתב מההורים."
"תגידי, הדס, אני נראית לך מפגרת? אני לא מבינה שאם המילים פרסיות אז זה מההורים? קצת כבוד לאהובה. אז מה קרה?"
"הם קיבלו מכתב מיעקב," אמרה הדס.
"בטח טחן להם את המוח שיקיימו את הנדר."
"הוא מימש את האיום."
"איזה איום? במה הוא כבר יכול להפחיד אותם?"
"תמר, ספרי לאהובה."
"הוא כתב להם..." המילים בקעו בקושי מגרונה, "שאני... שאני... מופקרת, שרק זונות הולכות לצבא ושאני מסתובבת עם בחורים ושהכבוד שלי נהרס."
"חתיכת מגעיל, שילך לכל הרוחות. הוא והשקרים שלו. איך הוא יכול לעשות את זה לילדה תמימה כמוך? אם כי אני האחרונה שצריכה להתפלא. אותי כבר שום דבר לא צריך להפתיע. אבל את, שלא תדאגי, את שומעת? אין לו שום הוכחות. הוא יכול לכתוב את כל הזבל הזה, כי הנייר סובל הכול, אבל הוא לא יכול להוכיח. איך אמר מנחם? בבית משפט חלה חובת ההוכחה על המאשים."
"אבל זה לא בית משפט," עצרה אותה הדס. "זה בית, זאת משפחה, ולא סתם משפחה, אלא משפחה פרסית עם מנהגים, וכבוד המשפחה הוא הדבר הכי חשוב."
"יימח שמו. תגידי, תמר, מה הם כתבו לך בדיוק?"
תמר מחתה את פניה. "הוא כתב להם שכאן בקיבוץ הבנים והבנות מחליפים זוגות כמו גרביים ושאני משתתפת בחגיגה הזאת, ושעכשיו אני יוצאת עם בחור בשם אליהו והוא עושה בי מעשים מזעזעים שהוא לא מסוגל להעלות אותם על הכתב ואוי לאותה בושה, ובגלל אליהו הכבוד שלי נהרס, ובגללו אני מסרבת לקיים את הנדר של ההורים היקרים שלנו. והוא, יעקב, מוכן לסלוח לי על כל הבושה שאני מביאה על המשפחה ומוכן לעשות הכול כדי להציל את כבודי ואת כבוד המשפחה, אבל אני עומדת בסירובי. הם מאוכזבים מההתנהגות שלי ומהמכתבים שלי, שבהם אני מסתירה מהם את האמת."
"הוא כל כך עדין, עד כדי כך שהוא לא יכול לתאר להם את המעשים הנוראים שלך. והוא גם מוכן להציל את הפושעת מעצמה ומאליהו ולהציל את כבוד המשפחה. ממי להציל? מאליהו, שמחזר אחרייך כבר שנתיים ועוד לא נגע בך? בא לי להקיא." אהובה אחזה בגרונה כמי שהקבס עולה בה. "אני שונאת אותו. תני לי לענות להורים שלך. תני לי לכתוב להם מי זאת הבת שלהם ומי זה המתחזה שכותב להם את השטויות האלה."
"חבל שאת לא יודעת פרסית," הזכירה לה הדס. "אבל תמר, את יכולה לכתוב להם. אנחנו נעזור לך לנסח את המכתב ואת, כמובן, תכתבי להם בפרסית."
"אי אפשר. הם כתבו שאם אני לא מתנצלת בפני יעקב הצנוע ועדין הנפש ולא נענית להצעת הנישואים שלו ולא מבטלת את הרעיון של גיוס לצה"ל, אני לא הבת שלהם ושלא אעז לכתוב להם, כי הם יזרקו את המכתב לפני שיפתחו אותו."
"ישמרנו האל," קראה אהובה וסבבה בחדר. "חייבים לחשוב איך להתנהג בחוכמה עם אנשים טיפשים."
"הם לא טיפשים," מחתה תמר. "ההורים שלי פשוט תמימים. הם לא יכולים להעלות על הדעת שיעקב ישקר להם."
