פרק 43: אמילי


סימסתי לו ביום שאחרי הצרחה. "אני מקווה שהכול בסדר" היססתי, ואז הוספתי ":)". זה מה שאנחנו עושים, אמרתי לעצמי. אנחנו מתנשקים. אנחנו מניחים ידיים זה על זה. אנחנו מחליפים מתנות סודיות. אנחנו מוסיפים סמיילי בסוף הסמסים.
הכנסתי את הטלפון לסינר שלי, צמוד לירך. לאורך כל המשמרת חיכיתי שהוא ירטוט. כלום. התמקחתי: הוא יענה אחרי שאכין משקה אחד. אחרי שאכין שני משקאות. אחרי שאכין חמישה. אם אצא להפסקת שירותים, הכול יתאפס והוא יסמס בחזרה. אם אפסיק להסתכל על הטלפון לחמש דקות. אולי עשר. אם אכבה את הטלפון ואדליק אותו מחדש.
הוא לא ענה.
הוא תמיד מסמס בחזרה.
גברים עושים את זה, אמרתי לעצמי. אנשים עושים את זה. הוא עסוק. הוא עובד. אולי עמוד חשמל קרס. מאות אנשים בעיירה סמוכה בלי חשמל, ואני מודאגת בגלל סמס. אולי הבת שלו זקוקה לו. אולי היא חולה. אולי הוא חולה. השורה התחתונה היא שלפעמים אנשים לא עונים על סמסים וזה לא אומר שמשהו קרה. החיים פשוט קורים.
אבל לא איתו. איתו זה היה מיוחד- עכשיו זה מיוחד.
עבר כמעט שבוע. לא ראיתי אותו במסעדה או בעיירה.
אני יודעת מה קרה. הידיים שלו על עורי, הבל פיו בפי. שרשרת הכסף הקרה סביב צווארי. המתנה שהוא נתן לי. זה היה אמיתי. יש לי הוכחה.

משמרת ארוחת הערב. זה יום חמישי. אני מצפה לו. עוד מעט הוא יבוא. הוא יחייך אלי מקצה החדר והדאגות שלי יתפוגגו. יהיה לו הסבר הגיוני לגמרי. אני לא אצטרך לשאול. הוא יגיד, לא תאמיני מה קרה. הטנדר שלי התקלקל. גנבו לי את הטלפון. הוא התקלקל. נפל לשירותים. ניסית לסמס לי?
הדלת נפתחת ונסגרת. זה השופט ברן. זאת גברת קופר. זאת המורה שלימדה אותי. אלה כולם מלבדו והערב עמוס בטירוף ואני אומרת לעצמי שלפחות אני לא שמה יותר מדי לב לטלפון שלי ושבטח בגלל זה הוא יזמזם בקרוב.
הוא לא מזמזם.
אריק מסיע אותנו הביתה. הוא מכוונן את המראה הפנימית כדי לראות אותי מאחור. "מה קרה, מותק?" הוא שואל. "היית שקטה כל הערב."
"רק עייפה." אני מחייכת אליו בשפתיים קפוצות, ועושה פנטומימה של שינה על גב ידי. הוא מהנהן וחוזר להסתכל על הכביש.
אני משעינה את המצח על החלון. החלון קר כל כך שזה כואב, ואני לוחצת חזק יותר ויותר, עד שהעור שלי מתאבן. אני מקבלת בברכה את הכאב ואת הריקנות שבאה בעקבותיו.
אנחנו במרחק כמה רחובות מהבית של איידן. הלוואי שיכולתי להגיד לאריק להוריד אותי שם. אני אדפוק על הדלת או אצלצל בפעמון. הוא יסיט את הווילון ויציץ החוצה. פניו יאירו. "אני כל כך שמח שבאת," הוא יגיד. הוא יכרוך את זרועותיו סביבי ואני אשאף את ריחו וכל גופי יחגוג.
בבית אני אומרת לאריק ויוואנדה שאני הולכת לישון. זה בגלל החגים, אני אומרת. אני תמיד מותשת בתקופת החגים. חוגגים, מועדים ונופלים, נכון?
אני מוציאה את הטלפון מתחת לפוך. עדיין אין שם כלום. אני מטיחה אותו במזרן. נאנחת. ואז אני מרימה אותו שוב וקוראת את הסמס האחרון שלו. "אוקיי. אל תזוזי. אני אבוא אלייך. סיסי ישנה ואני לא רוצה להעיר אותה. חג ההודיה הראשון בלי אמא, את יודעת?"
זאת אפילו לא היתה הודעה טובה. בלי ":)", בלי לילה טוב, בלי בוקר טוב, בלי אני אחשוב עלייך היום. בלי אני מקווה שהיתה לך משמרת טובה, אני מקווה שתחלמי חלומות נעימים, אני מקווה שאת בסדר.
אני גוללת את הסמסים שלנו, כל הדרך עד לסמסים הראשונים, ל"היי! זאת אמילי. שוב תודה על כל העזרה שלך היום." לשיחות שלנו על עקבים אדומי זנב וסיוטים על דלתות סגורות ומסדרונות חשוכים.
זה היה אמיתי. הכול פה, כל ההיסטוריה שלנו. אני מוצאת חן בעיניו. הוא פינה לי מקום גם כשהחיים שלו התהפכו.
אני יכולה לסמס לו. אני לא צריכה לחכות שהוא ייצור איתי קשר. אני יודעת את זה. ניסיתי, אבל בכל פעם שניסיתי לנסח את הסמס המושלם, זה נגמר בלחיצה על לחצן המחיקה. מה נשמע - מחיקה. רק רציתי לוודא שהכול ב- מחיקה. לא רוצה להפריע, אבל אני מקווה ש- מחיקה, מחיקה, מחיקה.
אני נוגעת בשרשרת הכסופה, מאגרפת את היד סביב התליון, לא זזה עד שהמתכת מגיעה לטמפרטורת העור שלי.
ראיתי את זה. חייתי את זה. הוא נתן לי את כל הדברים האלה ואף אחד לא הכריח אותו לעשות את זה. הוא עשה את זה מפני שהוא רצה.
הוא עשה את זה מפני שמצאתי חן בעיניו.

