-פרק 18-
בכפר לא מתקשרים לאמבולנס.
פשוט מגיעים לבית החולים.
כשרצנו במהירות על פני החצר, ג'ק קרא לי "תביאי את המפתחות," והצלחתי להביא את הריינג' רובר אל המרפסת הצדדית בדיוק כשג'ק יצא מהבית עם אמו בזרועותיו. הוא והאנק הכניסו את קוני למושב האחורי, בזמן שדוק נכנס מהצד השני כדי להחזיק את ראשה על ברכיו.
כשהאנק רץ לטנדר שלו וג'ק נכנס למושב הנוסע, דוק שאל, "אתה לא נוהג?"
ג'ק אמר, "סמוך עלי. אנחנו רוצים שהאנה תנהג."
בית החולים היה במרחק של עשרים דקות נסיעה, ולא היה לי מושג איך להגיע לשם. הגברים היו צריכים לכוון אותי בהוראות בסגנון: שמאלה אחרי הטרקטור! ימינה ליד הלונגהורנס! יש לך פה תמרור עצור!
ואף על פי כן הגענו בתוך חמש עשרה דקות.
הורדתי אותם במפרץ חניית החירום, ורק כשקלטתי את המראה של המשמיד נושא את אמו מחוסרת ההכרה דרך דלתות ההזזה, הבנתי שהוא בלי הכובע.
כלומר, איך בדיוק הוא היה אמור להסתיר את הפנים המפורסמות בעולם בלי כובע? המשקפיים העקומים לעולם לא יספיקו.
התקשרתי לרובי במטה ממגרש החניה, תדרכתי אותו, אמרתי לו להתקשר לחדר מיון כדי למצוא לנו חדר המתנה פרטי, וביקשתי ממנו להביא לנו "כל פריט אחר שיאפשר אנונימיות" בהקדם האפשרי.
"מה זה אומר?"
"אני לא יודעת! כובע לבד? עיתון גדול? תהיה יצירתי!"
בדקתי את חנות המתנות כשנכנסתי, אבל היא היתה סגורה.
עד שהגעתי לג'ק, כבר היה מאוחר מדי. ג'ק והאנק רבו ביניהם במסדרון ממש ליד חדר ההמתנה וכל אדם שהיה שם נעץ בהם מבטים והתאמץ להסתיר זאת.
"אני אקח את זה מכאן," אמר האנק.
"אנחנו אפילו עוד לא יודעים מה הבעיה."
"פשוט לך הביתה ואני אתקשר אליך כשיהיו חדשות."
"זה לא עובד ככה."
"זה עובד איך שאני אומר שזה עובד."
"אני נשאר."
"אתה הולך."
"זאת לא החלטה שלך."
"זאת בטוח לא החלטה שלך."
"אם אתה חושב שאני הולך פשוט לסחוב את אמא שלי מחוסרת הכרה לחדר מיון, להשאיר אותה שם ולחזור הביתה כדי לראות טלוויזיה, אתה לא נורמלי."
"ואתה לא נורמלי אם אתה חושב שאני הולך להיות בסביבתך שנייה אחת יותר ממה שאני צריך."
ג'ק ניסה לשמור על קול שקט. אבל זה רק הוסיף עוד לחץ לסיטואציה. "לא ביקשתי לחזור הביתה!"
"אבל חזרת בכל זאת."
"איזו ברירה היתה לי?"
"תמיד יש ברירה."
"לא תמיד."
האנק התקדם לעבר ג'ק עכשיו. הקולות שלהם היו שקטים ועצורים, אבל שפת הגוף שלהם צרחה.
"אל תעמוד שם ותתנהג כאילו מגיע לך להיות כאן. אתה יודע מי אתה, ואתה יודע מה עשית. ויתרת על הזכות להיות חלק מהמשפחה הזאת. אני כאן, כל יום, אוסף את השברים של כל מה שאתה ריסקת. זאת המשפחה שלי, לא שלך וכשאני אומר לך להסתלק מכאן לעזאזל, אתה מסתלק."
האנק צבר תאוצה כמו גל שמוכן להתרסק אל הסלעים.