"אבל הם כן מעלים על הדעת שאת תתנהגי כמו שהוא מתאר?"
"מי יודע, הם אולי השתכנעו שהחיים בקיבוץ הם חיים לא מוסריים ושהקיבוץ השפיע עלי לרעה וקלקל אותי ושבצבא אין כבוד ואין מוסר, ועכשיו רק יעקב יכול להציל ולתקן אותי."
"אין ברירה, את חייבת לכתוב להם ולהראות להם את התמונה האמיתית."
הדס הניחה את בלוק המכתבים על הארגז השולחני. "תתחילי עכשיו, אסור לבזבז זמן. שלא יתרגלו לסיפור שהאכיל אותם יעקב. הם צריכים לקבל באופן דחוף את הסיפור האמיתי."
"הדס צודקת," דחקה בה אהובה. "את צריכה לכתוב להם כמו בת אוהבת להורים אהובים ומטומטמים. טוב, תמחקי את המילה מטומטמים. ניתן להם את ההזדמנות להוכיח לנו שהם לא מטומטמים אלא רק תמימים. אנחנו נכתיב לך ואת תתרגמי."
"את יודעת מה, אהובה? כדאי שתמר תנסח. היא מכירה את ההורים שלה ויודעת איך לפנות אליהם."
"שיהיה," הסכימה אהובה. "רק תתחילי כבר, אל תשגעי אותי."
תמר רכנה על הארגז, אחזה בעט ואמרה ספק לעצמה, ספק להן, "אני מרגישה שזה הולך להיות סיפור ארוך וקשה, ואנחנו רק במבוא." היא ציינה את התאריך בקצהו השמאלי העליון של הדף, ובקצהו הימני פתחה בדחילו ורחימו במילים: "באבא ג'ון, מאדאר ג'ון". מרגע שהחלה בכתיבה, המילים שצפו ממנה. הדס ואהובה שיגרו זו אל זו מבטים שבעי רצון. הן לא העזו להפריע לה. אפילו אהובה הפגינה איפוק מרשים. הן ישבו ללא מעש, עיניהן עוקבות אחר האותיות המוכרות והמילים הכמוסות.
לאחר שמילאה שלושה דפים, תמר הזדקפה. "זהו, סיימתי. אני מאמינה שזה יעזור. כתבתי להם מתוך הלב, ואני בטוחה שהדברים יגיעו אל הלב. אני יודעת שאבא יקרא את המכתב ויבין אותי ויצטער על הדברים שאמא הכתיבה לו במכתב הזה. והוא גם יַראה לדניאל, ודניאל יצטער מאוד על מה שעובר עלי."
"את חושבת שאמא שלך אמרה לו לכתוב את הדברים האלה?"
"זה הסגנון שלה. אבא אוהב אותי ובוטח בי. אבל אמא מכתיבה את הדברים בבית שלנו. היא לא יודעת קרוא וכתוב, אבל מתנהגת כמו בוס קשוח. היא הנפגעת בסיפור הזה, כי אני לא שמעתי בקולה. מבחינתה, אני זלזלתי בהבטחה שלה לאחיה ורמסתי את כבודה. אני מתארת לעצמי את הכעס שלה, במיוחד כשלסירוב שלי מצטרף התיאור הנבזי של יעקב."
היא נאנחה והוסיפה, "איך כל זה נפל עלי? אני מתגעגעת לחיים הפשוטים של פעם." רצון עז התעורר בה להיות בבית בח'ומיין, לשכב בסמוך לכורסי, לריב עם אחיה אבנר על פיסת השמיכה ולשקוע בשינה עמוקה. היא הופתעה לגלות שהיא מתגעגעת ל"בָּס" הרועם של אמה.
אהובה לא הניחה לה לשקוע שוב. היא מיהרה להורות על הצעד הבא, "תמלאי את הפרטים במעטפה ונלך לזרוק בדואר."
תמר כתבה את הנדרש, נשקה למעטפה הסגורה, ערסלה אותה בחיקה, והן שמו פעמיהן אל הדואר, וניצוץ של תקווה זוהר על פניהן.
33.