יום שישי ב"עכביש השעיר". אני מכריחה את עצמי ללכת. בשביל העובדים, אני אומרת לעצמי. כאילו אכפת להם בכלל.
עדיין אין לו זכר.
אם הוא היה רוצה לעשות את זה בכוונה אם הוא היה רוצה לשגע אותי, ככה הוא היה עושה את זה.
רק משקה אחד הערב. ידעתי שאריק ירצה להמשיך לבלות, וידעתי שלי לא יהיה חשק, אז נסעתי לבד.
בדרך חזרה לסיוויק, הזיה.
אבל אני נשבעת שאני רואה את זה. הטנדר הלבן שלו, חונה בקצה רחוב צדדי, נצנוץ קלוש מבעד לשיחים של "העכביש השעיר".
אני מסתכלת סביבי, מעיפה מבט בכניסה לבר.
הוא לא פה.
עוד בדיקה. אין סיכוי.
אני מתניעה את ההונדה, מכוונת את המראות, מתחילה לצאת מהחניה שלי ו...
הוא נעלם.
הטנדר נעלם.
הכתפיים שלי נמתחות. אני מסתכלת מבעד לחלונות. מסתובבת במושב שלי, הראש שלי נע מצד לצד. מציצה על השיחים. כלום.
מה לעזאזל...?
כאילו הוא חיכה למשהו, ראה אותו ונסע. אני צוחקת לעצמי, על עצמי, כי הרעיון מגוחך כל כך, ולמרות זאת, ככה זה נראה.
כאילו הוא חיכה לראות אותי, ונסע ברגע שראה אותי.


