- פרק 23-
עכשיו
גם כשעדיין זכר - הוא לא זכר.
לא זכר את הפעם ההיא, את אותו יום שישי בבוקר שבו לקח אותי איתו באופן חריג ביותר, למה שהיה כנראה סיבוב סידורים.
לי לא היה אכפת מה זה. העיקר שהלכתי איתו. רק אני והוא.
הוא לבש מדים. כנראה בהמשך הבוקר, או היום, נסע לבסיס או לאיזשהו מקום שנדרש לבוא אליו במדים. ואולי בכלל חזר הביתה במדים מוקדם בבוקר, ונשאר בהם במקום להחליף.
היה נוח ונעים להסתובב אז במדים. בעיקר כשעל הכתפיים היו ברזלים. והכתפיים השתייכו לאיש צעיר ונאה.
בלונדה קטנה וביישנית דבוקה לרגל רק הוסיפה לו נקודות.
באותו בוקר הייתי הנקודות הנוספות.
אני לא יודעת איפה עצרנו קודם ואיפה אחר כך, אני זוכרת רק את התחנה בחנות הספרים ברחוב בן יהודה.
חנות ספרים היתה בעיני מין מקדש. מקום שלא מדברים בו. מקסימום לוחשים. מקום עם ריח מיוחד, שאז לא ידעתי להגיד שהוא ריח נייר ודבק ודיו. מקום שיש בו אינספור ספרים, שהיו בערך הדבר האהוב עלי ביותר גם לפני שידעתי לקרוא.
ובאותו יום שישי עדיין לא ידעתי לקרוא. אבל ידעתי כאילו לקרוא. כלומר, לזהות על פי העטיפות את הספרים שהגננת קראה מהם בגן, לדקלם חרוזים ושירים ושורות מתוכם.
ספרים היו בעיני מין מכונות קסם כאלה, דפים עם ציורים ומילים בין כריכות קרטון, שבלי לקום מהכיסא לקחו אותי לעולמות אחרים. ורחוקים.
גם אבא שלי היה בעיני אז, בגיל שלוש ארבע, מין ישות קצת קסומה כזאת. רגע ישנו, רוב הזמן נעלם. לא כמו אבאים אחרים. בלי להקשיב ממש או להבין באמת את הדקויות, קלטתי שהוא איש חשוב בעיני אחרים. לפעמים אפילו איש מפחיד כנראה.
וגם אני קצת פחדתי ממנו. אפילו שכשהיה בבית הוא הרשה לי לאכול גלידה בכוס, חרף מחאותיה של סבתא, שאמרה שזה ממש לא מנומס, וכשהיינו פעם בבריכה, הוא החזיק אותי חזק בגלגל והבטיח שלא יקרה כלום. ובאמת, לא קרה לי אז כלום. והוא היה מסתכל עלי לפעמים במין חיוך נחמד כזה, שכאילו אמר לי שהוא חושב שאני ילדה נחמדה.
ובכל זאת, קצת פחדתי ממנו כשהייתי קטנה. בעיקר כי לא באמת הכרתי אותו. הוא היה אבא שלי, אבל לא כמו האבאים בספרים. הוא היה אבא בצבא. אבא רופא. אבא עסוק.
אבל באותו שישי בבוקר הוא לקח אותי איתו לחנות הספרים ברחוב בן יהודה. עמדתי לידו בשקט בשקט ולא הפרעתי לו לעלעל בכל מיני ספרים שהוא לקח מהדוכן באמצע החנות או ממדף.
הוא עלעל ועלעל, ואני עמדתי בשקט בשקט.
והוא המשיך לעלעל. והעיניים שלי נמשכו אל ספרי הילדים שהיו מונחים בצד החנות. ואחרי העיניים נמשכו גם הרגליים, ופתאום מצאתי את עצמי עומדת מול ערימות ספרי הילדים.
שלחתי יד מהוססת אל ראשה של ערימה אחת. נמתחתי על קצות האצבעות, אבל לא זיהיתי את ציור הכריכה, למרות השדרה הזהובה, שהסגירה את הסדרה. ספריית פז, נדמה לי שקראו לה.
אבל בשניות האלה על קצות האצבעות, ראיתי שבראש הערימה הסמוכה מונח ספר מוארך שהכרתי ואהבתי מאוד. הסתכלתי ימינה ושמאלה. אבא היה בגבו אלי, מסביב השתהו ליד ערימות הספרים עוד כמה אנשים, והמוכרת הממושקפת, חמורת הסבר, היתה אי שם בקצה האחר של החנות. הרהבתי עוז ומשכתי אלי את הספר. הוא התנדנד לרגע בראש הערימה כמתלבט, ואז נעתר לידי המושכת ובא לקראתי. רגע לפני שנשמט ארצה, הצלחתי לאחוז בו היטב והנחתי אותו חרש על מדף נמוך יותר, שעליו יכולתי לדפדף בו בקלות.
"גן גורים", שעל כריכתו הצהובה קוראת הגננת הדובה סיפור לחבורת הגורים הקשובים סביבה, ובפנים החרוזים של רפאל ספורטה, שחווה הגננת היתה קוראת לנו מהם שוב ושוב. שקעתי בדפדוף. מדף לדף גבר הרצון שלי שהספר הזה יהיה שלי, אבל ממש. שלי בבית, לא רק שלי עם כל הילדים בגן. כל כך רציתי את הספר, עד שהרצון גבר על הפחד שלי לבקש. כשראיתי מזווית העין את הרגליים של אבא מתקרבות אלי, סגרתי ביד אחת את הספר כדי שיראה את הכריכה, ואת האחרת תליתי כמו וו בכיס מכנסי מדיו. ומבלי להסיר את מבטי מהספר, שמא יברח, אמרתי בקול קטן, כי אמנם נורא רציתי, אבל היה גבול לתעוזה שלי: "אבא," אמרתי, "אתה יכול לקנות לי את הספר הזה בבקשה?"
לשבריר שנייה השתררה דממה. עיני לא משו מהספר, גם כי נורא רציתי אותו אבל לא פחות גם מהפחד שמא יגיד "לא".
"אני לא אבא שלך," רעם לצדי משועשע קול זר, "אבל את מבקשת כל כך יפה..." ואז נשמע צחוקו של אבא. ממולי, רחוק ממני. לא לידי.
רציתי להיעלם ומיד. הסמקתי עד שורשי שערי הבלונדיני מאוד. ולא ידעתי לאן להוליך את הבושה.
ילדה רחפנית, עם ראש בספרים, שלא שמה לב בכלל שהיא מכניסה את ידה לכיס מכנסיו של אדם זר במחשבה שהוא אבא שלה.
אבא, אחרי שסיים לצחוק קצת, לגחך קצת ולהסכים עם כל הנוכחים שאיזה יופי שהילדה כל כך אוהבת ספרים שהיא לא שמה לב לכלום סביבה, קנה לי את הספר.
אבל אני, מהבושה, לא נגעתי בו.
אמא נזפה באבא מיד כשהגענו הביתה, שֶׁמה פתאום הוא קנה לי ספר כזה יקר ככה סתם בלי סיבה, במיוחד מכיוון שאני עדיין בכלל לא יודעת לקרוא, ושהיה אפשר להסתפק באיזו חוברת צביעה ודי.
סבתא אילזה, שמעולם לא הצליחה באמת להשתלט על העברית, לא ידעה לקרוא לי מתוכו.
לאבא ממילא אף פעם לא היה זמן לדברים כאלה, וכשם שלא קרא לי שום ספר או סיפור, הוא לא קרא לי גם מזה.
ואף אחד מהם לא שם לב שמרגע שהספר נכנס איתנו הביתה, אני מעולם לא נגעתי בו. בעיני הוא נותר לנצח מעין אנדרטה לכך שלא ידעתי להבחין בין הרגל של אבא לרגלו של איש זר.
ושום דבר מזה אבא שלי לא זכר. גם כשעדיין זכר.
-פרק 24-
1931
אדית פותחת את דלת דירתה בווינה. אילזה לא ממתינה להזמנה להיכנס וסוערת פנימה תוך שהיא מסירה את כובעה ומעילה. אדית תולה אותם בארון המעילים בכניסה ללא אומר.
"ובכן?" תובעת אילזה בקול מתוח.