היא התעוררה מחלום פוצע, ניסתה ללכוד קרעי תמונות, לחברם לעלילה רצופה. כמו בסרט, צפתה בדמותה מתבוססת בבוץ, ידה מנסה לאחוז בחבל, אצבעותיה כמעט נוגעות, אך החבל מתרחק והיא הולכת וצוללת אל הריק.
לאחרונה בכל בוקר נפלטה חבולה מחלום, נותרה שרועה בלא ניע על מיטתה רגעים ארוכים בטרם התעשתה ורתמה באי רצון את איבריה ליום החדש. לא פעם התגלגלה בחלומה במורד גבעה והתעוררה רגע לפני שהתפצחה גולגולתה, ידיה מגוננות על ראשה. לעתים ניערה מעליה את החלום ולקחה לידיה את הדפים והעיפרון. הדס ואהובה היו אז מהלכות על קצות האצבעות ומניחות לה ולעפרונה להתבטא על דף הציור. ידה התעקשה להגיר עליו תבניות של משפחה אבא, אמא, אח, אחות, תינוקת. ואיפה היא? מחוץ לתבנית. העיפרון היה נשמט מבין אצבעותיה ופניה התקבעו מול נקודה חסרת פשר.
הימים והשבועות זחלו באטיות של חילופי עונות, ושום בשורה לא הקישה על דלתה. היא לא מצאה עניין בשום נושא שעלה בחדר. חברותיה יזמו דרכים להסיח את דעתה מהציפייה המתמדת.
אהובה למשל הציעה כלאחר יד, "את רוצה לשמוע על הגְראבּ של מרוקו?"
תמר בחנה את פניה. "ספרי לי על הגראבּ," התרצתה.
"הגראבּ זה וַוחַד מקצוע במרוקו. בכל עיר, בכל כיכר, בכל מקום שיש בו אנשים, שם תמצאי את הגראבּ. הוא פתאום צץ, עם כל הציוד שלו, עומד במרכז, איפה שכולם יראו אותו, ומתחיל בעבודה. כל מי שצמא ובינינו, מי לא צמא? קונה ממנו מים."
"מים רגילים?"
"לא בדיוק. הם קצת מתוקים כי הוא מערבב אותם עם הלָטוֹךְ, שזה מתוק, והם גם קצת או הרבה מלוכלכים, כי הגראבּ שוטף את הכוס באותם המים שהוא כבר שטף בהם עשרים או שלושים או מאה כוסות."
"מה, הוא לא מחליף את המים?"
"מאיפה יחליף, יא תמר? יש לו כוסות, יש לו גְרָאבֶּה, נאד מים, ויש לו קערה של מים לרחיצת הכוסות. עם כל זה הוא צריך להסתדר."
"וכולם שותים? זה מגעיל."
"כולם שותים. אין מפונקים. את יודעת, עכשיו שאני חושבת על זה, באמת זה לא פלא שיש כל כך הרבה חולים. הכוסות שלו מעבירות מיקרובים מאחד לשני. כאן, בקיבוץ, הכול סטרילי. כל הכלים עוברים מקלחת עם מים וסבון."
אחרי שנגמרו המילים, שבו פניה של תמר ונאטמו.
גם מחוץ לחדרן התאמצו בעבורה. היום עבדו במטע התפוחים. תמר אספה עם עוד עשרה זוגות ידיים את הפירות לתוך ארגזים. קטפה והניחה בזהירות, שלא לפגום בפרי. היה לה יחס מיוחד לתפוחים. הם תמיד הזכירו לה את אבא. אלא שהתזכורת לוותה בצביטת לב חזקה. מדוע הוא אינו משיב לה? היא כיוונה את המילים במכתבה היישר אל לבו הרך, אותו לב חם שתמיד הבין ללבה. לא ייתכן שיתעלם מבתו האהובה. האם עד כדי כך הוא נכנע לאמא?