פרק 44: האישה בבית


את מתרגלת לתנור שבתוך החזה שלך, ששואב את כל החמצן. הוא מכלה אותך. הוא יבלע אותך אותך, אותו, את הבת שלו אם לא תשלטי בו. את תעשי טעויות. אם יש משהו שהוא לימד אותך, זה שאנשים עושים טעויות כשהם מניחים לתנור להשתלט עליהם.
כלל מספר שש להישארות בחיים מחוץ לצריף: אסור לך לשרוף את עצמך.
בארוחת הערב, את שומעת צליל. הוא הראשון ששם לב אליו. הוא גבר שמכוונן לסביבתו, עיניים ואוזניים בכל מקום, תמיד. אז גם את שומעת, ואז ססיליה. שלושתכם יושבים בראשים מוטים לעבר הדלת האחורית, מקמטים את המצח. שריטה, משהו מישהו - מייבב.
ססיליה מצביעה לכיוון הצליל. "זה בא מבחוץ."
"זאת בטח איזו חיה," הוא אומר.
היא מנענעת את ראשה וקמה. היא מסיטה וילון בשתי אצבעות.
"ססיליה, אל- "
לפני שהוא מספיק להגיד לה לשבת, היא רצה לדלת ומסובבת את הידית. לרגע קצר נשארתם רק את והוא והדלת הפתוחה, הרוח הקרה מסתחררת בין גופיכם. הוא משגר אלייך מבט. בחייך, את רוצה להגיד לו. אתה באמת חושב שאני אברח? כאן? עכשיו? אני עדיין מרגישה את רקמת הצלקת, רגישה ועבה בחלק האחורי של הראש. אני עדיין מרגישה מה שעשית לי בפעם האחרונה.
ססיליה חוזרת. את מחניקה התנשפות. החולצה שלה - אדומה כדם. היא מחזיקה את ידיה מולה. על חזה נמצא גוש שחור רועד.
אביה נרתע. "ססיליה, מה לעזאזל- " כאן הוא נזכר שהוא לא גבר שמקלל, לפחות לא באוזני אנשים שהם לא את, וודאי שלא באוזני בתו. "מה את עושה?"
היא מתכופפת ומניחה בעדינות את כדור הפרווה השחור על רצפת המטבח. זאת כלבה. כלבה פצועה עם חתך גדול ופתוח ברגלה השמאלית, והדם זורם על הרצפה.
פנייך מתחממות. את מאבדת את התחושה באצבעותייך. פעם אהבת כלבים. היה לך כלב בילדותך - בן תערובת של ניופאונדלנד וכלב הרים פירנאי. ענקי. כולו אהבה, כולו ריר, כל הזמן.
הכלבה הזאת קטנה. אם היתה מסוגלת לעמוד, נראה לך שהיתה מגיעה לגובה של שלושים סנטימטרים. את מבחינה באוזניים מחודדות ובחוטם ארוך. טריירית קטנה ומתנשפת, עיניה החומות מזנקות בבהלה מקצה אחד של המטבח לקצה האחר.
"ססיליה, הדלת."
הוא ממהר לסגור אותה. הדבר הראשון על סדר היום שלו, תמיד - לבודד אותך מהעולם. אחר כך הוא כורע ברך לצד בתו וגוחן מעל הכלבה.
הבת שלו נושאת אליו עיניים. מבט של ילדה קטנה, עיניים עגולות ואמונה אינסופית ביכולתו של אביה לשפר כל מצב.
"אנחנו חייבים לעזור לה," היא אומרת.
גם את קמה ומקיפה את שולחן המטבח. הוא מרים לעברך גבה, כאילו אמר מספיק - תעצרי עכשיו.
את משלבת את זרועותייך על החזה. ססיליה מתעקשת. "חייבים לעזור לה. אולי מכונית דרסה אותה. מישהו בטח השאיר אותה ליד הכביש המהיר." מכת חשמל במוחך. הכביש המהיר? קולה של ססיליה רוטט. "בחייך. היא בטח הלכה קילומטרים כדי להגיע הנה. חייבים לעשות משהו."
קילומטרים. כמה? שמונה? חמישה עשר? עשרים? אפשר לעבור את המרחק הזה בהליכה? אפשר לרוץ אותו?
לימינך, האב נאנח וצובט את רקותיו בין האגודל לאמה. "אני לא בטוח שאנחנו יכולים לעשות משהו."
היא מנענעת את ראשה. "אנחנו יכולים לעזור לה. לקחת אותה לווטרינר. אין לה קולר." קולה רועד שוב: "אף אחד לא רוצה אותה. אנחנו לא יכולים להשאיר אותה ככה."
הוא משפשף את פניו בידו. הכלבה עדיין נוטפת דם. חלק מהדם מגיע לסוליות נעליו. הוא יקרצף אותן אחר כך. הוא בטח מצטיין בזה, יודע להוריד את כל הדברים האלה מהבגדים, מהעור, מכל חלקיק וחלקיק. הוא חייב.
"ססיליה."
הוא משפיל את מבטו אל הכלבה. כך זה מתחיל, את זוכרת. אצל אנשים כמוהו. שמעת את זה בטלוויזיה בילדותך, בפודקאסטים בבגרותך. זה מתחיל כשהם ילדים, לפעמים בגיל ההתבגרות. מתישהו בגיל של בתו, בין הילדוּת לבגרות. ילד לוכד פרפרים בקופסה אטומה לאוויר. חיות מחמד של המשפחה נעלמות. סנאים נמצאים מתים ליד גזע עץ. כך הם מתאמנים. כך הם בודקים את המים, בוחנים את האפלה בקרקעית.
"מאוחר מדי," הוא אומר לה.
היא אומרת שלא, לא מאוחר מדי, תראה, הכלבה עוד נושמת. אבל הוא לא מקשיב. הוא קם, מושיט יד לחגורה שלו. לא שמת לב שהוא שם האקדח בנרתיק. בדרך כלל הוא לא מסתובב איתו בבית. זה בטח אמצעי זהירות חדש שהוא החליט עליו אחרי מה שכמעט קרה בסלון.
ססיליה מרימה את מבטה. "מה אתה עושה?"
אותה שאלה תקועה בגרונך. לא יכול להיות שהוא שוקל את האפשרות הזאת. הוא היה עושה את זה מולך. אבל מול הבת שלו?
הוא סוגר את אצבעותיו סביב האקדח. כל השרירים בגופך נמתחים. "לפעמים זה הפתרון הכי הומני," הוא אומר. "הכלבה סובלת. אין מה לעשות."
היא מניחה את ידיה על החיה. היא מפעילה לחץ על הפצע בכפות ידיים חשופות. כל כך הרבה דם - על ידיה, מתחת לציפורניה, עד למרפקים. "היא עוד נושמת," היא אומרת, ובית החזה של הכלבה מתרחב כמאשר זאת. "בבקשה, אבא. בבקשה."
דמעה מתגלגלת על לחייה. היא מנגבת אותה מיד. דם בזווית עינה, דם על סנטרה.
הוא שוב נאנח, ידו עדיין על האקדח. "גם אני לא רוצה לעשות את זה," הוא אומר. "אבל תראי. זה מה שקורה כשחיה נפצעת. אני יודע שזה לא נראה ככה, אבל זה מעשה של חסד."
הוא כורע ברך לצד בתו. "תני לי להוציא אותה החוצה."
זה באמת הולך לקרות? ואת תרשי לזה לקרות? את מתכוונת להסתכל בכלבה הזאת הכלבה החמודה הזאת, עם בטן עגולה, שיניים לבנות וכפות קטנטנות נורית למוות?
ססיליה מרימה שוב את הכלבה. הגורה מייבבת, כמתחננת בפנייך להתערב.
"תניחי אותה, ססיליה." הוא מדבר בקול נמוך. זאת אותה נהמה, כמעט כמו גרגור, שהשתמש בה ביום שלקח אותך.