"בואי שבי, אבקש שיביאו לנו תה," אומרת אדית ומחווה אל הספה.
אילזה נושכת את שפתה, כובשת את קוצר רוחה.
היא לא באה הנה לתה של מנחה. הזמן דוחק, ביותר ממובן אחד.
אדית יוצאת אל המטבח וחוזרת כעבור רגע. אילזה מתבוננת באחותה האהובה.
שכל כך הזדקנה. או לפחות כך זה נראה.
היא מחשבת בראש. כיוון שהיא תהיה בת שלושים ושתיים החודש, אחותה כבר בת... חמישים.
אדית נראית יותר מבוגרת. זה ודאי עול הטיפול באמן שחורץ בפניה אינספור קמטי דאגה, שוחח את קומתה, מעכיר את גון עורה.
"אני מצטערת שאני לא מצליחה להגיע יותר," אומרת אילזה ברגע שאדית מתיישבת מולה.
"זה בסדר," אומרת אדית, "אני יודעת שאת שקועה בעבודה, ויש לך גם את התינוקת, וליאון עם המרפאה החדשה..."
מנהלת משק הבית נכנסת עם מגש תה ועוגיות.
אילזה גורפת לפיה עוגייה עוד לפני שאדית מספיקה למזוג את התה.
"סליחה," היא אומרת ומכסה בידה על פיה, "אני פשוט מתה מרעב."
אדית מחייכת אליה. "את תמיד מתה מרעב לעוגיות," היא אומרת ולא נוגעת בתה שלה, או בעוגיות.
"ספרי לי," אומרת אילזה.
"אני חושבת שאנחנו קרבים לסוף," אומרת אדית בקול מדוד. היא יודעת שאילזה, המנהלת הגדולה, חוזרת להיות אחותה הקטנה כשהדברים נוגעים למצבה הבריאותי המידרדר של אמן.
מגדה מתגוררת בביתה של אדית זה כשנה. קצת אחרי הולדתה של נעמי, כשאילזה, ליאון והתינוקת מילאו את בית האחוזה שבפרוור ברעשי חייהם הצעירים והסואנים, החליטה מגדה שבגילה שבעים ותשע ובהתחשב בבריאותה הרופפת משהו, עדיף לה לגור בעיר, שבה שירותי הרפואה כולם קרובים ונגישים. בתחילה ניסתה אילזה להניאה מכך.
"מה פתאום שאת תלכי מהבית שלך, מבית המשפחה שאת בנית?" התרעמה. "אנחנו נעבור העירה," אמרה.
אבל מגדה התנגדה נחרצות. "יש לך תינוקת, אילזה," אמרה. "ילדים קטנים צריכים לגדול בפרוור, במקום שבו יש מרחבים וטבע ושפע של מקום להכיל את כל העובדים שנחוצים לעזרה," קבעה. "לא בעיר, שבה יש המולת אוטומובילים, רעש כל היום ודירות שאין להן גינות משלהן."
אילזה לא ויתרה בקלות, אבל גם מגדה סירבה לוותר. אילזה ניסתה לגייס לעזרתה את אדית, אלפרד ואנטון, אבל שלושתם סברו שההיגיון לצדה של אמם. "תחשבי מה יקרה אם חס וחלילה היא תזקק לטיפול רפואי מתמשך מסיבה כלשהי," אמר לה אלפרד בגלגול עיניים.
"איזו סיבה יכולה להיות לכך?" תבעה אילזה ברוגז.
"למשל, אם היא תיפול ותשבור, חלילה חלילה, טפו טפו טפו, את הרגל," אמר והצמיד כף יד לחזהו.
"אל תדבר שטויות. למה שתיפול?" ביטלה אותו אילזה.
כשניסתה לגייס לצדה את ליאון, גילתה שהוא מצדד באחֶיה. "הם צודקים," אמר ליאון, "וגם אמא שלך," פסק.
"איך הם צודקים? זה הבית שלה. שלה," הדגישה. "אני מרגישה שאנחנו מבריחים אותה מהבית שלה," הרימה מולו את קולה.
"אנחנו," הטעים מולה, "אולי המאיץ, אחרי ככלות הכול אנחנו מרעישים לא מעט," אמר והישיר אליה מבט נוקב, ושניהם ידעו שלא רק על בכייה המתמשך של התינוקת נעמי הוא מדבר, אלא גם על אינספור הוויכוחים הקולניים והמריבות שהם מנהלים ברחבי הבית. "אבל שיקול הקרבה לשירותים רפואיים מכל סוג שהוא, הוא בהחלט נכון בגילה ובמצבה," הוסיף.
"מה גילה ומה מצבה?" הרימה שוב את קולה מולו. "היא בת שבעים ותשע, נכון, אבל בהתחשב בגילה זה ובכל מה שעברה בחייה, היא במצב מצוין. אז לאיזה מצב אתה מרמז?" שאלה בלגלוג.
הוא הזדקף מעט מולה, עוטה את דמות הרופא שכה הצטיין בה. "כל מחלה בגיל הזה היא פתח לסיבוכים," אמר בשקט. "אל תשכחי שכשנפגשנו, לפני שנים, זה היה כשהיתה לה בעיה רפואית. ואת בעצמך אמרת לא פעם שמאז היא לא באמת חזרה לעצמה. אז תני לה את הכבוד הראוי, תיעני לה קבלי את רצונה. תעזרי לה, תפסיקי להילחם בה."
אילזה ויתרה.
תחילה סברה שאמה תעבור להתגורר בדירה שפעם היתה של אבי המשפחה ואחר שלה, הדירה שמעל למרפאה של ליאון, שעמדה להיפתח בתוך ימים.
ליאון היה הראשון להביע הסתייגות. מטעמים אגואיסטיים לחלוטין, לטעמה של אילזה.
"איך אתפקד ימים שלמים וארוכים במרפאה, אם לא יהיה לי היכן לנוח? הרי אם אקח חדר במלון, ההכנסות כולן יהפכו מיד להוצאות," אמר בטרוניה.
אילזה שמרה על ארשת פנים קפואה. "תנוח על מיטת טיפולים במרפאה," השיבה. "אם המטופלים שלך יכולים להשתרע עליה גם אתה יכול. אחרי הכול, מנוחת צהריים אינה שנת לילה שלם," אמרה.
"אבל זה בלתי אפשרי," קבל, מתוסכל.
מסכת האיפוק נשרה מפניה של אילזה, שאמרו בוז מוחלט. "אקנה לך מכונית, שתיסע הביתה לפרוור כל יום בתום העבודה במרפאה תעבוד ללא הפסקת צהריים ותסיים שעתיים קודם," אמרה, סובבה את גבה ויצאה מהחדר.
בסופו של דבר אמה היתה שוב זאת שהכריעה. מגדה, כך התברר לכל בני משפחתה, לא סתם שלפה רעיון שצץ לפתע בראשה כשהודיעה על רצונה לעבור, היתה לה תוכנית סדורה. היא לא רק רצתה לעבור העירה, היא רצתה לעבור לדירה שתהיה גדולה דיה כך שיהיה בה מקום גם לבת לוויה שתתגורר עמה בקביעות ותסייע לה בכל שתזדקק לו בהמשך. מגדה הבינה שגם בבריאות טובה יחסית היא תזדקק לעזרה רבה יותר ככל שינקפו השנים, והיא לא רצתה להיות לטורח על ילדיה.
אבל כדי להכיר את העיר, לבחור את הרובע שיעניק לה תחושה של שייכות מן הסתם כזה המאוכלס במשפחות יהודיות רבות ולסייר בין דירות אפשריות, רצתה לשהות בעיר עצמה, כדי לחסוך לעצמה את הנסיעות הלוך ושוב לפרוור. היא תכננה להשתכן במלון לתקופה ממושכת, אלא שהפעם אדית, תושבת העיר שנים ארוכות, שאמורה היתה להדריך אותה ולעזור לה בהתאקלמות ובחיפושים, עצרה בעדה.
"לא יעלה על הדעת," הודיעה לאמה בנימת קולה הרכה. "את תתגוררי אצלנו עד שתמצאי מקום שיישא חן בעינייך," אמרה. "הדירה שלנו גדולה ומרווחת, ורק אברהם ואני חולקים אותה, כך שיהיו לך המרחב והשקט שאת רוצה לצד החברה שתרצי, אם תרצי," הצטחקה, "או עזרה, אם תצטרכי."