המטע היה גדוש בסלים, בתרמילים, בסולמות, במכלים גדולים ובטרקטורים, בראשים מוגנים בכובעי טמבל ובמטפחות ראש, בידיים פעילות. והנה גם הגיח קול שירה. "אָנוּ נִהְיֶה הָרִאשׁוֹנִים, כֹּה אָמַרְנוּ אָח אֶל אָח, אָח אֶל אָח. אָנוּ נִהְיֶה בֵּין הַבּוֹנִים, נֵט הַמֵּיתָר, נֵט אֲנָךְ". ("שיר החלוצים", מילים: יוסף הפטמן, לחן: עממי).
אהובה הפגינה את כוחה כחברה במקהלת הקיבוץ. היא שרה וערמה את הפירות, וכשחלפה על פני תמר, גררה אותה אחריה וציוותה, "תשירי איתי, תשירו כולם!"
השירה בקעה מגרונות החברים: "אָנוּ הוֹלְכִים, אָנוּ בָּאִים, יֵשׁ עֲבוֹדָה עַד בְּלִי דַּי, עַד בְּלִי דַּי. נִטַּע עֵצִים בֵּין הַסְּלָעִים, גַּם בָּהָר וְגַם בַּגַּיְא".
תמר הצטרפה למקהלה, וחברים ממטעי המשמשים והאגסים הגבירו אף הם את קולם. שירה רמה פשתה במטע, התרוננה בינות לעצים, הרעידה את העלים, נסקה מעלה והרחיקה אל מעבר לכביש, ונהגים ונוסעים נופפו בידיהם אל החבורה העליזה. הזמר התנגן, ושיר רדף שיר: "שְֹאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל, נֵעָשֹ נָא לַאֲגֻדָּה". ("שאו ציונה נס ודגל", מילים: נח רוזנבלום, לחן: נח זלודקובסקי).
תמר נסחפה אל העונג המסתלסל, ובפנים לוהטות שרה במלוא גרון: "יַחַד נֶלְכָה נָא, נָשׁוּבָה אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ, אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה, עֶרֶשֹ יַלְדוּתֵנוּ". הארגזים מלאו פרי, ולבה של תמר עלץ כפי שלא עלץ ימים רבים.
בשובן לחדר הסירו הבנות מעליהן את בגדי העבודה ועטו בגד קליל. תמר שכבה פרקדן על המיטה, העבירה לשונה על שפתיה הסדוקות מחום השמש, השהתה מבט בתקרה ואמרה: "תודה, אהובה."
"על מה?"
"את יודעת."
"זה היה גם התענוג שלי. לא ראית כמה נהניתי?"
"את אלופה בלסובב את הראש לאנשים ולתת להם לחשוב שבכלל לא התכוונת "
"את קוראת לזה אלופה?"
"הדס צדקה."
"את מדברת היום בחידות, תמר. מה קורה לך?"
"כבר בהתחלה הדס גילתה לי בסוד שיש לך לב טוב. אני יותר ויותר מגלה את הלב הטוב שלך, שמסתתר מתחת להתנהגות הגסה שלך."
"אני בכלל לא חושבת שההתנהגות שלי גסה."
"את לא רגילה לקבל מחמאות."
"יאללה, תפסיקי לבלבל את המוח, אני שרתי כי נהניתי לשיר, מה זה קשור אלייך?"
"או, זאת תגובה נוסח אהובה, לא ציפיתי לטובה ממנה," אמרה תמר בעליצות, אך פתאום השתתקה. דמעות נקשרו בעיניה.
"למה השתתקתן פתאום? היתה לכן דווקא שיחה מעניינת," העירה הדס.
"כי מזמן תמר לא בכתה על הידיים שלה, אז הנה היא מתחילה."
תמר הליטה את עיניה בידיה ועברה ליללות קצובות של בכי.
"מה קרה?" שאלה הדס, "פגענו בך במשהו?"
"אל תשימו לב אלי... זה יוצא לי בלי שליטה."
"אבל למה? אולי בלי כוונה פגענו בך?"
"לא, לא, להפך. הפעם אלה דמעות מתוקות. אתן כל כך טובות... אתן כל כך משתדלות לעשות לי טוב ולהשכיח ממני את הצרות, שזה מרגש."
"טוב, אם את נהנית מזה, אז תמשיכי לבכות," הציעה אהובה.