קיוויתי שג'ק יוותר, ייקח צעד אחורה וינטרל את המצב.
אבל הוא עשה בדיוק את ההפך.
"לך תזדיין," אמר ג'ק.
וזה היה בדיוק האישור שהאנק חיכה לו. הוא הרים את האגרוף שלו כמו קשת, מוכן לשחרר את החץ
אבל אני התערבתי ותפסתי אותו.
תפסתי את מפרק כף היד שלו, ליתר דיוק, וסובבתי אותו מטה לצד גופו. האנק פלט נהמת כאב.
אפשר לומר בביטחון שהאנק לא ציפה לזה. וגם ג'ק לא.
ההפתעה שברה את המתח של הרגע הטעון.
"אנחנו לא עושים את זה כאן," אמרתי.
בדממה שהשתררה לאחר מכן התגברו המלמולים בחדר ההמתנה.
תפסתי את המרפקים של שניהם, אחזתי בהם בחוזקה והובלתי אותם מעבר לפינה לעבר המכונות האוטומטיות.
הם רבו על משהו שהיה גדול הרבה יותר מהרגע הזה. אבל הרגע הזה היה הדבר היחיד שיכולתי לפתור.
"ג'ק, אתה בא איתי," אמרתי. ולפני שהספיק למחות, הוספתי, "כל חדר ההמתנה מסתכל עליך."
"את חושבת שאכפת לי מזה כרגע? אנשים מסתכלים עלי כל הזמן." הפנים שלו היו מתוחות.
"אני מבינה, אבל אנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה."
"אנחנו מדברים כאן על אמא שלי."
פניתי אל האנק. "לך תהיה עם ההורים שלך. נתראה בעוד כמה דקות."
אבל האנק לא היה צריך לקבל ממני הוראות או רשות. אחרי שמצמץ לעברי לשנייה אחת במקום לומר מה לעזאזל? הוא הסתובב ויצא בלי להגיד מילה.
"אנחנו צריכים למצוא לך חדר שתוכל להתחבא בו," אמרתי לג'ק.
"זה מה שניסיתי לעשות," אמר ג'ק בקול מתוח כמו קפיץ. "הוא לא הסכים להגיד לי את מספר החדר."
קימטתי את המצח. "למה לא?"
"כי הוא מניאק."
בדיוק אז הופיעה חבורה של נערות מתבגרות בקצה הרחוק של המסדרון.
מתוך אינסטינקט, הושטתי יד לעורף שלו כדי למשוך את פניו כלפי מטה לכיוון הכתף שלי. "אל תרים את הראש," לחשתי לתוך אוזנו, ופקחתי עין עליהן. "תעמיד פנים שאני מנחמת אותך."
ג'ק לא נלחם בי. הוא רכן כלפי מטה וטמן את פניו בגומחת הצוואר שלי, בעוד אני מחבקת אותו בשתי הזרועות כדי לכסות כמה שיותר ממנו.
בדיוק כשהבנות חלפו על פנינו, הרגשתי את הזרועות שלו נכרכות סביבי ומתהדקות.
"הי!" לחשתי אחרי שהבנות עברו אותנו.
"אמרת להעמיד פנים." הנשימה שלו דגדגה לי את הצוואר.
"לא עד כדי כך."
"למען האמת לא צריך להעמיד פנים כל כך. את באמת מנחמת אותי." התנתקתי ממנו כדי לסרוק את המסדרון. פנוי עכשיו בשני הכיוונים.
"היה עדיף אם היית פשוט מסתלק מכאן עכשיו," אמרתי.
"את בצד של האנק?"
"אתה תופיע בכל פינה באינטרנט אם תישאר. אין לך אפילו כובע."
לא טעיתי, אבל ג'ק הניד בראשו. "אני לא הולך מכאן עד שנדע מה המצב של אמא שלי."
מקובל עלי.
הובלתי אותו לחדר המדרגות. "אתה יכול לחכות כאן? אני אברר איפה היא ואז אעריך את המסלול כדי להביא אותך לשם."
"את ממש לא צוחקת."
"פשוט תישאר פה. אל תעשה בעיות."