מגדה לא יכלה לסרב ודומה שגם לא רצתה. וכך התמקמה מגדה באגף בדירתם של אדית ואברהם, החיים נכנסו למסלול נוח ונעים, ובתוך זמן קצר הואט מאוד קצב חיפושי הדירה של מגדה, עד שעצר לחלוטין. איש מהם לא אמר במפורש שהסידור הזמני נהפך לקבוע, אבל שלושתם הבינו שאלה הם פני הדברים.
חלפו כמה שבועות, ומגדה חלתה. חלתה שוב, סברה אדית וכך גם שאר האחים. ליאון היה זה שאחרי ביקור נימוסים קצר אצל חותנתו אמר לאילזה כי הוא סבור שעליהם לקחת את מגדה לבדיקות מקיפות. "זאת לא סתם חולשה מפאת גילה, או בשל אוסף חוליים זניחים," טען. הפצרותיהן של אדית ואילזה לא עזרו. מגדה סירבה ללכת להיבדק. "זה הגיל, יקרות שלי," אמרה לבנותיה. "ובקרוב ודאי אתחזק." רק אחרי שליאון בא לבקרה שוב, חמוש בחיוכו הממיס, ודיבר על לבה, נשבע בהן צדק שהרופא שאליו הוא מפנה אותה שהרי כבן משפחה הוא מנוע מלטפל בה הוא רופא מצוין והבטיח ללוות אותה בבית החולים, מגדה נעתרה.
סרטן, פסק הרופא העמית המצוין בתום בדיקות מקיפות.
אדית בכתה. ובכתה שוב. ושוב.
אילזה כעסה. "למה היית צריך להיות צודק?" הלמה בחזהו של ליאון.
הן ביקשו מהרופא לא לספר למגדה מה בדיוק יש לה. ליאון אמר שחולים מסוגה, כלומר אנשים אינטליגנטים ושבעי שנים, בדרך כלל מבינים גם כשמנסים להסתיר מהם, ולכן אולי מוטב שיאמרו לה את האמת, כדי שתוכל להתכונן. להיפרד כהלכה. אדית ואילזה דחו אותו על הסף. ליאון פנה לאברהם, בתקווה שהלה יצדד בו, אבל אברהם פרש זרועות במחוות אין אונים ומלמל, "אני לא מתערב. זאת אמא שלהן."
ביום הולדתה השמונים כבר לא ירדה ממיטתה. בני המשפחה ילדיה ונכדיה כולם אנשים בוגרים, התאספו סביב המיטה, שדומה היה כי מגדה התכווצה בין מצעיה הצחורים. הם השתדלו לעטות על עצמם חיוכים, אבל הזיוף ניכר. המוזיקה שעלתה מהחדר הסמוך, המוזיקה החביבה על מגדה, לא הצליחה לחפות על השתיקה הנוגה שריחפה בחדר בין קרובי המשפחה מעונני הפנים, שעמדו כמעט נכלמים על חוסר יכולתם להקל על אם המשפחה. מגדה עצמה שכבה חלק ניכר מהזמן בעיניים עצומות, צל של חיוך מרחף על פניה. כשהתעוררה לרגע, שאלה היכן הנינים, והיכן התינוקת הכי צעירה במשפחה נעמי. "לא הבאנו את הצעירים והקטנטנים," הכריז אלפרד, ממלא את תפקידו כבכור הילדים, "חשבנו שהרעש והמהומה שהם עושים יפריעו לך." "חבל," הפטירה מגדה, עצמה שוב את עיניה וחזרה ופקחה אותן רק כעבור דקות ארוכות. ואז כמו חזרה לעצמה לשעה קלה, מתעתעת בכול ובמחלתה. "ככה חוגגים יום הולדת לאמא?" נזפה בהם. "עם פרצופים של תשעה באב? מהר תמחקו את ההבעות האלה או שתצאו מהחדר שלי. ומה עם קצת יין? ומתנות?" צחקה.
זה היה בחודש יוני האחרון. עכשיו, מקץ חודשיים וחצי בלבד, רוב הזמן היא בדמדומים, ישנה, לפותה בעננת תרופות נגד כאבים.
אילזה נכנסת לחדרה של מגדה. היא סוכרת בידה על פיה. חרף העובדה שהיא באה לכאן בכל כמה ימים, האישה המצומקת השרועה במיטה בפה פעור קלות ובעפעפיים רוטטים, מפתיעה אותה בכל פעם מחדש. לאן העלימה את אמה, את האישה החזקה שידעה כל כך הרבה שיברונות ויכלה להם, את האישה תאבת החיים?
"מוּטי," היא רוכנת אל פני אמה הכחושות, מרפרפת בשפתיה על לחייה השקועה, על עורה הכמוש. אילזה מסיטה בתנועה גמלונית את שערה של אמה מפניה. מגדה פוקחת את עיניה, מפנה במאמץ את מבטה אל אילזה.
"אילזה," היא לואטת. "ילדת הנס שלי." מאמץ הדיבור ניכר בה, אך היא לא מפסיקה. "כמה שאני גאה בך."
אילזה מחייכת אל אמה. "אני יודעת, מוּטי. אל תבזבזי כוחות על דיבורים, תשמרי אותם להחלמה," היא אומרת.
משהו חולף בעיניה העכורות כבויות של מגדה. "אין מה לשמור, אני לא אחלים," היא לוחשת בקול סדוק. "כן, אני יודעת."
היה נדמה שהיא רוצה לומר עוד משהו, אך כוחה אזל. עיניה נעצמות. נשימתה כבדה.
אילזה מתבוננת בה, מרגישה שדמעות עולות בעיניה. אבל לא, היא לא תבכה. היא עוצמת את עיניה, מהדקת בחוזקה את עפעפיה, הודפת לאחור את הדמעות ורק אז שבה ופוקחת אותן.
מגדה מביטה בה במבט צלול, כמוהו אילזה לא ראתה אצלה זה זמן רב. "ליבשן," היא אומרת חרש.
ושוב דועכת.
"מה?" שואלת אילזה ולא מקבלת תשובה.
"מוּטי?" היא מנסה שוב, ללא הועיל. "מוּטי?"
נסערת, היא יוצאת מהחדר, נתקלת במסדרון באדית. "היא התחילה להגיד משהו ונרדמה," היא מדווחת, מתוסכלת.
"כן," מהנהנת אדית. "זה קורה לה בימים האחרונים."
"למה?" תובעת אילזה ושומעת את התסכול מייבב בקולה.
"כי היא גוססת," אומרת אדית בהשלמה, כמעט סטואית.
"איך את מדברת?" כועסת אילזה.
"אילזה, חומד," מנסה אדית להפיג את זעמה המפוחד של אחותה הקטנה. "אין מה לעשות, זה הסוף. והוא קרוב."
אילזה מתנערת ממגעה וממהרת אל אכסדרת הכניסה, שם ממוקם מכשיר הפלאים החדש הטלפון.
היא מרימה את השפופרת, מחייגת, מדברת עם מרכזנית ומועברת למחלקה שבה עובד ליאון בבית החולים. היא מבקשת לדבר איתו, מקשיבה לתשובה וטורקת את הטלפון. היא סובבת בעצבנות בחדר, מציצה בשעונה, ממלמלת לעצמה משהו ופונה אל אדית: "עוד שיחה אחת, אדית."
"כמה שתרצי," אומרת אדית ומשגרת אל אחותה מבט רך. אילזה שוב מחייגת, הפעם למרפאה החדשה חדישה של ליאון. היא ממתינה, הצלצול שאינו נענה מהדהד באכסדרה הדוממת. היא שוב טורקת את הטלפון בזעם.
מאוחר בלילה, כשליאון ישוב לדירתם שמעל המרפאה, הוא ימצא את אילזה יושבת זקופה, ממתינה לו בטרקלין באור קלוש של מנורת צד אחת בלבד, כוסית שרי על שולחן הצד שליד הכורסה שלה.
"ליבשן," הוא מופתע. "מה את עושה ערה עדיין?"
"מחכה לך," היא משיבה בנימה מקפיאה.
הוא עוצר על עומדו. "קרה משהו?" הוא שואל. "אמך..."
"עדיין חיה," היא אומרת בקול עצור. "אם אפשר לקרוא לזה חיים."