תמר נטלה את נייר הטואלט מידה המושטת של הדס ומחתה את עיניה.
"נגמרו המים. אני לא הולכת להביא לך עוד כוס," קבעה אהובה. "אני כבר לא זוכרת מתי לא בכית."
"באמת תודה, אהובה. תדעו לכן שזה לא מובן מאליו, היחס הזה שאני מקבלת מכן. לפי ההיגיון, יחס חם מקבלים ממשפחה. אבל אני מקבלת יחס קר מהמשפחה שלי ויחס חם מאנשים אחרים. משהו פה לא נורמלי."
"מה לעשות," השיבה אהובה, "משפחה לא בוחרים, אבל יש לך חופש לבחור את החברות."
"לא הייתי מחליפה אתכן בשום חבֵרה אחרת."
רחל נכנסה אל החדר. "מה קרה, תמר? למה העיניים אדומות?"
"אני בסדר."
"יש לך מכתב, אני מקווה שיש בו בשורות טובות."
תמר זינקה וחטפה מידה את המכתב.
"לאן נעלם הנימוס שלך?"
"סליחה, רחל... אני מצטערת... תודה."
"ההתנצלות מתקבלת. אלך לחלק את יתר דברי הדואר. יש היום הצפה בתא של חברת הנוער. להתראות."
"תפתחי, תפתחי!" קראה אהובה, אך תמר כבר קרעה את המעטפה ושלפה מתוכה את המכתב. עיניה רצו בין השורות.
"אני לא מאמינה," בקעה לחישה רפה מפיה בעוד עיניה ממשיכות לשעוט על מרחבי הדף ופיה ממלמל בפרסית. כשסיימה, השליכה את המכתב על הארגז, ואהובה הופיעה עם כוס מים.
"למה, אלוהים? למה זה מגיע לי?" ייבבה תמר אל כפות ידיה. בין היבבות השתרבבו מילים חבולות: "למה, באבא? למה, דניאל? אני רוצה למות. באבא, תרשום בסידור את התאריך. תרשום מתי נהיד מתה." היא חשה צורך להגיש את צווארה אל השוחט האוחז בתער, שבעוד רגע יערוף את ראשה ויביא קץ לסבלה.
המילים הפוצעות דבקו בהדס ובאהובה, ודומה כי גם החפצים והקירות התכסו במעטה של עצבות ושל אבל. הדס ואהובה נצמדו אליה בחוסר אונים. הן נשקו לראשה, ליטפו את כתפיה, את גבה, את ידיה המחפות על הפנים. הן הצטרפו לבכייה וביקשו והתחננו: "אל תדברי ככה, יהיה בסדר."
על מקהלת הבכי גבר לפתע צו רועם: "תפסיקו מיד!"
הבנות השתתקו בפקודה והרימו מבטן אל פניה של רחל.
"אתן חייבות להירגע. קולותיכן החרידו את הקיבוץ. שקט, שקט!" חזרה ודרשה, הגם שבחדר שרר כעת שקט של בית קברות. "מה קרה לכן?" שאלה ומיד קלטה את פניה של תמר, "תמר, איך את נראית."
אהובה התפרצה, "היא נראית בדיוק כמו ילדה שההורים זרקו אותה מהבית וטרקו בפניה את הדלת."
"אני מתארת לעצמי שזה קשור למכתב."
הבנות אישרו בהנהון.
"תמר, בואי אלי למשרד. נראה במה מדובר ובמה נוכל לעזור לך."
"אנחנו מבקשות להצטרף," הודיעה אהובה.
"הבעיה היא של תמר, ורק היא תבוא."
"אנחנו רוצות לעזור לה," התעקשה אהובה.
"יפה מאוד מצדכן, היא בוודאי תזדקק לעזרתכן. אבל בשלב הזה אני רוצה לשוחח איתה פנים אל פנים. בואי, תמר."
תמר קמה וגררה רגליה אחרי רחל. רחל אחזה בידה ונפנתה אליהן: "אל תשבו כך. עליכן להיות כבר בכיתה. אתן מאחרות."