אולי זה מה שמדרבן אותך לפעול. אולי את מתייחסת לזה באופן אישי, בגלל המחשבה שאפשר להשוות את זה כל חלק מזה למה שהוא הרגיש כשחשב שהוא עומד להרוג אותך.
"היא עוד נושמת."
ראשו מיטלטל לעברך. הוא נועץ מבט אינטנסיבי וממוקד, כאומר, איך את מעיזה. את מושכת בכתפייך. אני רק אומרת. הוא מתעסק בנרתיק.
את מתעקשת, "היא לא מתה."
ססיליה מרימה אלייך את מבטה. זאת הפעם הראשונה שהעיניים שלכן נפגשות מאז הערב בסלון. מאז שניסית להציל אותה, וכל מה שקיבלת בתמורה היה צרחה. משהו אוחז בגרונך ילדה, חזקה ופוחדת ונחושה. מתנגדת לרצון אביה.
בושה עולה בבטנך, סמיכה וחמה. שכחת. היית עסוקה כל כך בשנאה כלפיה, תיעבת כל תא בגופה, עד ששכחת כל מה שאת יודעת עליה ועל אבא שלה. צעדים במסדרון בלילה. חייה הנתונים באגרוף הברזל שלו. כל מה שהוא עושה, כל מה שהוא מסתיר ממנה.
ועכשיו הנה היא, כורעת על רצפת המטבח עם חיה מדממת בזרועותיה, והיא בת שלוש עשרה וחמודה וטובת לב והיא רוצה להציל את הכלבה הזאת. אמא שלה מתה רק לפני כמה חודשים, החיים שלה התהפכו, ובכל זאת הנערה הזאת רוצה לעשות חסד. אולי היא רוצה משהו לאהוב. היא היתה בודדה. את יודעת את זה. אולי היא רוצה בת לוויה, להיאחז במשהו. משהו שיאהב אותה בחזרה. משהו שלא יפגע בה.
את מתקדמת וחוצצת בין ססיליה לבין אביה. מניחה למבטך לפגוש את מבטו, תירגע. את מתכופפת לראות את הפצע מקרוב. הוא דוחה. האם כלבים יכולים בכלל לשרוד אובדן דם כזה? את לא בטוחה. אבל כדאי לנסות.
משהו ניצת בתוכך. את זקוקה לזה נואשות, לאפשרות של תקומה בבית הזה. הוכחה שהפצועים יכולים לקום לתחייה בין הקירות האלה.
הגלגלים במוחך מסתובבים במרץ, מנסים להפוך את זה למצב שיאפשר לו לצאת מזה כמנצח.
"אתה יכול לעזור לה," את אומרת.
הוא נועץ בך מבט נוקב. הוא חושב שאת מתריסה, פזיזה. אבל את יודעת לאן את חותרת.
"לא למדת מה לעשות במצבים כאלה?" את ממשיכה.
הוא מזעיף פנים. הוא קרוב, כל כך קרוב לקצת הנאה, ואת כל הזמן מפריעה לו. אבל לשמאלך ססיליה מתעודדת. היא שוב נושאת אליו את מבטה, ועיניה חדורות מטרה.
"כן, אבא," היא אומרת. "כשהיית בנחתים?"
הוא מגלגל עיניים, עדיין לא משוכנע.
את צדה את עינו בחשאי, ואז מטה את ראשך לעבר בתו. מבטך עובר לכלבה ואז חוזר אליו. זאת ההזדמנות שלך, את רוצה להגיד לו. זוכר את הריבים ביניכם, את ארוחות הערב הסוערות ואיך עלתה בזעם במדרגות? הבת הקטנה שלך גדלה, אבל אתה עוד צריך שהיא תראה בך גיבור.
תציל את הכלבה. תהיה גיבור. אל תעשה את זה למענה. אל תעשה את זה למען הכלבה. תעשה את זה למען עצמך.
הוא מתכופף. קשה לך להאמין. בידו הפנויה הוא פותח ארון מתחת לכיור, מחטט בפנים ומוציא ערכת עזרה ראשונה. אחר כך הוא מסמן לססיליה להניח את הכלבה על הרצפה. הוא מרפה מהנרתיק. ססיליה משחררת את הכלבה. בתנועות מדויקות ומהירות אביה פותח את הערכה ומוציא בקבוק של חומר חיטוי.
הוא נוגע ברגלך. "שימי לה יד אחת מתחת ללסת. את השנייה על הירך. תדאגי שהיא לא תזוז." את מהססת לרגע, ואז מניחה את ידייך על הכלבה כפי שאמר לך. הוא מנער את חומר החיטוי. "הכי חשוב, תדאגי שהיא לא תנשוך אותי."
מפתה, את חושבת, אבל את תומכת בכלבה, בססיליה ובעצמך, את לא רוצה שמישהי מכן תסתבך. אצבעותיו רועדות קצת כשהן מתקרבות לכלבה ומרססות את הפצע. הוא עושה פרצוף וטופח על הפצע בגזה. "שימי פה את היד," הוא אומר לך. את מפעילה לחץ על הפצע. שלושתכם מחכים יחד שהדימום ייפסק. ססיליה רוצה לעזור, אבל הוא אומר לה לא להתקרב.
את מצווה על הכלבה לחיות מתחת לכפות ידייך, משכנעת את עצמך שאת מסוגלת לחולל נסים. הילדה מתבוננת. לא תניחי לכלבה למות לעיניה. לעולם לא תאכזבי אותה שוב.
הדימום מאט. את מחכה עוד קצת, וכשרוב הדימום נפסק, הוא מתחיל לחבוש את הפצע ומדביק את התחבושת למקום. הכלבה מלחיתה. אין ספק שכואב לה, אבל היא בחיים. היא בחיים.
ססיליה מתנדבת להביא כרית ישנה מלמטה. הכלבה תשתמש בה בתור מיטה, היא אומרת. אביה אומר לה להישאר פה, שהוא יביא את הכרית.
למטה.
המקום שלקח אותך אליו אחרי היער. המקום שכלי העבודה שלו גרים בו. המקום שלפי המהירות שבה הוא מזנק על רגליו, הוא ממש לא רוצה שבתו תלך אליו.
את נשארת במטבח עם הילדה שלו, שתיכן משגיחות על הכלבה. היא מביטה בך ונושכת את שפתה, כאילו היא רוצה להגיד משהו אבל לא בטוחה איך. לפני שאת מוצאת דרך להביע את המחשבות שלך, אביה חוזר עם כרית ספה ישנה. הוא מניח אותה על הרצפה, בפינת המטבח. ססיליה מרימה שוב את הכלבה ומניחה אותה בעדינות על הכרית. הכלבה גונחת, ואז פולטת נשיפה ארוכה. בסוף היא נרגעת, כשכפותיה הקדמיות משני צדי חוטמה.
הוא נאנח. "נראה אם היא תשרוד את הלילה," הוא אומר. ססיליה רוצה ללטף את ראשה של הכלבה, ואז מתחרטת. "אנחנו יכולים..." היא מתחילה להגיד. שאר המשפט שלה תלוי באוויר. היא בטח רצתה להציע שניקח אותה לווטרינר, כי עכשיו הדימום בשליטה. לראות אם יש משהו שמקצוען אמיתי יכול לעשות. תפרים יכולים להיות התחלה טובה. אבל היא מכירה את אבא שלה. היא יודעת להעריך את הניצחון שהשיגה ולהניח לשאר.
הוא קם, מחזיר את חומר החיטוי ואת שארית הגזה לערכת העזרה הראשונה, ומתחיל לנקות.
מאחורי גבו, יד נכרכת סביב ידך. את עוצרת את נשימתך. היא לוחצת בעדינות על אצבעותייך. תודה. מחווה דוממת, רועמת באוזנייך כמו תוף. תודה.
את מחכה שאביה יעסיק את עצמו במגב ובדלי. אב, ממוקד ומעשי, מנקה כלאחר יד דם מרצפת המטבח שלו.
את מרגישה את הדופק של ססיליה כנגד מפרק כף ידך. את עומדת בלי לזוז כמה רגעים, ואז לוחצת בחזרה על אצבעותיה.