אבל כשהתחלתי לצאת מדלת חדר המדרגות, ראיתי את אותה להקה משוטטת של נערות מתבגרות. הן הסתובבו וחזרו לכיוון שלנו. מה הן עשו כאן בכלל? כשהן יצרו איתי קשר עין, הבנתי שהן מחזיקות את הטלפונים שלהן בהיכון.
חמקתי בחזרה לחדר המדרגות, תפסתי את היד של ג'ק ומשכתי אותו מאחורי בזמן שהתחלתי לעלות במדרגות.
"מה?" אמר ג'ק.
"נערות מתבגרות רודפות אחרינו," אמרתי ושמתי לב כמה מטופש זה נשמע.
אבל ברצינות לא היה דבר גרוע יותר להפצת הבשורה שסלבריטאי נראה במקום כלשהו מאשר חבורת נערות מתבגרות עם טלפונים. "בוא," אמרתי. "זוז."
בקומה העליונה משכתי אותו למסדרון, ויצאנו לכיוון המעליות. היינו באמצע הדרך אליהן כשראיתי ארון עם השלט ציוד.
משכתי את שנינו פנימה, סגרתי את הדלת ונשענתי עליה.
ג'ק הסתכל עלי ועשה את אותו הדבר וגם דחף את עקב נעלי הספורט שלו כנגד הדלת.
עמדנו שם ככה, זה לצד זה, מתנשמים, במשך דקה עד ששמתי לב שיש מגבות ומדי חדר ניתוח מקופלים על המדפים. "אני יודעת איך אנחנו מוציאים אותך מכאן," לחשתי.
"איך?"
"מדי חדר ניתוח."
ג'ק הביט למקום שהצבעתי אליו, אבל בדיוק כשעשה זאת, שמענו את הבנות מבעד לדלת כשהן חלפו לידה.
"זה לגמרי היה הוא."
"זה לגמרי היה הוא בוודאות."
"אבל זאת לא היתה קנדי מונרו."
"כן. אפילו לא קרובה."
עצרנו את הנשימה, מחכים שהבנות ינסו כל שנייה ללחוץ על הידית.
אבל הן לא ניסו.
ברגע שהשתרר שקט, זינקתי אל ערימת המדים. "מה המידה שלך?" לחשתי ואמדתי אותו מלמעלה למטה.
"אני לא הולך," הוא אמר. "אנחנו אפילו לא יודעים מה קורה עם אמא שלי."
אבל בדיוק כשהוא אמר את זה, נשמע צלצול של הודעה מהטלפון שלו.
הודעה מהאנק. נראה שעכשיו היה לו את המספר שלו.
לא מוצא אותך. אמא בסדר. הם חושבים שהיא מיובשת. אולי ורטיגו. היא מקבלת נוזלים עכשיו. היא במצב הרבה יותר טוב. מאשפזים אותה הלילה להשגחה. לך הביתה.
ג'ק הושיט לי את הטלפון כדי שאקרא.
"אה."
הוא פלט אנחה עמוקה ועצם את עיניו לרגע. "אז אנחנו כנראה בכל זאת הולכים הביתה."
"אתה יודע," אמרתי וציפיתי להיתקל בחומה בצורה כרגיל. "זה באמת יכול לעזור לי אם אני אדע מה קורה ביניכם."
אבל הפעם ג'ק הישיר אלי מבט. "האנק שונא אותי כי אני לא דרו. כי דרו מת ואני נשארתי בחיים."
"זה הכול?" שאלתי.
"זה הרוב."
הרגשתי כמו אנתרופולוגית. ככה זה כשחולקים דברים? האם הרווחתי ממנו קצת שיתוף בכך שהצעתי שיתוף משלי? בכל מקרה הנהנתי, כאילו תמשיך.
להפתעתי הוא המשיך. "אני הייתי הטיפש במשפחה דרך אגב. דרו והאנק היו החכמים, אז הם היו מסתובבים יחד ונהנים להיות חכמים יחד. אני הייתי זה שיש לו הפרעת קשב וריכוז וגם דיסלקציה ודיסגרפיה. כל החבילה."