"אוי, ליבשן," הוא מבזיק אליה מבט מנחם וממהר לעברה.
היא עוצרת אותו בהנפת כף יד.
"אל תטרח. עכשיו אני לא צריכה אותך." היא לוגמת מהכוסית שלה; הוא מביט בה מבולבל לרגע; היא משגרת אליו מבט מאשים. "איפה היית כל אחר הצהריים? חיפשתי אותך בבית החולים ובמרפאה. בפעם האחת," היא מטעימה, "שבאמת הייתי צריכה אותך, היה בלתי אפשרי למצוא אותך."
הוא שותק מולה.
"חיפשתי את דוקטור ליאון גליקסון המהולל," קולה נוטה ללעג, "זה שמסוגל לעזור לכל מטופליו, כדי שיעזור גם לאמא שלי. לא יכול להיות שאין דרך לעזור לה," היא אומרת.
"אין דרך לעזור לה," הוא מחליק בקלות לעמדת הרופא הסמכותי, "אפשר רק להקל את כאביה."
היא לוגמת עוד לגימה מדודה, נועצת בו מבט אפל בעיניה החומות, שנראות באור הקלוש כמעט שחורות.
"איפה היית?" היא שואלת בזעם כבוש וקר.
"עסוק," הוא מפטיר מקץ שניות אחדות, מסתובב ויוצא מהחדר.
והיא יודעת שהיה בעוד פגישה של פעילים ציונים, והוא יודע שהיא יודעת, ושניהם יודעים שחבית חומר הנפץ הזאת המוצבת ביניהם, הולכת ומתמלאת.
כעבור שבוע מגדה מתה במיטתה, בדירתה של אדית. "סרטן הכבד", נכתב בסעיף "סיבת המוות" בתעודת הפטירה.
-פרק 25-
עכשיו
איפה אתה כשצריך אותך?
עסוק. לא פנוי. לא זמין. לא נגיש.
כמו תמיד.
כמו בחיים.
ולא שחיפשתי אותך אי פעם בגלל איזה צורך נפשי, או רגשי.
לא, לא. מה פתאום. מאז ומתמיד, בחוש כנראה עוד לפני ההבנה, ידעתי שעדיף לא להזדקק לך במובנים האלה.
שאין לך מה לתת.
שאתה לא מסוגל.
רק בתחום אחד היה מותר ואפשר לגלות צורך מולך.
מולך כרופא.
שאלות והתייעצויות בתחום הרפואי התקבלו ברצון ונענו. גם אם באיחור. אפילו ניכר.
ידעת לשלוף מומחים לכל דבר ועניין מהשרוול ומספר הטלפונים, לאבחן גם לא בתחומך ולנתב לטיפול בהתאם וכמעט תמיד צדקת. להסביר כל פרוצדורה שצריך לעבור, איך זה מתבצע, מה מרגישים לפני, אחרי ותוך כדי. ידעת על תרופות וטיפולים בכל מיני תחומים, ידעת להגיד בביטחון שהרופא שאמר ככה לא יודע על מה הוא מדבר, שההמלצה של ההוא "שווה לתחת", כפי שנהגת להטיח בהחלטיות, שאחר "מבלבל את המוח" או "מקשקש בקומקום".
בשביל כל החברות שלי שאלתי וביררתי. את החבר שלי בצבא הבאתי אליך, שתדבר איתו על נפלאות הרפואה.
היום הוא פרופסור, נחשב מאוד בתחומו.
אותי, אגב, מעולם לא עודדת ללמוד רפואה. עזוב עידוד עידוד ממש לא היה בדנ"א שלך. אף פעם לא שאלת אפילו אם אולי אני רוצה ללמוד רפואה.
או בכלל מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.
גם כשהייתי גדולה.
ודווקא עכשיו, כשאני צריכה את הרופא שבך, זה שהיה נענה אתה איננו. לא זמין. לא פנוי.
נפקד.
כמו בחיים.
זה קרה בעבר שבו עוד היית בחיים כמה פעמים. בודדות, אמנם, ובכל זאת. שנפלה עלי איזו אבחנה מבאסת, תמיד של איזה רופא אחר. רופאים הרי לא מטפלים בבני המשפחה שלהם, אז זה לא היית אתה, אבל אליך באתי עם האבחנה. ובכל פעם פירקת אותה לגורמים קטנים והרבה פחות מעיקים או יותר אפשריים לניהול, בדיוק כפי שעשית עם המטופלים שלך.
אני, לעומתם, פשוט לא הייתי צריכה לקבוע תור או להעביר כרטיס קופת חולים.
ועכשיו נפלה עלי עוד אחת כזאת.
ואני צריכה אותך.
אבל אתה שוב, לא פנוי. איננו.
בא לי לצרוח שתשמע, שתדע שזאת רק שאלה ברפואה, זאת לא התחשבנות. אני לא אשאל שום שאלות אחרות ולא אתבע תשובות לשאלות שמעולם כנראה לא עצרת לשאול את עצמך.
תחשוב שאני מטופלת שלך. אחת מאלפים שעברו אצלך ולא זכרת את שמותיהם. מטופלת שמחפשת הבהרות.
אבל לא.
במוות, כמו בחיים, אתה נפקד.
עוד יותר נפקד.
בא לי לצרוח. בעיקר על עצמי.
למה אני עדיין מרגישה שאני צריכה אותו?
הוא לא היה שם בשבילי בחייו. למה שיהיה שם בשבילי במוות?
-פרק 26-
1933
ליאון מסתובב בבית אחוז תזזית.
אילזה מסתגרת שעות בחדר העבודה.
נעמי חומקת מהאומנת למטבח, אל בין זרועותיה של סוזי, המבשלת הקשישה, שמפטמת אותה עד בלי די, כאילו מיני מזונות הם תחליף לתשומת לב. לגילויי חיבה.
הלן, האומנת קרת המזג ואטומת המבע, כבר יודעת למצוא אותה בקלות במחבוא רב הפחמימות החביב עליה, ונוזפת בקביעות בצוות המטבח ובפעוטה. גם הפעם.
"מה את רוצה מהילדה," נאנחת סוזי ומוחה את כפות ידיה בסינרה המרובב. "היא בסך הכול בת שלוש. כל הילדים בגיל הזה אוהבים מתוקים. גם אמא שלה," היא מטעימה, מדגישה את ייחוסה בהיררכיית עובדי האחוזה, "היתה יושבת אצלי במטבח כל הזמן כשהיתה קטנה, ואוכלת המון מתוקים. במיוחד היא אהבה את המאפים שלי. ואיך שהיא היתה רבה עם האח הגדול שלה פרדי ינוח בשלום על משכבו כשהוא היה סוחב לה את העוגיות שלה..." סוזי מצטחקת לרגע.
"כל זה יפה וטוב," עונה הלן בגרמנית הקפואה שבפיה, "אבל מיסיס גליקסון," היא מקפידה להדגיש כדי לבדל ולייחד את מעמדה שלה כנושאת בשורת האוניברסליות באחוזה בניגוד לכינוי "פראו גליקסון", השגור בפי שאר עובדי האחוזה "מעדיפה שנעמי לא תאכל יותר מדי מאכלים מתוקים בין הארוחות."
סוזי מתלבטת. מצד אחד, היא בזה לאנגלייה הגרומה והחמוצה תמיד, משוכנעת שהגברת אילזה לא אמרה דבר וחצי דבר על הרגלי האכילה של נעמי הקטנה. בשמחה היתה מתעמתת איתה. אלא שבצד השני נמצאת נעמי פעוטה חביבה ונחבאת אל הכלים, ששני הוריה עסוקים כל אחד בענייניו מבוקר עד ערב, וכיוון שאין לה אחים ואחיות אין לה אל מי לפנות ובמי להתנחם. היא לבטח אינה מוצאת נחמה בין זרועותיה של האנגלייה החמוצה.
סוזי מרחמת על נעמי, ולכן היא בולעת את גאוותה ואת רוקה נמנעת מוויכוח ולוחשת לפעוטה, "נעמי ליבשן, עכשיו נעשה הפסקה קטנה מהעוגיות ואת תלכי לשחק עם מיס הלן, טוב?"
הפעוטה תולה בה עיניים, שמצטעפות בדמעות.