פרק 45: האישה בתנועה


הוא נכנס לחדר, משחרר אותך מהאזיקים ואומר, "קדימה."
"מה?" את שואלת.
הוא מנפנף כדי לזרז אותך. "בואי," הוא אומר. "אין לי הרבה זמן."
את קמה לאט, למקרה שלא הבנת נכון. אבל הוא לא מתחרפן. אם כבר, הוא רוצה שתזדרזי. הוא מושך במפרק כף ידך ומאיץ בך לרדת במדרגות.
זה אמצע היום. יום שני. ססיליה בבית הספר. הוא אמור להיות בעבודה. חשבת שהוא יחזור לקראת ארוחת הערב לכל המוקדם.
הכלבה. הוא היה חייב לחזור לבדוק מה איתה. ובאותה הזדמנות, הוא החליט לעשות... גם את מה שזה לא יהיה.
הוא מרים את שולי הסוודר שלו ומראה לך את האקדח בנרתיק. מחכה שתהנהני, ואז פותח את הדלת.
"לטנדר," הוא אומר.
עיניו בכל מקום עלייך, על הטנדר, על הסביבה, על העצים והבתים והציפורים. זרועו כרוכה חזק סביב כתפך. הוא מוביל אותך לטנדר, פותח וסוגר את דלת הנוסע ורץ לצד השני. את מרגישה את השינוי באטמוספרה, את ההקלה שלו כששניכם בפנים.
"מה קורה?"
הוא מצקצק כאילו התשובה ברורה. "אנחנו יוצאים לסיבוב."
הבטן שלך מתהפכת. אין לך מושג למה הוא מתכוון. הוא מתניע את הטנדר ומתרכז ביציאה משביל הגישה. פניו חסרות הבעה, בלתי מובנות.
לעזאזל.
הוא לא אומר לך לעצום עיניים. את מחכה עד שהטנדר על הכביש כביש כפרי, משני צדיו עצים ובתים, בתים ממשיים, אבל אין איש באופק כדי לשאול.
"אני יכולה... אני יכולה להסתכל?"
"את יכולה לעשות מה שאת רוצה," הוא אומר, כאילו זה לא השקר המחורבן הכי גדול שיצא לו מהפה.
עינייך דבוקות לחלון. תתרכזי. הכול כל עלה, כל חלון הוא רמז חיוני. מאז אותו ערב בסלון, עיבוד מידע נדמה לדיווש בתוך אורז יבש, שום דבר לא נדבק, הכול חומק ממך, אבל את חייבת לנסות.
את חייבת לנסות.
הוא נוסע לאט, חולף על פני בית אחר בית. השכונה היא פרבר מגורים, ההפך מביתו הקודם שטח גדול מוסתר ביער, בלי שום איש בסביבה, דונמים של אדמה מסוככים עליו מעין צופייה.
זאת לא הסביבה הטבעית שלו. כל כך חשופה, כל כך חודרנית. אם שמים גבר כמוהו במקום כזה, הוא בטח יהפוך לחבית אבק שריפה.
יש שם עצים ועמודי חשמל וזהו. אין אף אחד בחצרות הקדמיות. המבוגרים בעבודה, הילדים בבית הספר. אתם חולפים על פני עדר פרות מימין. פרסומת למפעל בשר במרחק כמה מטרים משם, "האחים הקצבים". לצד השלט, באר ישנה חלודה, מפחידה. באר מהסוג שקוראים עליה באגדות ממאה אחרת.
תתרכזי.
עד עתה הוא פנה שמאלה, שמאלה וימינה. שמאלה, שמאלה וימינה. את נאחזת בכך כמו בשליפים למבחן. שמאלה, שמאלה, ימינה, וישר על פני העדר של הקצבים.
צימר משמאל. לימינך, ספרייה. ופתאום פתוח, זמין, חופשי לכול, ממש מולך מרכז העיר.
את בטח הוזה.
הוא נוסע ברחוב שנראה לך כמו הרחוב הראשי. זה יותר מדי, ממש יותר מדי לקלוט הכול בבת אחת חנות סנדוויצ'ים וחנות ספרים ובית קפה ומאפייה וחנות משקאות חריפים ומספרה וסטודיו ליוגה ודראגסטור. מעבר לפינה, מסעדה שנקראת אמאנדין. היא סגורה. את זוכרת שלעתים קרובות מסעדות סגורות בימי שני.
הכול כל כך נורמלי. כאילו את יכולה לצאת מהרכב ולחזור לעשות דברים להזמין כוס קפה, ללכת לשיעור ויניאסה, לקנות שפתון חדש.
את פונה להביט בו. עיניו נוצצות, שקופות בשמש החורפית. כפות ידיו מלחששות על ההגה. כל כך פשוט. חנות הספרים ברקע. ידיים בתנוחת עשר ושתיים. בחור יוצא לסידורים. אבא מסתובב בעיר. גבר מכובד, חי חיים מכובדים בעיירה מכובדת.
הוא עוצר ליד המאפייה. מחנה מאחורי BMW כסופה, מעביר לניוטרל.
"אז מה דעתך?" הוא שואל.
אין לך מושג למה הוא מצפה ממך. את מסתכנת בהצצה הצדה. הוא לא אמור לדאוג? מישהו עלול לראות אותך. תכף. במשך חמש שנים הוא הסתיר אותך, הסיט וילונות, נעל מאחורייך דלתות. מה הוא עושה?
"זה... מקסים," את מנסה.
צחוק קטן. "זה תיאור טוב," הוא אומר. "גם האנשים מקסימים." הוא מעיף מבט החוצה. "ואם כבר מדברים על אנשים..."
את עוקבת אחר מבטו. גבר יוצא מהמאפייה. הוא כפוף, עטוף במעיל אפור, שקית נייר מתחת לזרועו. הגבר רואה את הטנדר ומשנה את מסלולו.
הוא הולך לעברכם.
כשהוא מתקרב, את רואה פרטים ממנו: מקריח, כתמים חומים זרועים בבסיס הקרקפת, טבעת כסף על הקמיצה השמאלית. את נצמדת לכל פרט, מהופנטת ממבנה גופו הממוצע לחלוטין. זה מה שעשו לך חמש שנים בלי פרצופים חדשים.
האיש מנופף לעבר הטנדר. "איידן!"