"שום דבר מהדברים האלה לא אומר שאתה טיפש."
"מבחינתי, זה כן אמר את זה. וגם מבחינת המורים שלי. אז עשיתי את הקטע של ליצן הכיתה. האנק ודרו הצטיינו בכל מה שעשו וקיבלו ציונים מעולים. ואני... לא."
"זה הקטע בינך ובין האנק?"
ג'ק נאנח. "אני תמיד הייתי מחוץ לעניינים. האנק נשאר כאן ונהיה מנהל החווה. דרו הלך לבית ספר לווטרינריה כאן והתחיל לעבוד בקליניקה עם אבא שלי. אני הייתי היחיד שעזב. אני הייתי הכי קרוב לדרו, זה בטוח, כי תמיד הצחקתי אותו. והוא תמיד הצליח לראות שאני טוב בדברים אחרים. הוא היה סוג של אזור חיץ ביני ובין המשפחה. אבל אחרי שהוא מת... כבר לא היה מי שימלא את התפקיד הזה."
הנהנתי. "הוא היה חשוב לך."
"אני לא יודע איך להיות במשפחה הזאת בלעדיו."
הרגשתי שזה עדיין לא כל הסיפור.
אבל זאת היתה התחלה.
ואז, כשהבנתי משהו חיובי, אמרתי, "הי! נסעת מעל גשר הלילה! בלי לעצור כדי להקיא."
אלה לא היו חדשות בשביל ג'ק. "כן."
"זאת התקדמות, נכון?"
ג'ק הטה את ראשו. "בלי לעצור כדי להקיא באותו רגע. הקאתי אחר כך. בשירותים בחדר מיון."
אה. הבטתי בו כשעמד שם, נאה כל כך. כמה קל לחשוב שלאנשים אחרים יש חיים קלים. "אבל בכל זאת," הרמתי את האגרוף במחווה של יש. "זמן השהיה. זאת התקדמות."
זרקתי לו את המדים וכובע ניתוח קטן, ואז בזמן שהוא החליף בגדים ואני בכוונה מלאה לא הסתכלתי סרקתי את המדפים בחיפוש אחר כל דבר נוסף שעשוי לעזור לטשטש את הזהות שלו. מצאתי קופסה של משקפיים כהים חד פעמיים, כאלה שנותנים אחרי הרחבת אישונים, והסתובבתי כדי להושיט לו זוג, כאילו לומר, אלה?
אבל הסתובבתי בתזמון הגרוע ביותר האפשרי. הוא בדיוק הוריד מעליו את החולצה ואני קיבלתי לפרצוף בטעות את פלג גופו העליון העירום.
עצמתי עיניים בכוח.
"את ממש לא אוהבת לראות אותי בלי חולצה," הוא אמר, בעודו מתפתל לתוך החלק העליון של המדים.
"זה כמו להסתכל על השמש," אמרתי.
"אולי את צריכה להרכיב את המשקפיים האלה."
"אולי באמת."
ואז ג'ק שאל, "כמו להסתכל על השמש בקטע טוב? או בקטע רע?"
"גם וגם," אמרתי וחיטטתי עכשיו במדפים.
"זאת לא תשובה."
"יש לי רעיון," אמרתי לאחר דקה. "יש לי אייליינר בתיק. אולי נוכל לצייר לך שפם."
בעקבות ההצעה הזאת, נפלה דממה בחדר. והיא נמשכה כל כך הרבה זמן, שהייתי צריכה להסתובב שוב אחורה.
וראיתי את ג'ק, לבוש בחולצת מדים ובתחתוני הבוקסר שלו, עם רגל אחת חצי בתוך המכנסיים, כפוף ומתפקע מצחוק כל כך, שהוא לא השמיע קול.
שום קול בכלל. הוא צחק חזק מכדי להשמיע צליל.
לבסוף הוא הרים את הראש לתקרה כדי לקחת נשימה גדולה. "את רוצה," אמר, "לצייר עלי שפם?"
"תראה," אמרתי. "זה פתרון בעיות באופן יצירתי."
אבל הוא עדיין צחק. "אני יכול לקבל גם מונוקל? ואף של כלבלב ושפם של חתול?"