"אל תבכי, ליבשן," סוזי מחבקת אותה, ונעמי שואפת את ניחוחות המאפים מסינרה. "אנחנו נכין עוד עוגיות בפעם אחרת." באצבע מקומחת היא מוחה את לחייה של נעמי, מותחת את זוויות פיה לחיוך מאולץ.
הלן מושיטה יד אל נעמי ואומרת, "בואי, מיס נעמי. יש לנו הרבה עבודה."
נעמי יורדת ממקום מושבה על הספסל ליד סוזי ובלי אומר ניגשת אל האומנת, נותנת לה את ידה ויוצאת איתה מהמטבח.
סוזי ממשיכה להביט אחריהן, אל החלל שנותר ריק אחרי לכתן. היא שוב מתקשה להבין מה באמת קורה באחוזה.
השינוי החל, כמין זרם תת קרקעי כמעט בלתי מוחש, עוד לפני עזיבתה של פראו רוזנברג, יהי זכרה ברוך. אישה יקרה, וכה מלאת חיים, חושבת לעצמה סוזי ומוחה דמעה סוררת.
בעת האחרונה היא דומעת בקלות.
כמה אהבה לעבוד תחתיה, תמיד התחשבה בכל העובדים, ידעה את שמותיהם, הכירה את משפחותיהם. והתייעצה איתה בכל נושא הקשור בניהול המטבח והתפריטים. ורכשה כל כלי ופריט שביקשה, שכל מטרתו היתה להקל את עבודתה.
היא מוחה בתנועות נמרצות את משטח השולחן.
כן, גם אילזה יודעת את כל השמות, מי בחופשה ומי זה עתה התחתנה, אבל תמיד נדמה לסוזי שהיא פשוט משננת את המידע שמישהו מעביר לה, ולא דברים שלמדה לדעת ישירות מהעובדים עצמם. ואם להיות כנה, היא חייבת להודות שאילזה גם מופיעה מעת לעת במטבח לקבל ממנה שיעור בישול ויש לומר, יש לה יד טובה, בעיקר באפייה אבל גם בכך נדמה לסוזי שהיא עושה זאת לא מתוך עניין אמיתי, אלא מתוך צורך למלא סעיפים באיזו רשימת מטלות שרק אלוהים יודע מי הכתיב לה.
סוזי מתיישבת על ספסל המטבח.
איזו ילדה נמרצת, צחקנית וסקרנית היא היתה. וחכמה כזאת חכמה! האדון רוזנברג המנוח הבחין בכך עוד כשהיתה פעוטה ואִפשר לה ללכת עם השכל והסקרנות לאן שרצתה! כל הפרוור התלחש על כך בפעמים הראשונות שהקטנה היתה באה איתו לכל מקום, אבל מהר מאוד הבינו שמוטב לשתוק, בגלל היחס שקיבלו מהֶר רוזנברג. והוא תמיד ידע מי דיבר נגד הילדה מאחורי גבו.
והוא צדק. כמה חבל שלא הספיק לראות איזו הצלחה היא, איך היא מנהלת את החברה שהקים. אפילו בשני האחים הלא יוצלחים שלה יסלח לי אלוהים היא שולטת, והם לא עושים נזקים וגם לא בושות. חבל רק שעל הבעל היפה שלה אין לה שליטה כזאת...
סוזי משחררת אנחה ומושכת אליה בהיסח הדעת את צלוחית העוגיות של נעמי, שעוגייה מיותמת נותרה במרכזה.
מאז באה הילדה, היא מהרהרת ומקרבת את העוגייה לפיה, כן, מאז, התחילה לנשב בבית רוח אחרת. ולא שקודם הם היו זוג מאוהב כמו שהיו הר ופראו רוזנברג כל החיים, אבל הם נראו כחברים טובים, שכשהם מבלים ביחד נעים להם ביחד. ואז נולדה הילדה, שלא הפסיקה לבכות, והם היו מתווכחים איך לטפל בתינוקת, והיתה מינקת ואחות ובכלל, צוות שלם, ורק שאף אחד מהם לא באמת טיפל בה, אף שאדית אוי, אדית הנשמה הטובה באה הרבה פעמים וניסתה לשכנע אותם, בעיקר את אילזה, לטפל בתינוקת קצת יותר...
היא משחררת עוד אנחה ומגלה שהעוגייה איננה.
ואז פראו רוזנברג עזבה והאנגלייה החמוצה הגיעה והר גליקסון התחיל לא לבוא הביתה כמעט בכלל נשאר בדירה בעיר, הוא אומר. הה! הר רוזנברג היה יכול לבוא כמעט כל יום הביתה גם כשעוד לא היה למשפחה אוטומוביל, וד"ר גליקסון, שיש לו אוטומוביל וכולם יודעים שאילזה קנתה לו אותו לא יכול? ואילזה, נו אילזה. היא אמנם מקפידה לראות את הילדה כמעט בכל יום, אבל... דווקא לה, שבגיל שנתיים כבר היתה עצמאית, מלאה ביטחון וחסרת פחד, נולדה ילדה כזאת... רגישה. כן. שצריכה תמיד מישהו לידה, שצריכה שכל הזמן ישחקו איתה ויגידו לה מה לעשות ולאן ללכת. שמפחדת מהצל של עצמה.
סוזי קמה, לוקחת את צלוחית העוגיות הריקה לכיור, מחליפה מילים קצרות עם המבשלת הצעירה, שבוחשת בסיר מלא נזיד השפוּת על הכיריים, ויוצאת מהמטבח אל האגף שכבר שנים מכונה "האגף של סוזי".
היא עייפה. המאמץ הפיזי של האפייה התחום היחיד שנותר בשליטתה הבלעדית מתיש אותה. והעננה הרובצת תמידית מעל הבית, שצלח כמה וכמה תקופות של עצב כבד והחזיר לתוכו את שמחת החיים, גם העננה הזאת מתישה אותה.
שגיאה אחת בלבד אבל איזו שגיאה קולוסלית עשתה אילזה עד כה בשלושים ושלוש שנות חייה, מהרהרת סוזי. הנישואים לרופא השרמנטי. נכון, הוא איש רעים להתרועע, אבל הוא לא הבעל בשביל אילזה, סוזי יודעת. הוא שקוע עמוק מדי בעניינים שלו, שלא מעניינים אותה, ולהפך. והילדה לא שיפרה שום דבר ביניהם. אולי אפילו הגדילה את הריחוק ביניהם, כי עכשיו כל אחד בורח לא רק מהאחר, אלא גם מהילדה. למזלם, ולרוע מזלה של נעמי הקטנה, יש להם האמצעים הדרושים להבטיח שהילדה תטופל, גם אם לא הם אלה שמטפלים בה בעצמם.
טעות קולוסלית, כן, חושבת סוזי ומנידה בראשה למחשבה. מוטב היה לה לאילזה, ברייה עצמאית שכמותה, לוּ לא היתה מתחתנת כלל. מה יש? הרי גם ככה התחתנה כל כך מאוחר שכולם כבר התרגלו לרעיון שהיא לא נשואה, אז בשביל מה היתה צריכה את זה? הרי ברור שלא מפני שהתאהבה עד מעל ראשה בד"ר צחור הבלורית והשרמנטי, שלא היה לה מעולם יותר מידיד, משעשע לעתים, מעניין לפרקים. וברור גם שלא עשתה זאת כדי להביא לעולם ילדים. לא, סוזי משוכנעת שנעמי תישאר בת יחידה.
אז מדוע החליטה שהיא זקוקה לגבר עם חותמת רשמית? היא לא תבין כנראה לעולם.
מה לעשות, היא מפשפשת בכיסה אחר המפתח לחדרה, לא כל דבר היא מבינה.
הנה, גם איך עובד חשמל היא לא מבינה. אז עוד משהו יישאר עלום וסתום מבחינתה.
שיהיה.
***
ליאון מסובב את המפתח בחור המנעול, פותח את הדלת ומגשש בחשיכה אחר מתג התאורה. אח, איזה ערב! הוא עדיין נסער מהדברים ששמע, מלא התלהבות ואדרנלין.
הוא סוגר את הדלת, תולה את מעילו ומגבעתו על הקולב, ועם תיקו בידו ניגש לטרקלין, שממנו מבליח אור.