זהו זה. הוא ישלוף את האקדח, וזה יהיה סופו של האיש במעיל האפור. את נאחזת במושב הנוסע. הלסת שלך מתהדקת. השיניים חורקות זו בזו, תקליט שרוט מהדהד במוחך.
צליל לימינך. את מסתכנת בהצצה הצדה.
החלון של מושב הנוסע נפתח.
מה קורה, לעזאזל?
"שלום, אדוני השופט."
קולו לבבי ומנומס ודביק. פניו מביעות הנאה פשוטה ומהימנה של היתקלות בידיד ותיק ברחוב.
עכשיו החלון שלך פתוח לגמרי. האיש במעיל האפור נשען על הטנדר ואומר שוב שלום.
"מה נשמע?" הוא שואל. "אתה לא עובד היום?"
הגבר לשמאלך צוחק ומקיש באצבעותיו על ההגה.
"אני בהפסקה, אדוני השופט. אתה יודע איך זה. אי אפשר לברוח מהבוס ליותר מדי זמן."
גם האיש מגחך. בטח, הוא אומר, אלא מה. "ותקרא לי פרנסיס," הוא אומר, "כבר אמרתי לך מאה פעמים. אין צורך ברשמיות."
"אם אתה מתעקש." ואז, בנימה מבודחת: "אדוני השופט."
את מרימה את מבטך אל האיש במעיל האפור ובוהה בו באינטנסיביות רבה ככל האפשר בלי לעורר חשד ממושב הנהג. עינייך דומעות. פנייך לוהטות. תסתכל עלי. תשמע מה אני חושבת. תסתכל עלי, בן זונה מזוין. אתה יודע מי אני?
בטח תלו מודעות. אחרי שהוא לקח אותך. זה היה במקום אחר, אבל בטח לא רחוק כל כך. אם היית שופט בעיירה סמוכה, לא היית שומע? לא היית זוכר? פני הנעדרות לא היו נחקקות לנצח במוחך?
מבטו של האיש נח עלייך. סוף כל סוף. לכמה רגעים את חושבת שזה קרה. האיש זיהה אותך. האיש הזה יציל אותך. ואז הוא מחזיר את מבטו אל מושב הנהג ומרים את גבותיו בשאלה דוממת, וזאת...?
מוחך מנסה לצרוח. התשובה, התשובה הנכונה. מוחך מנסה לצרוח את שמך, אבל שום דבר לא בוקע. כמו משא שמכביד על גוף. שום דבר לא זז.
משמאלך, יד על כתפך. "זאת בת הדודה שלי," הוא אומר. "היא באה לבקר בחגים."
מה שאת יודעת: ביום הראשון שלך בתוך הבית, ראית אישה במראה בחדר האמבטיה. היא בכלל לא דמתה לך. פסים לבנים בשערה, לחיים שקועות. מבוגרת בחמש שנים. לא מאופרת. פעם היית מתאפרת המון. אייליינר, מייקאפ, שפתונים בכל מיני צבעים. ועכשיו תראי אותך. איך מישהו יכול לזהות אותך, חוץ מאמא ואבא שלך, שתרים אחר פנייך בכל זרה ברחוב?
את אפילו לא יכולה להגיד את שמך המחורבן. אפילו לא בראשך.
השופט מהנהן בהערכה. הוא פונה אלייך. "ומאיפה את מבקרת?"
לשונך דבקה לחכך. את אמורה לשקר? להגיד שם של מקום אקראי? מה אם לשופט יהיו עוד שאלות? או שאת יכולה להגיד את האמת? את יכולה לזרוע זרע, להגיד את שם העיירה שנלקחת ממנה?
לפני שאת מספיקה להחליט, הגבר במושב הנהג עונה במקומך. "רייפורד, פלורידה. צפונית לגיינזוויל. כל המשפחה שלי באה משם."
השופט מתבדח, משהו על כך שאנשים באים הנה בגלל מזג האוויר, כי נמאס להם מהשמש בפלורידה.
את חושבת: רייפורד, פלורידה? איך זה התגלגל על לשונו. מה שמעת על שקרנים מיומנים? שהם עוטפים כל שקר בשכבה דקה של אמת?
משם הוא בטח בא, את מחליטה. רייפורד, פלורידה. את מדמיינת נער נצלה בחום, הלחות מסלסלת את שערו, החולצה נדבקת לכתפיו. יתושים ותנינים קטנים ועצי אלון מסוקסים. סערה נרקמת בתוך ראשו.
השופט מקיש על הרכב מהצד שלך.
"טוב, לא אעכב אותך." הוא מהנהן לעברך. "היה נעים להכיר. אני מקווה שתיהני מהביקור. אני מתנצל על הקור הנורא. זאת המומחיות המקומית."
דממה תלויה באוויר, עד שאת זוכרת איך השיחות האלה אמורות להתנהל. את מחייכת אל האיש. אומרת תודה. זה מבעיר את לשונך.
אתה לא מזהה אותי? את באמת יכולה לחמוק מהעולם, כאילו נפלת דרך פני השטח של אגם קפוא, ואף אחד אפילו לא יזכור לחפש אותך?
החלון של מושב הנוסע נסגר. הוא מחכה שהשופט יחזור למכוניתו, ואז חוזר ומשתלב בתנועה. הוא מנופף פעם אחרונה לידידו הוותיק ומתחיל לצאת מהעיירה.
את שותקת בזמן שהנוף משתנה בחזרה לעצים, שיחים ועמודי חשמל. את מתאבלת על ההזדמנות האבודה. על איש שהיה יכול להציל אותך. על האישה שנראית כמוך, זאת שחדלו לחפש.
"איש נחמד, השופט." המרפק שלו נח על צד הנהג, ידו השמאלית באוויר, השנייה על ההגה. "ככה זה עם האנשים כאן. נחמדים מאוד. מאמינים באנשים."
הוא מעיף מבט בשעון שבלוח המחוונים. בתוך מוחך החלקים מתחברים: זה מה שהוא רצה. הוא רצה להיתקל בשופט. הוא ידע מתי ואיפה לצפות לו. הוא דאג להגיע לשם בזמן.
הוא מחייך לחלל האוויר, ונושם עמוק, בשלווה. גבר שהתוכנית שלו בדיוק הצליחה להפליא.
הוא רצה שתראי. הכלא שהוא בנה בשבילך לא מורכב רק מקירות או גגות או מצלמות. זה העולם שהוא יצר, ואת התפוגגת מתוכו.