"תלבש מכנסיים," אמרתי ורוגז נשזר בקולי.
אבל הוא היה די מקסים.
וגם אני הרגשתי דחף לצחוק. אבל הדחקתי אותו.
-פרק 19-
ציפיתי שהכול יתפוצץ די מהר אחרי הסצנה בבית החולים.
במשך ימים חיכינו שתמונות של ג'ק והאנק בחדר ההמתנה יתחילו לצוץ ברשת.
אבל הן לא הופיעו.
עם כל יום שחלף נשמתי קצת יותר בקלות אפילו האפשרות שהתמונות האלה יופיעו פירושה היה שאנחנו לכודים בחווה יותר מאי פעם כי עכשיו באמת היינו צריכים להוריד פרופיל.
וזאת היתה הבעיה: היה כיף להיות בחווה.
בתיאוריה, ידעתי שעלי להיות בכוננות. אבל בפועל זאת באמת היתה חופשה בכפייה.
וכנראה שיש סיבה שאנשים יוצאים לחופשות.
הן עובדות.
לאט לאט, בלי כוונה, ולגמרי בניגוד לרצוני... נרגעתי.
קצת.
התרגלנו לקצב חיים מסוים. קוני חזרה עם אבחנה רשמית של ורטיגו שנגרם כתוצאה מהתייבשות, והיא התחייבה להקפיד על שתיית נוזלים. דוק כרכר סביבה כל הזמן, הביא שמיכות והכין כוסות של תה צמחים. האנק וג'ק שמרו על הפסקת אש זהירה כי לא רצו להקשות על ההורים שלהם. ואני מצאתי לעצמי תפקידים מועילים בישלתי את כל הארוחות, השקיתי את הגינה של קוני, קטפתי זרי פרחים ופיזרתי אותם בכל הבית. זאת היתה דרך חיים כפרית נעימה, שטופת שמש, שנתנה לי הרגשה שהעולם האמיתי הוא יקום אחר לגמרי. במובן טוב ממש.
האנק כיפר מעט על מעשיו בכך שהביא ברוקולי, כרוב ניצנים ודלעת מהגינה ושטף אותם עבורי בכיור. הוא היה אמנם מרושע כלפי ג'ק, אבל הוא מעולם לא היה מרושע כלפי ולא יכולתי להשתחרר מהתחושה שהוא צריך להתאמץ כדי להחזיק בכעס הזה.
כאילו אולי הוא לא טבעי לו.
שני הבנים למשל יצאו מגדרם כדי לטפל בקוני הם בדקו מה שלומה באופן שנראה כמעט תחרותי, כמו מין תחרות סמויה של מי הבן הכי טוב.
היא בהחלט לא הוזנחה.
ככל שחלף הזמן, השתפר מצבה.
לאחר בדיקה רפואית בעיר, היא קיבלה את הבשורה שמקום הניתוח מחלים היטב.
היא עדיין לבשה את החלוק שלה מדי יום ואמרה שיכול להיות שהיא לעולם לא תחזור ללבוש בגדים אמיתיים אבל היא בילתה פחות ופחות זמן בחדר שלה, ופחות ופחות זמן בתנומות.
ככל שהרגישה בריאה יותר, כך הלכה ונחשפה אישיותה. גיליתי למשל שהיא אוהבת ליצור שטיחי סמרטוטים מבגדים ישנים. היא קראה במהירות הבזק ויכלה לסיים ספר שלם ביום אחד. ומתברר שבקיץ שעבר היא קרעה משהו בברך כי התלהבה יותר מדי כשהאזינה למוזיקה בזמן שעשתה עבודות בית, והחלה לרקוד קאן קאן. היא התייחסה לזה עכשיו בתור "פציעת הקאן קאן" שלי, והיא עדיין הציקה לה לפעמים.
לקוני היו גם ארבע מאות זוגות של משקפי קריאה. הם היו בכל מקום. בארונות, בין כריות הספה, בקערות במרפסת הרשת, על שולחן המטבח. היה לה זוג אחד תלוי בשרשרת סביב צווארה ולפחות שניים על הראש בכל זמן נתון.