מחשבה מהירה עוד מספיקה לחלוף בראשו האם שכחתי לכבות את האור לפני שיצאתי לפני שהוא קופא על מקומו.
בכורסה מולו יושבת אילזה. זקופה, דרוכה וזעופה.
"מה את עושה פה?" הוא פולט, כמעט בלי משים.
"זאת הדירה שלי," היא עונה בקול צונן. "שכחת?"
ליאון יודע שהוא חייב להתעשת, ומיד. להניח מיד לכל סערת הרגשות והמחשבות שעוררו בו הדברים שנאמרו בכינוס הערב. הוא חייב למקד את תשומת לבו המוחלטת באילזה ולהתנתק מכל השאר. בדיוק כשם שהוא עושה כשהוא נכנס לחדר הטיפולים במרפאה או במחלקה בבית החולים. שאר העולם חייב להישאר בחוץ. וגם עכשיו עליו להתנתק בבת אחת מכל מה שמילא אותו עד כה. אחרת אין לו שום סיכוי מול אילזה כשהיא במצב רוח כזה, מצב רוח שהוא מכיר היטב, שבו כבר הפסיד לה באינספור ויכוחים ודיונים.
הוא חש קצת כמו ילד נזוף, יודע לא יודע לאן היא חותרת, מרגיש שעליו לעצור קצת את הזמן כדי לסדר את מחשבותיו. הוא ניגש לשולחן הצד ומניח תחתיו את תיקו, מרופף את עניבתו, מעביר יד בבלוריתו ומסתובב אל אשתו.
"קרה משהו?" הוא שואל.
"קרו כל מיני דברים," היא משיבה ומבטה קודח בו.
אם כך, אומר לעצמו ליאון, לא מדובר במקרה חירום. הילדה בסדר, איש לא נפצע, נפגע בתאונה, נפל למשכב או מת.
הוא ניגש למטבח, מוזג לעצמו כוס מים וחוזר לטרקלין. אילזה עדיין יושבת באותה כורסה, באותה תנוחה זקופה, ומבטה עוקב אחריו באותה אינטנסיביות.
הוא מתיישב מולה.
"אז בכל זאת מה קרה? מה מביא אותך הנה בלי הודעה מראש, ושבגללו את מחכה לי ערה עד שעה כה מאוחרת?"
אילזה נושמת נשימה עמוקה. ליאון מכיר את ההתנשמות הזאת. היא סימן לכך שאילזה מתאמצת להישאר רגועה.
"ראשית, אני מרגישה צורך להבהיר משהו שאולי קצת שכחת בשנה האחרונה, מאז שהקליניקה הפרטית מעסיקה אותך במידה כזאת שאתה מעדיף להישאר כאן, בדירה שלי," היא מדגישה את המילה האחרונה, "בעוד שאני, כמעט תמיד, חוזרת מהעבודה הביתה " הוא רוצה לומר משהו אך היא עוצרת אותו בהינף יד. "אני לא צריכה להודיע מראש על בואי הנה, לתאם איתך או עם אחת ממזכירותיך את בואי הנה או את שהותי כאן, כיוון שזאת הדירה שלי. היא היתה שלי עוד לפני שהכרתי אותך או הסכמתי לסידור הזה, שאתה מנצל לטעמי לרעה בהתחשב בסיכומים שלנו לגבי הילדה "
"רק רגע," הוא קוטע אותה, או מנסה לקטוע אותה, אך ללא הועיל.
"תוכל להגיב בהמשך, אם כי לא על ההסכמים שאתה מפר לגבי הילדה אני רוצה לדבר. אני חוזרת לעניין ה'מה את עושה פה' ששאלת בתובענות מאוד לא נעימה ולא ראויה: זאת קודם כול הדירה שלי, ורק אחר כך שלך, ואם אתה מעוניין לעשות דברים או להתראות עם אנשים או נשים " היא אומרת בקול מדוד, "שאינך מעוניין לשתף אותי בהם, או לחשוף אותי אליהם, או לעצם קיומם אנא עשה זאת במקום אחר."
ליאון זע ברוגז על מקומו. "אילזה, באמת, כמה פעמים אני צריך לומר לך שאין שום אישה..."
"אתה לא צריך," היא משסעת את דבריו. "נדמה לי שהבהרנו בינינו את הנושא והסכמנו שלפני ואחרי הכול לא נביך זה את זה בשום צורה ואופן. הדירה הזאת אינה יכולה להיות אחד ממקומות המפלט, המסתור או איך שתרצה לקרוא לכך, שמאפשרים לך לא להביך אותי."
ליאון לוגם מהמים, מניח את הכוס, מעביר יד עצבנית בבלוריתו וקם על רגליו. הוא מפסיע בחדר הלוך ושוב, ממתין לראות מה תהיה טענתה הבאה של אילזה. שהרי את דבריה החלה במילה "ראשית". כלומר זאת היתה יריית פתיחה בלבד.
הוא צודק.
"אבל לא הייתי מטריחה את עצמי להמתין לך עד עכשיו כדי לחזור ולהבהיר את הנקודה הזאת," אומרת אילזה, ולפתע הוא שם לב לכוסית השרי שלידה, שהיא נוטלת בידה וגומעת ממנה באטיות כמעט מהורהרת. "רציתי לדבר על העניין הציוניסטי שלך."
ליאון נעצר על עומדו. זאת פעם ראשונה שהיא יוזמת שיחה על פעילותו הציונית. הייתכן ש... שביב של תקווה מבליח בו, כמו גחל שנותר מאש ההתלהבות שאחזה בו במפגש הפעילים הערב, והוא שב וניצת.
"אין לך מושג עד כמה את משמחת אותי," הוא חוזר למקום מושבו ורוכן אליה בפנים זורחות. "הגעתי כל כך מאוחר כי הייתי במפגש פעילים מלהיב ביותר, שבו נאמו " ידה העוצרת שוב מונפת מולו.
"עצור," היא אומרת ומנידה בראשה. "ליאון, תפסיק." היא מניחה בזהירות את הכוסית. "נדמה לי שלא הבנת אותי: אני לא מבקשת לדבר איתך על הפעילות שלך מתוך כוונה חדשה להצטרף אליך, אלא מפני שהגענו לפרשת דרכים, ואתה חייב לקבל החלטה."
ליאון מיישיר אליה מבט שמתקשה להסתיר את אכזבתו.
מהיום הראשון שהעלה את נושא פעילותו הציונית וחלומותיו בהקשר הזה בפניה, אילזה לא התלהבה. מה שהיה בתחילת יחסיהם חוסר עניין, גם אם מופגן, נהפך בהמשך לרתיעה ולסלידה של ממש מכל שיחה בנושא. היא מעולם לא רצתה לשמוע לא במה מדובר, לא מה מושך אותו בכל זה, לא עד כמה כל זה חשוב לו, כלום. נתק מוחלט, שרק הלך והחריף. היא אפילו לא רצתה לדעת שהוא הולך למפגשים. אז מה היא מעלה את זה עכשיו?
היא שוב מלטפת בהיסח הדעת את שולי כוסית הבדולח, שמשמיעה צליל דקיק קלוש. "זוכר שבהתחלה אמרתי לך שכל העניין הציוניסטי הזה לא מעניין אותי?" היא שואלת בשקט.
"אולי די כבר עם השיבוש הלגלגני הזה?" הוא מתפרץ. "ציוני, לא ציוניסטי. תנועה ציונית, רעיון ציוני וכן הלאה."
"שיהיה," היא מפטירה, לא מתרשמת מההתפרצות. "כך או כך, אמרתי בפירוש שזה לא מעניין אותי, אתה אמרת בפירוש שזה מאוד מעניין אותך, הסכמנו שכל אחד ישמור על תחומי העניין שלו ולא יעיק בהם על השני."