פרק 46: אמילי


לא אשאר הרבה זמן. זה מה שאני אומרת לעצמי. רק אציץ.
אסע לשם אחרי המשמרת. אני אומרת לאריק ויוואנדה את אותו תירוץ הדראגסטור. הם יודעים שאני משקרת. הם חברים טובים ונותנים לי את המרחב שאני צריכה.
אני שונאת לשקר להם. אני איומה בשקרים. אבל אין לי ברירה.
כשאני מגיעה לשם, הטנדר שלו בחניה. הוא פה. הוא ממש פה.
אני מסתכלת מהכביש, במרחק כשלושים מטרים, במקום שבו העצים צפופים והעשבים גבוהים. מה אעשה אם הוא יראה אותי? אולי אגיד לו שהמכונית שלי נתקעה ושהתכוונתי להתקשר ולבקש עזרה. הוא יגיד לי לא לזוז. הוא ירוץ הביתה, ואז בחזרה אלי עם כבלי התנעה.
זה לא יהיה הדבר הכי גרוע בעולם אם הוא יראה אותי.
למרות זאת אני מכבה את המנוע. גם את האורות. הווילונות בביתו מוסטים, אבל אני בכל זאת רואה שהאור דולק למטה, וגם בשני חדרים למעלה.
אני מדמיינת אותו יושב בסלון, קורא, רואה טלוויזיה. אולי הוא שוכב, מסתכל בטלפון בתמונות ישנות של אשתו, אומר לעצמו שהוא ילך לישון אחרי עוד תמונה, רק עוד אחת ודי.
השרירים שלי נרגעים. הגב נשען על מושב הנהג. אפילו מרחוק, הידיעה שהוא שם מרגיעה אותי. זה לא מספיק, אבל זה משהו.
הוא פה. הוא ממשי. ככה גם אני מרגישה ממשית.
חבטה שוברת את הדממה מעבר לרחוב. אני קופצת, ואז מציצה מבעד לעצים. מר גונזלס יוצא מביתו עם שקית זבל. בדרך חזרה מהפח, הוא עוצר לסדר את שרשרת הנורות על צד ביתו, נורות אדומות וצהובות שמסמנות את קווי המתאר של המבנה. משפחת גונזלס יצאה מגדרה השנה. אייל אדום אף מלחך בחצר הקדמית. בובת סנטה מתנפחת פורצת פנימה מבעד לחלון הקומה הראשונה. זֵר גדול תלוי על הדלת. הבית עצמו הפך למתנה ענקית, עטופה בסרט אדום גדול מעל לחניה המקורה.
ולא רק משפחת גונזלס. כל הבתים הסמוכים מקושטים, מהבהבים בצבעי זהב, אדום וירוק. הבית של איידן הוא הבית היחיד ברחוב שלא מקושט.
הוא ואשתו היו עורכים מסיבת חג כל דצמבר. ההורים שלי הרשו לי ללכת כמה פעמים עם חברים, ואני לא אשכח את האורות הם נתלו מהגג עד הקרקע, גלשו מהמרזבים, סודרו בשורות ישרות, נכרכו סביב עצים, זרים, כל שיח ברדיוס של קילומטר. אנשים לא הפסיקו להחמיא לו. הוא תמיד נפנף את השבחים. "אני עובד עם חשמל," שמעתי אותו אומר. "באמת היה מביך אם לא הייתי יודע לתלות כמה שרשרות עם נורות."
השנה לא היה לו חשק. אלא מה. אני מושכת חתיכת עור יבש מהשפה התחתונה. ברור שהשנה לא היה לו חשק. אשתו מתה, אמילי. ברור שהוא לא רוצה להתעסק עם שרשרות של נורות. ברור שהוא לא מוצף ברוח החג.
כל הזמן הזה חשבתי שמשהו לא בסדר איתנו, איתי. לא רציתי לעצור ולחשוב שאולי הוא פשוט עצוב. מתאבל.
אני שוב מביטה על החלונות.
אולי הוא אפילו לא יודע איך לבקש עזרה. אולי הוא מחכה למישהי. מישהי אינטואיטיבית ועקשנית, שתדפוק על דלתו שוב ושוב שוב, עד שלא תהיה לו ברירה אלא להכניס אותה פנימה.