"זאת מי שאני עכשיו," היא הסבירה. "יש גורלות גרועים יותר."
היה לה גם תחביב מדהים. היא חידשה בובות ישנות ונתנה אותן למקלט הנשים המקומי. היה לה אוסף שלם של בובות מפחידות שהיא הצילה מחנויות יד שנייה בובות שנראו כמעט כמו ברבי אחרי ניתוחים פלסטיים קיצוניים: עיני חתול מאופרות מדי, ושפתיים ענקיות ונפוחות. הן היו אמורות להיות "בנות נוער" וקהל היעד שלהן היה ילדות קטנות, אבל למעשה הן נראו יותר כמו כוכבות פורנו שעברו מוטציה.
אבל נחשו מה קוני עשתה איתן? היא הסירה להן את הפנים.
היא שפשפה את תווי הפנים עם אצטון עד שהיו ריקות לחלוטין ואז התחילה לצייר אותן מחדש מאפס, כך שייראו הפעם כמו ילדות רגילות. עיניים גדולות. חיוכים מתוקים. נמשים. היא קלעה את שערן בצמות ותפרה להן בגדי משחק קטנים. היא נתנה להן הזדמנות שנייה לחיים חדשים.
איך יכולתי לא לאהוב אותה?
גם דוק היה מקסים ביותר, דרך אגב.
הוא התחיל לשבת בקצה המרוחק של המטבח ולנגן לי כמו די ג'יי שירים מאוסף התקליטים של משפחת סטייפלטון בזמן שבישלתי ארוחת ערב. לשיר שירים ישנים יחד עם דוק סטייפלטון נהפך לשעה האהובה עלי ביום.
תוסיפו לזה: ג'ק סטייפלטון ידע לרקוד. ראיתם את "בקצב של אמריקה", נכון? הסרט שהוא שיחק בו רקדן ריקודים סלוניים? זה לא היה כפיל. הוא למד את כל הריקודים בעצמו. אז כשהוא היה שומע את סם קוק על הפטיפון, או את רוזמרי קלוני, או את הארי בלפונטה, הוא היה מופיע במטבח ומושך אותי לסיבוב.
ג'ק התעקש שזה חיוני למערכת היחסים המזויפת. "זה לגמרי מה שהייתי עושה עם חברה אמיתית," הוא הבטיח.
העניין הוא שלא התנגדתי.
אם ג'ק סטייפלטון היה פשוט חייב לרקוד איתי את הג'יטרבאג בכל פעם שהוא שמע את "שייק, ראטל אנד רול" - לסובב אותי, להפיל אותי לאחור ולשים את הידיים שלו על כולי?
בסדר.
זה היה מזויף. זה היה מזויף. הכול היה מזויף.
אבל הרגשתי שזה אמיתי כל כך.
זה לא היה רק ג'ק. האנק עזר לי בזעף להפוך את הקומפוסט. דוק כינה אותי דספראדו והרשה לי לעזור לו לטפל בסוסים. וקוני התחילה לחבק אותי... ואני לא עצרתי בעדה.
זה עורר בי געגועים לאמא שלי באופן שלא חזיתי. או אולי לא אליה, בדיוק אלא לאדם שהיא היתה יכולה להיות. למערכת היחסים שיכלה להיות לנו.
תמיד תהיתי אם אמהות של אנשים אחרים טובות כמו שהן נראות.
במקרה של קוני, קיבלתי את התשובה שלי.
כן.
לא עבר זמן רב עד שהרגשתי חלק מהמשפחה הזאת.
ולמרות כל המתחים והצער שהיו גם הם חלק מהחבילה, שכחתי כמה נעים להיות מוקפת בכל הקשרים החופפים האלה של חיבה, של זיכרון, אפילו של תסכול. לפעמים הייתי רואה את קוני חובטת בדוק בגלל איזו הערה גועלית כלפי ג'ק, והייתי מרגישה ממש כאב של כמיהה לעוד ממה שזה לא יהיה.
השתדלתי מאוד לא להתאהב בהם, אני נשבעת.
אבל נכשלתי רוב הזמן.