34.
בשובה אל החדר מצאה תמר את הבנות בתנוחה שבה היו כשיצאה, ראשיהן מורכנים והן אוחזות ידיים. "בגללי לא הלכתן היום ללמוד," קבעה בצער.
אהובה שחררה את ידה מיד חברתה והפנתה אל תמר אצבע מורה. "אם זה מה שיש לך להגיד לנו, סימן שרחל פתרה לך כבר את כל הבעיות. חבל על כל הבכי שהיה כאן."
"תמר, אנחנו עדיין לא יודעות מה כתוב במכתב שהוריד כל כך הרבה דמעות בחדר הזה," העירה הדס.
תמר התיישבה ביניהן ופתחה, "המכתב מלא בכתמים. אני יודעת שאבא בכה וכתב, כתב ובכה. שלוש פעמים הוא שאל, 'למה עשית את זה?' הלב שלי נקרע מזה שאבא סבל כשכתב לי מילים כאלה. באבא המסכן. ודניאל? הוא הגיע אל ההורים שלי בח'ומיין והוסיף בכתב ידו שורה אחת טבולה בדיו מורעלת: 'אנחנו לא מכירים בך יותר. את הבאת בושה על המשפחה שלנו'. הוא כתב את המילים שאבא לא העז לכתוב." היא משכה באפה. "אני מנסה לא לבכות, אבל כואב לי שככה חושבים עלי, כואב לי כמה הם סובלים ממה שהם חושבים שעשיתי. הכי כואב לי זה שהמשפחה שלי עושה עלי חרם, ככה אומרים, נכון? הם חושבים שאני זונה ושיעקב הוא בן אדם צדיק. הכי קשה זה שאלה שאוהבים אותי באמת, אבא ודניאל, הם אלה שפוגעים בי. אני יכולה עכשיו לבכות?"
"עוד רגע ניתן לך לבכות," התחייבה אהובה. "לפני זה אני רוצה לדעת מה הם אומרים על המכתב המיוחד שכתבת להם מלב אל לב. הם בכלל קראו אותו?"
"הם קראו והם לא מאמינים לי. מכתב אחד לא יכול לעמוד מול המבול של מכתבים שיעקב מציף אותם בהם בכל יום." היא חשה שאין דרך להבקיע את החומה שהתגבהה בינה לבין משפחתה.
"אז מה הבעיה? תכתבי גם את כל יום."
"זה מאוחר מדי, הם החרימו אותי. הם לא יקראו את המכתבים. אני לא מאמינה שדניאל יכול להתנהג אלי ככה. ואני רוצה למות, אבל אפילו אלוהים לא רוצה לקבל אותי, גם הוא עושה עלי חרם. אין לי לאן ללכת. עכשיו... עכשיו... אני..."
תמר הגירה את אגלי הייאוש שנכלאו בעיניה, ואהובה אמרה, "זה בסדר, את יכולה לבכות. מה כבר יש לעשות? או לצחוק על הטמטום שלהם או לבכות, ונראה לי שבמצב שאת נמצאת בו עכשיו מתאים יותר לבכות. אבל תבטיחי לי שבחיים לא תחזרי להגיד שאת רוצה למות. אם מישהו צריך למות זה יעקב. לך מגיע לחיות." תמר הנהנה ואהובה השלימה, "יפה. את תראי שבסוף בסוף כולנו נצחק. אנחנו לא נוותר לשטן הזה שמחרבן להם מכתבים כאילו קיבל שלשול."
קולות ההשתנקות מילאו את החדר. הדס קמה לסגור את הדלת וחזרה לשבת. תמר טמנה ראשה בכתף חברתה ובכי מר טלטל את שתיהן.
"תירגעי. ספרי לנו מה רחל אמרה," ביקשה אהובה.
אט אט דעכו קולות הבכי, ותמר אמרה בקול שבור, "רחל קראה לשושנה, ושתיהן שאלו אותי הרבה שאלות, ואני סיפרתי להן הכול."
"ואיזה רעיון הציעו לך שתי החכמות?"