פרק 47: האישה בבית


עבר זמן רב מאז ארוחת הערב, אחרי שהבית השתתק. דממה, ואז הוא פה. אנחה, רוכסנים. אתם תמיד מוצאים את עצמכם שוב באותו מקום, שניכם, כמו מגנטים שפונים לכיוונים הפוכים.
אחר כך הוא משתהה, יושב לצדך.
"תשמעי," הוא אומר.
את מקשיבה.
"אני צריך שתעשי משהו."
את נותנת לעצמך כמה רגעים. "תגיד לי."
הוא כוסס את החלק הפנימי של לחיו. "זאת ססיליה."
הבטן שלך מתכווצת. "מה איתה?"
"בקרוב תתחיל חופשת חג המולד." הוא מחכה שתגיבי, אבל את לא אומרת כלום, אז הוא ממשיך. "אני צריך שתשגיחי עליה."
את מקמטת את המצח. "להשגיח עליה?"
הוא מסביר בעוקצנות, כאילו הכול ברור מאוד ואת רק עושה בעיות בלי שום סיבה. "היא לא תלך לבית הספר. היא תהיה בבית כל היום. היא ילדה גדולה. היא לא צריכה מישהי שתטפל בה או משהו כזה. רק... מישהי שתהיה בסביבה. שתדע מה היא עושה."
הוא נושא את מבטו אל התקרה. "בדרך כלל היא היתה מבלה עם אמא שלה בעונה הזאת, אבל, את יודעת. ואני צריך לעבוד, אז..."
ססיליה. הילדה שלו שאין לה רגע לעצמה. שאף פעם לא הולכת למסיבות פיג'מות, אף פעם לא מבלה בבית של חברה. שמסיעים אותה מהבית ואל הבית ברגע שהלימודים מתחילים ובשנייה שהם נגמרים. שמעבירה את סופי השבוע עם אבא שלה ואת הערבים מול הטלוויזיה.
אם תהיה לה דקה לעצמה, היא עוד תתחיל לחשוב. על אביה ועל הדברים שהוא עושה.
"אין בעיה," את אומרת. "אני אעשה את זה."
הוא מחייך מזווית פיו. "אוקיי, תודה," הוא אומר, והאירוניה צובטת אותך. הוא לא באמת ביקש. אף פעם לא היתה לך ברירה.
"עוד שני דברים," הוא אומר.
את מהנהנת.
"הכלבה. אמרתי לה להוציא אותה החוצה כל יום בצהריים. היא תעשה את זה. אל תחשבי על זה אפילו."
איך זה נשמע: אל תדאגי, היא תטפל בכלבה. למה הוא מתכוון: אל תיגעי בידית, אפילו לא בשביל הכלבה. אל תשתמשי בה בתור תירוץ. אל תנסי שום דבר.
הוא מכניס יד לכיס. "וזה הדבר האחרון."
הוא פותח את אצבעותיו וחושף צמיד פלסטיק עם חיבור מתכתי. "את יודעת מה זה?"
פעם היה לך כזה. ענדת אותו כדי לראות כמה קילומטרים רצת סביב פארק כיכר וושינגטון.
"ג'י פי אס?"
את אומרת את זה עם סימן שאלה, כדי שייהנה להסביר לך את זה.
"נכון." הוא מסובב את הצמיד וחושף רצועה שחורה ומבריקה מתחת לפלסטיק הלבן. את רואה שזה לא חלק מהעיצוב המקורי. התוספת האישית שלו.
"ואת יודעת מה זה?"
את מנענעת את הראש לשלילה.
"פס פלדה. עמיד מאוד. אי אפשר לגזור אותו במספריים. אז אל תנסי, אוקיי? אל תתעסקי איתו. אם משהו יקרה לו, אני אשים לב."
את מהנהנת. הוא מניח את הצמיד בצד ומוציא את הטלפון שלו, מקיש על סמל שפותח מפה עם נקודה כחולה מהבהבת במרכזה. עינייך מזנקות על פני המסך כל דבר הוא יֶדַע, כל דבר הוא רמז אבל לפני שאת רואה משהו חשוב, הוא לוחץ על לחצן והטלפון מחשיך שוב.
"הג'י פי אס מקושר לאפליקציה," הוא אומר. "אני יכול לראות איפה את. תמיד." גם הטכנולוגיה התקדמה בלעדייך. הוא למד להשתמש בה, לנצל אותה לטובתו. "אם תנסי משהו, אני אגלה," הוא אומר. "לא אהיה רחוק." שתיקה. "זוכרת במה אני עובד?" הוא מצביע אל השמים.
את אומרת לו שאת יודעת.
הוא מסמן לך שתושיטי לו את מפרק כף ידך.
הצמיד קר על עורך. הוא מתעלם מהאבזם ובמקום זה מושך את הרצועות זו על זו בחוזקה עד שעורך מתחיל להתקמט.
"אל תזוזי," הוא אומר. הוא שוב מכניס יד לכיס ומוציא מכשיר שאת לא מזהה. המכשיר משמיע כמה נקישות ואז עולה להבה. זה מבער בוטאן, אבל זעיר, צמוד לכף ידו כמו קת אקדח. הוא מקרב את המבער לעורך כשהוא עדיין אוחז במפרק כף ידך. את נרתעת. הוא נושך את שפתיו. "אמרתי לך לא לזוז."
הלהבה מלחכת את הצמיד. יחד אתם מסתכלים בפלסטיק שנמס ומצמיד את שני הקצוות זה לזה.
"זהו."
הוא מכבה את המבער. את מאבדת אותו לרגע, עינייך כבר לא רגילות לחשיכה.
הוא מוצא אותך וכובל אותך למיטה. עכשיו את ישנה על המזרן. כך עשית מאז שהחלמת מהיער. הפלסטיק פועם על מפרק כף ידך, לוהט, רוח רפאים שנצמדת אלייך בשעה שצעדיו מתעמעמים.

משהו לא הגיוני בעינייך. למה הוא בכלל מרשה לך להסתובב בבית? נכון, יש לו אמצעי אבטחה, הג'י פי אס על היד שלך, האיום הקבוע שהוא מסתכל עלייך גם מרחוק. אבל למה בכלל להטריח את עצמו עם מטרה נעה?
אחרי שהוא הולך, את שוכבת בחושך בעיניים פקוחות. את נהפכת לתקרה, שטח לבן ומשעמם, שטוח ושכוח. לא היית מקדישה לה מחשבה אבל אם יזיזו אותה, הבית יקרוס. הכול ישתבש.
ססיליה.
מה היא עשתה, הנערה שקוראת, הנערה שאומרת בבקשה ותודה, הנערה שמסתכלת עליו בכזאת אהבה? הנערה שלא תחלום לעשות צרות, שקדנית וממושמעת ונעימה ונאמנה?
מה עשית, ילדונת תמימה, שהוא חושש להשאיר אותך לבדך אפילו לכמה שעות?



מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.


קלמנס מישלון / הדיירת השקטה

Clémence Michallon / The Quiet Tenant


מאנגלית: אסנת הדר

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: חמוטל לוין
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ

ידיעות אחרונות | ספרי חמד


עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play