עם ג'ק יותר מכולם.
בדברים בלתי צפויים: איך שהוא ניצל כל הזדמנות לזרוק זריקות חופשיות לעבר פח האשפה במטבח והחטיא בכל פעם. איך שהוא ניסה להתיידד עם עורב על ידי פיזור פופקורן על הגדר. איך שהוא החליט שהדרך הכי היגיינית עבור כולם להתעטש היא להכניס את הפנים לתוך החולצה ברגע העיטוש.
"רואים?" הוא אמר ערב אחד, אחרי שהתעטש לתוך החולצה שלו בארוחת הערב. "זה בולם לגמרי את כל הרסס."
כולנו נעצנו בו מבט. "אבל אתה כרגע התעטשת על עצמך," ציין האנק.
ג'ק משך בכתפיו. "החולצה מייבשת את זה."
"אבל עכשיו אתה מסתובב עם נזלת על הבטן שלך."
"אתה מפספס את הנקודה. זה בולם את החיידקים."
"אבל זה דוחה."
"אני מעדיף להתעטש על עצמי מאשר להתעטש על מישהו אחר."
"אלה האפשרויות היחידות?"
ואז ג'ק היה מסתכל עלי כאילו אנחנו האנשים השפויים היחידים בחדר. "כן. למען האמת. אלה היחידות."
אני מנסה להגיד שלא היה לי סיכוי נגדם.
גם בעבודה רגילה היית עם המאובטחים כל היום אבל לא ככה. היית ברקע. לא שמו לב אלייך עמדת בצד החדר. היית לידם, אבל לא איתם. לא שוחחת איתם. והם לא ירדו עלייך. ולא הרשית להם לצבוט אותך.
זה היה ההפך מעבודה רגילה.
ג'ק ואני היינו יחד כל יום כל היום. דגנו בבריכה המלאה דגי בס. טיילנו באזור השממה מסביב לאגם הנפתול. טיילנו על חוף הנהר כמעט כל יום. שיחקנו קרוקט בחצר. זרקנו פרסות. נדנדנו זה את זה על נדנדת הצמיגים. קטפנו אגסים, תאנים ופירות הדר מהפרדס.
הכי אהבתי להתנדנד בכיסאות הערסל מחוץ לחלון המטבח. היינו מתנדנדים זה לצד זה יחפים, מרגישים את הדשא מתחכך בכפות הרגליים, והייתי מעבירה את הזמן בשאלות טיפשיות כמו, "איך זה להיות מפורסם?"
הוא דווקא אהב שאלות מהסוג הזה. "אנשים נחמדים אליך בלי סיבה," הוא ענה. ואז הוא הסתובב אלי כדי ליצור איתי קשר עין. "לא את, כמובן. את לא נחמדה."
דחפתי את הרגליים כדי להתנדנד גבוה יותר. "לא אני," אישרתי.
"אבל מה שמוזר," הוא המשיך, ודחף את עצמו כדי לעמוד בקצב שלי, "זה שהם לא נחמדים אליך. אלא לתהילה. הם חושבים שהם כבר מכירים אותך, אבל אתה לא ראית אותם בחיים לפני כן. אז זה מאוד חד צדדי. צריך להיזהר לא לאכזב אותם או להעליב אותם, אז בסופו של דבר רוב הזמן אתה הגרסה הכי כללית וחסרת ייחוד של עצמך. ואתה מחייך. פשוט כל הזמן מחייך. הייתי חוזר הביתה ממפגשי מעריצים ומחכה שעות עד ששרירי הפנים שלי יפסיקו להתכווץ."
"הא," אמרתי.
"אני לא מתלונן," אמר ג'ק.
"אני יודעת."
"זאת עבודה נהדרת. יש חופש. ויש כסף. וכוח. אבל זה מסובך."
הנהנתי בהסכמה. "כמו כל דבר."
"אנשים שרוצים להיות מפורסמים חושבים שזה אותו דבר כמו להיות נאהב, אבל זה לא. זרים יכולים לאהוב רק גרסה שלך. אנשים שאוהבים אותך בגלל התכונות הכי טובות שלך זה לא אותו הדבר כמו אנשים שאוהבים אותך למרות התכונות הכי גרועות שלך."