"שושנה הצטערה שלא שיתפתי אותה מההתחלה בעניין. היא אמרה: 'אני נמצאת פה כדי לעזור לכל חבר ששרוי במצוקה.'"
"מתאים לשושנה להגיד 'שרוי במצוקה'," העירה אהובה.
הדס התקוממה. "כל הוותיקים מדברים בעברית של שבת. גם לנו לא יזיק להוריד מהקללות ולאמץ את העברית היפה שלהם. תראי איזה מאמץ תמר עושה, איך היא מדברת עברית טובה, והיא נמצאת פה פחות זמן מאיתנו."
תמר קינחה את אפה ואמרה, "אמרתי לה שאני מעריכה מאוד את העזרה שלה ושבכל פעם שאלוהים ברוגז איתי, אני פונה אליה והיא עוזרת לי. אבל הפעם חשבתי שהמכתב שלי יעזור. האמנתי שהמילים שלי יגיעו ללב של כולם, במיוחד ללב של אבא. אבל נראה שהוא רק הכעיס אותם יותר. הם חושבים שאני לא מספרת להם את האמת."
"ואיזה רעיון חכם נתנה לך שושנה?" לא הרפתה אהובה מהנימה העוקצנית.
"מכיוון שזמירה שעובדת במכירות דוברת צרפתית, שושנה תבקש ממנה לכתוב מטעם הקיבוץ לדניאל אחי, שגם הוא יודע צרפתית, ובמכתב היא תספר לו את כל האמת."
"רעיון מעולה," קראה הדס. "מכתב מטעם הקיבוץ יעזור, כי הוא ייראה להם רשמי יותר ורציני יותר."
"רעיון טוב, אבל מה היא הציעה לעשות עם הנוכל?" הזדעקה אהובה, כולה רוח קרב. "קודם כול צריך לעקור את היבלית מהשורש. אני במקום הקיבוץ הייתי מחייבת אותו לשבת על התחת המכוער שלו ולכתוב להם את האמת בעצמו, להתנצל אלף התנצלויות, ואחר כך נותנת לו בעיטה החוצה."
"את יודעת שהוא לא יכתוב," מחתה הדס.
"אז שלא יכתוב ושיקבל את הבעיטה כבר עכשיו. שילך לכל השדים והרוחות, רק שיעזוב אותנו."
"מה שחשוב עכשיו זה לרכך את ההורים, להחזיר את האמון שלהם בתמר ושישלימו איתה," אמרה הדס בצער.
"אפשר לעשות את כל הדברים ביחד. בקיבוץ הזה משקשקים כשצריך לשפוט מישהו או להעיר למישהו על ההתנהגות שלו. מחפשים כל מיני דרכים כדי שלא יצטרכו להעמיד למשפט את הפושע. מה את חושבת, תמר?"
"אני חושבת ששתיכן צודקות. צריך לבטל את החרם מצד המשפחה שלי וצריך להעניש את יעקב. דבר ראשון חשוב לשלוח את המכתב מהקיבוץ. אם הוא ישפיע לטובה על המשפחה, הם יכעסו על מה שיעקב עשה, ואז יהיה לנו בסיס להגיש תלונה ולעשות הכול כדי לסלק אותו."
"אני יעשה הכול כדי לסלק אותו," הבטיחה אהובה.
"גם אני. אני לא אוותר לו," הצטרפה הדס להבטחה. "אנחנו שתינו נלך איתך באש ובמים עד הסוף המר שלו."
"תודה, אתן החברות הכי טובות שהיו לי בחיים. אבל איך אומר דוד המדריך? בואו לא נרתום את העגלה לפני הסוסים עוד לא דיברו עם זמירה, היא עוד לא כתבה את המכתב, המשפחה עוד לא קראה ולא הגיבה."
"אני הולכת לדבר עם זמירה, אנחנו בקשר טוב," אמרה הדס ופנתה לצאת.
"חכי, הדס, היא בארוחת ערב עכשיו," עצרה אותה אהובה. "נלך גם אנחנו לאכול, אני גוועת. עד עכשיו אכלנו רק מרורים, מה דעתכן לגוון קצת?"
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