בתור אישה חכמה, מהרהר ליאון במרירות בינו לבינו, היא לפעמים מסוגלת להיות טיפשה כמו נעל. במשוואה שלה, פעילות ציונית וסריגה הן היינו הך. הנהייה של אחיה אלפרד, המעריץ השוטה, אחרי כל מוצא פיו של ד"ר פרויד זהה בעיניה להתעמקות שלו ולהבנה שלו את הרעיון הציוני, לידע שהוא סופג וצובר ומפנים מפי מנהיגי התנועה ומגשימי הרעיון, כולל אחיו הגדול, יעקב, שחי כבר שנים בפלשתינה. איזו איוולת היא לא להבחין בין הדברים, איזו אטימות זאת לסרב לשמוע דבר וחצי דבר הקשור בציונות, איזו אכזבה היא מנחילה לו בתחום הזה לאורך כל הדרך. הוא באמת ובתמים האמין אם לא בראשית הקשר ביניהם אז ודאי כשהחליטו למסד את יחסיהם שיגיע השלב שבו כשם שהיא קשובה לאפיקים חדשים במסחר הסחורות שהיא חולשת עליו, כך תהיה קשובה גם לרעיונות הציוניים.
עכשיו הוא כבר יודע שהשלב הזה לא יגיע לעולם.
אז מה היא רוצה?
"הסכמנו," הוא מפטיר. "נדמה לי שגם יהיה נכון לומר שלא חרגתי מההסכם הזה," הוא מדגיש.
"לא," היא אומרת ולאחר שהות קצרצרה מוסיפה, "אבל גם כן."
הוא נדרך.
"אתה הרי יודע שאני רחוקה מלהיות טיפשה," היא אומרת וחיוך ניצחון קטן שגם אותו למד להכיר יותר מדי טוב בשנים האחרונות מרצד על שפתיה. "כל הציונות שלך," היא מדגישה, ללמדו שהיא יודעת בדיוק מה המונח הנכון אבל בוחרת בכוונה לשבשו, "לא היתה מעניינת אותי גם הלאה, אלמלא נודע לי שמבחינת בעלי היקר זה כבר הרבה מעבר לעיסוק אינטלקטואלי, זה כבר עובר לשלבי תכנון מעשיים."
ליאון מרגיש שהוא מחוויר.
מי הנבלה שסיפר לה שכמה חברים החלו לבחון צעדים מעשיים של ביקור בפלשתינה, כהכנה לעלייה לשם? האם הצליחה לשים איכשהו את ידיה על המכתבים ששלח לו אחיו יעקב, ובהם כל המידע על אפשרויות המגורים והתעסוקה שייפתחו בפניו? האם מישהו בבנק? בבית החולים? גילה לה את דבר קיומו של החשבון החדש שפתח בחודש שעבר, כדי להפקיד בו כספים לקראת הביקור ובהמשך המעבר? האם היא יודעת על כל פגישותיו עם אנשים שבאו משם לכאן, לספר בשבחי החיים שם ולעזור לו בהשגת אישורים?
כעס מתחיל לבעבע בו על אותם בוגדים חסרי שם ופנים, שהסגירו בפניה את מעשיו עוד בטרם גיבש לעצמו תוכנית כיצד להציג בפניה את הדברים, כיצד אולי, הוא קיווה שכן יצליח לשכנע אותה בצדקת דרכו.
הכעס מאיץ שוב את זרימת הדם בגופו, החיוורון הולך ונעלם מפניו, שכמעט מסמיקות.
אין לו ברירה אלא לנצל את ההזדמנות.
"אינני יודע מי סיפר לך ומה סיפרו לך," הוא משתדל לנווט את תשובתו בזהירות, "אבל דעי לך שמעולם לא התכוונתי להסתיר מפנייך דבר שישפיע ישירות עלייך, עלינו, על הילדה," הוא אומר. "נכון שדברים השתנו מבחינתי לאורך השנים, נכון גם שבשנה האחרונה התחלתי לבדוק דברים ואפשרויות, אבל כיוון שטרם גיבשתי תוכנית מפורטת," הוא נזהר, "חשבתי שלא יהיה מן התבונה להטריד אותך בדברים. תקוותי היתה שכאשר אציג בפנייך תוכניות של ממש, אוכל אולי לשכנע גם אותך בהן, לשכנע אותך להצטרף אלי למה שמבחינתי יהיה הגשמת חלום, גם אם בעינייך זה ייראה יותר כ...הגשמת הרפתקה."
הוא כמעט מחייך, מרוצה מניסוחו, משוכנע שהצליח להלך בין הטיפות.
אילזה מאפשרת לו עוד רגע של אשליה לפני שהיא מחזירה אותו לקרקע מציאות חייהם המשותפים. "אולי, אם היית אומר לי משהו ברוח הזאת לפני חודשים, הייתי מאמינה שאלה פני הדברים. אולי אם כי יותר סביר שלא. אבל לא אמרת מילה. ואני למדתי מאחרים," היא שוב קודחת בו בעיניה אף כי קולה נותר מדוד ומתון, "שאתה בא בדברים עם חברים אחרים בתנועתך שמעוניינים להגר לפלשתינה, שאתה נפגש עם נציגים שמגיעים משם, בוחן אפשרויות תעסוקה שם, מקבל מידע והדרכה מאחיך המתגורר שם זה שאשתו הראשונה מתה שם בגלל התנאים הקשים."
ליאון רוצה לעצור את שטף דיבורה, להגיד לה שאשתו הראשונה של יעקב אמנם מתה בפלשתינה, אבל משחפת, שבה יכלה לחלות גם באירופה הנאורה, אבל אין לו סיכוי. היא שוצפת הלאה, קדימה.
"מכל זה אני מבינה שאתה שוקל ברצינות אופציה של הגירה לפלשתינה. אני גם מבינה שהחלטת להתחיל לחסוך כספים לשם כך," ניכר בה שהיא מרוצה מהנוסח האלגנטי שבו הטיחה בפניו את עובדת קיומו של חשבון הבנק האישי החדש שלו, הידועה לה. היא מרצינה מיד חזרה. "ובכן, כך. כיוון שלא אתה דיברת איתי על כל אלו ועוד עניינים אחרים שקשורים בכך, אני מרגישה צורך להבהיר כמה דברים: אם חשבת לשכנע אותי לבוא איתך למקום הלא מפותח והחם הזה בלוונט אל תטרח. זה לא יקרה. אני לא נוסעת לשם, לא לביקור ובוודאי שלא למטרת הגירה או בחינת התיישבות. ואם אני לא נוסעת גם הילדה לא נוסעת."
היא מביטה בו, שותקת.
סערה פנימית גדולה מאיימת להציף את ליאון. אצבעותיו מתרוצצות בבלוריתו, כמו מנסות להשקיט את מחשבותיו הרודפות זו את זו בראשו. "אילזה," הוא אומר לבסוף, רוכן לעברה ונוטל בידו ארוכת האצבעות את ידה הקטנה. "אני יודע שאוסטריה, וינה, זה הבית שלך, של המשפחה שלך, כבר שנים ודורות. אני יודע שאחיך נהרג כששירת בצבא האוסטרי במלחמה הגדולה, בשירות הקיסר. אני יודע עד כמה חברת הסחר המשפחתית חשובה לך ולכל המשפחה. אני יודע שאת עושה בה חיל, שהצעדת אותה קדימה אחרי מות אביך. אני יודע שאת היא המפרנסת האמיתית של כל אחייך. אני יודע שאת נהדרת במקצוע שלך, שאת אוהבת את העבודה שלך. אני יודע שאת עובדת קשה ורואה ברכה בעמלך שאת חיה את החיים בדיוק כמו שתמיד רצית וכיוונת. ואני יודע שיש לנו ילדה מקסימה, שזוכה כאן לכל טוב עדיין הרבה יותר בזכותך ובזכות משפחתך, מאשר בזכותי.
"אבל אני גם יודע שלפעמים, כשאת לא רוצה לראות משהו, את לא מסתכלת במפגיע ובכוונה תחילה. ואז את לא רואה. כבר שנים שאת ממאנת לראות את היופי שברעיון הציוני, את כל הצדדים החיוביים שבו וכבר הסכנתי עם זה, למרות שזה מכאיב לי, שחלק כה חשוב בחיי לא רק שאינו מעניין אותך, את ממש דוחה אותו מכול וכול ונרתעת מפניו. אבל בואי נניח רגע לרעיונות הציוניים ונסתכל כן, גם את במה שקורה סביבנו כאן, באוסטריה. ודאי לא שכחת את ההתקוממות של 1927, את השפעתה על הכלכלה וגם על החברה שלך. ותראי מה קורה מסביבנו עכשיו: את התפקוד של הממשלה, את הכיוון שאליו היא מובילה את המדינה. את אישה חכמה את חושבת שכל זה לא ייגע בעסקים? בחברה שלך? בכלכלה של המדינה?"
"ידענו כבר כל מיני תקופות קשות," היא משיבה נחרצות. "בסוף זה עובר והכול שב על מקומו בשלום."
"מאין לך הביטחון הזה, שהכול יהיה בסדר? למה לא להרחיב אופקים? ללמוד על אפשרויות אחרות, כן גם בפלשתינה, במסגרת ציונית?"
"כי פלשתינה היא שומקום," היא עוצרת אותו בבוז קר. "אם הייתי שוקלת לבחון רק לבחון, כן? אפשרות לחיים במקום אחר, זה ודאי לא היה שם. כי בניגוד למה שאתה חושב, אני בהחלט מודעת לעולם הרחב ולאפשרויות הפתוחות בו. אם הייתי שוקלת אפשרות של מקום אחר, היחיד שאולי היה בא בחשבון הוא ארצות הברית של אמריקה, וגם זה לא היה בא בחשבון מבחינתי עכשיו, כי המצב הכלכלי שם עדיין עגום, הם רק מתחילים להתאושש מהמשבר הכלכלי הגדול שפקד אותם לפני שנים אחדות. והנה לך התשובה הניצחת למה שאמרת: המצב פה עלול להוביל למשבר, גם כלכלי? ייתכן. אבל משברים חולפים בסופו של דבר, ואז הכול ישוב ויסתדר. אף מדינה אינה חסינה מפני משברים. ופלשתינה," היא מוסיפה, "אפילו אינה מדינה. היא מקום, אזור בשליטת מנדט בריטי, שניתן לבריטניה מחבר הלאומים."
ליאון מופתע. היא יודעת הרבה יותר ממה שחשב. ולא רק על מעשיו ותוכניותיו.
"אז אתה מבין, ליבשן," היא מרככת את נימת דיבורה ונרכנת אליו, "אני לא איבדתי כלום בפלשתינה ואני לא מחפשת שם שום דבר. כל מה שאני רוצה, צריכה ואוהבת, נמצא כאן. לכן אני לא נוסעת לשום מקום ואם אני לא נוסעת גם הילדה לא נוסעת."
מבט הפלדה שלה מתרכך גם הוא. "אני יודעת מה המשמעות של חלום, של הגשמתו. אני לעולם לא אבקש ממך לוותר על החלום שלך בשבילי. אבל אנחנו הבאנו לעולם בהחלטה משותפת ילדה. יש לך אחריות כלפיה. הרי בפלשתינה לא תמצא פרנסה טובה יותר מזאת שיש ותהיה לך פה, ודאי לא עם הקליניקה שלך, שצוברת מוניטין ומטופלים מיום ליום," היא מפריזה במכוון במחמאותיה. "אז לאן, ולשם מה בדיוק אתה רוצה לקחת אותה? ללוונט? למדבר? למקום שתנאי החיים בו קשים בהרבה מכאן? מקום שבו השפה, התרבות והמנהגים זרים לנו? מקום שאינו מדינה אפילו? זאת בעיניך התנהגות אחראית של הורה כלפי ילדו?"
היא נשענת לאחור בכורסה, עיניה עוקבות אחר עיניו, אולי אפילו אחר מחשבותיו.
הוא מכחכח. "יהודים צריכים לחיות במדינה משלהם," הוא אומר לבסוף. "אני רוצה לחיות במדינה יהודית. אני יודע, אין כזאת עדיין, אבל זה מה שכל כך מלהיב אותי: אני רוצה להיות בין המקימים אותה. זאת לא חוכמה בעיני להיות רופא בווינה, היכן שמיטב האמצעים הכי חדישים עומדים לרשותי," הוא אומר, מבין מיד שדרך בשדה מוקשים, שהרי כל האמצעים הללו עומדים לרשותו בזכות כספה, ולכן הוא ממהר להמשיך. "החוכמה היא להיות רופא במקום שבו כמעט שאין רופאים ואמצעים, לבנות מערכת חדשה מראשית ועד אחרית, מערכת שתהיה לא רק מתפקדת אלא טובה, לתפארת..."
עיניו מצטעפות לרגע. הוא מתעשת. "אני רוצה לא, אני חייב לנסות. אולי אינגף אל קרקע מציאות שאיני מודע לה. אולי אגלה שאין בי צורך, שאיחרתי את הרכבת או לחלופין שהמשימה גדולה ממידותי. ואולי אגשים חלום. ואז ארצה שאשתי וילדתי יהיו עדות להגשמתו."
שניהם שותקים.
שניהם יודעים מה לא נאמר במפורש.
שניהם מבינים שהספירה לאחור החלה.
-פרק 27-
עכשיו
לפעמים אני רואה אותך פתאום ברחוב.
כלומר, לא אותך. אני יודעת שזה לא אתה. שאתה כבר לא כאן. שאתה איננו.
ובכל זאת, מדי פעם, אני רואה אותך לרגע קצר.
תמיד בדמותו של קשיש כלשהו, תמיד מרחוק.
משהו בהילוכו הכפוף. בכובע מצחייה מהוה. בבגד מרושל.
בזרוע מדולדלת עור. בהבזק חיוך בעיניים בהירות. במשקפיים מיושנים השמוטים על שרוך.
ולרגע אחד הקשיש שמדשדש ממול, במרחק ממני, הוא אתה.
הנה אבא, אני חושבת בבת אחת עם המחשבה שזה לא יכול להיות אתה.
כי אתה איננו.
לא חוזר יותר.
לפעמים אני כמעט קוראת לך, אבל אז משהו בצדודית הקשיש שלרגע היה אתה, גורם לי להתפכח מיד.
לחוש נבוכה.
כמעט טיפשה.
מה פתאום אני רואה מת, שראיתי הכי מת שאפשר, עם דבלולי צמר גפן נעוצים בנקבי פנים שקועים שכל האוויר והחיים יצאו מהם, מה פתאום אני רואה אותו באדם חי, שעומד במרחק עשרים מטר ממני?
איך אני רואה את אבא שלי בקשיש הזה, שבכלל בכלל לא דומה לו?
איך יכולתי להתבלבל?
איך יכולתי בכלל לחשוב שזה הוא?
אני ודאי לא מחפשת את המת בין החיים, אז מה פתאום אני רואה אותו?
מה פתאום?
כשאני רואה את אבא שלי כך לרגע בתעתוע הזה, הוא תמיד בגרסתו הקשישה. המרופטת. הלא שמה זין. רגע לפני שאיבד את עצמו בעצמו, עוד בחייו, רגע אחרי שבאמת לא שם דֵאם, כפי שהיה אומר, על כלום ואף אחד, אבל ממש ובמוצהר.
כשהיה הזקן הקצת תימהוני הזה, שעשה חשבון אם משתלם לו לעשות כתרים, לפי תחשיב של כמה שנים עוד נותרו לו לדעתו לנצל אותם.
הוא טעה בחישוב. הוא חי בצלילות שהיתה מאפשרת לו ליהנות מכתרים לו היה עושה אותם שנים רבות מעבר לתחשיב שלו.
כשעוד היה אבא שחדל להקשיב לאמא באופן מוחלט וסופי בכל הנוגע להופעתו, לא משנה לאן הלך, כי בעיה שלה אם היא חושבת שהוא נראה כמו סמרטוטר חסר מודעות חברתית.
מסוג ההרגלים ששכלל והטעו את כולנו בהמשך, כשחשבנו שהוא בסך הכול נהיה קצת יותר קיצוני בדרכיו המשונות אבל לא מזיקות.
אני רואה אותו כזה, כמו שהיה בזמן האבוד ההוא, שהתקיים בין שיא הזריחה לראשית השקיעה, בין היש לאֵין, כשעוד היה אבא שלי, כשכבר היה איש זקן.
כמו הזקן הזה, שעומד שם, בקצה השביל, שרגליו הדחליליות מציצות מתחת למכנסי ברמודה תכולים מהוהים, לראשו כובע מצחייה מרופט וכתפיו שחות לפנים.
הזקן הזה זר לי. אין לי מושג מי הוא. מעולם לא ראיתי אותו, מן הסתם לא אראה אותו שוב.
אבל לרגע אחד ראיתי בו את אבא שלי.
כמו שהיה רגע לפני.
כשעוד היה אבא שלי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