"אז," אמרתי, "עד שכל האומה לא תראה את תחתוני הבוקסר שלך זרוקים על רצפת חדר הרחצה..."
ג'ק הנהן נחרצות. "אז זאת לא אהבת אמת."
הרפיתי לרגע והנחתי לנדנדה שלי להאט.
ג'ק המשיך. "זה גם מעוות את נקודת המבט שלך. כולם רוצים להיות סביבך כל הזמן, והם נתלים בכל מילה שלך וצוחקים מכל מה שאתה אומר גם אם זה לא מצחיק, ואתה כאילו הופך להיות במרכז של כל מצב שאתה נמצא בו."
"אבל זה לא נשמע נורא כל כך."
"אבל אז אתה מתרגל לזה. אתה מתחיל לשכוח לשים לב לאנשים אחרים או לשאול אותם על עצמם. אתה מתחיל להאמין בהפרזה הזאת של עצמך. כולם מתייחסים אליך כאילו אתה האדם היחיד שחשוב... ואתה פשוט מתחיל לחשוב שזה נכון. ואז אתה הופך למניאק נרקיסיסט."
"זה לא קרה לך."
"זה כן קרה לי למען האמת. לתקופה מסוימת. אבל אני מנסה לא להיות כזה יותר."
"זאת הסיבה שעשית הפסקה ממשחק?"
"כן," אמר ג'ק. "מהסיבה הזאת. וגם כי אח שלי מת."
תראו, אני הבנתי שאני מאפשרת לגבולות להיטשטש.
פשוט לא ידעתי איך לעצור את זה.
ואז יום אחד, לקראת סופה של ריצת בוקר מאוחרת שעשינו לנהר ובחזרה, ג'ק אמר אני לא צוחקת: תוך כדי ריצה "מצאתי את השיר שלך."
"איזה שיר?" שאלתי.
"זה שאת תמיד מזמזמת." הוא הוציא את הטלפון שלו בלי להפסיק לרוץ וחיפש בו את השיר.
"איך מצאת אותו?" שאלתי.
"הקלטתי אותך בסתר," אמר ג'ק.
"זה לא מקריפ בכלל," אמרתי.
"מה שחשוב זה שפתרתי את התעלומה," אמר ג'ק. "על לא דבר."
היינו בדרך ישרה, בארבע מאות המטרים האחרונים שלנו, בדרך חזרה אל הבית על כביש החצץ. ג'ק החזיק את הטלפון מופנה כלפי בעודו רץ לצדי.
אבל ברגע שהשיר התחיל להתנגן, האטתי עד כדי עצירה.
השיר הזה? זה היה השיר שתמיד זמזמתי? הכרתי את השיר הזה.
ג'ק עצר לידי, ונתן לו להתנגן.
"מזהה?" הוא שאל אחרי כמה דקות, קצת חסר נשימה.
"כן," אמרתי ולא הרחבתי.
זה היה שיר ישן של מאמא קאס שנקרא "Dream a Little Dream of Me". כשהשיר התחיל שוב, שרתי יחד עם השורה הראשונה: "Stars shining bright above you...a" כשהייתי קטנה, אמא שלי נהגה לשיר את השיר הזה כל הזמן תוך כדי שטיפת כלים, תוך כדי נסיעה לבית הספר ולחוגים, בזמן שהשכיבה אותי לישון.
"אז מה הקטע?" שאל ג'ק.
"זה סתם שיר שאני מכירה," אמרתי.
"מאיפה את מכירה אותו?"
"אמא שלי היתה שרה אותו כל הזמן כשהייתי קטנה. אבל לא שמעתי אותו כבר שנים על גבי שנים."
"חוץ מאשר, כאילו, כל יום כשאת מזמזמת אותו."
לא התווכחתי.
כשהשיר הסתיים, ג'ק החזיר את הטלפון שלו לכיס. פתאום נדמה היה שהכול שקט נורא.
"אני חושבת שהיא שרה את השיר הזה רק כשהיא היתה שמחה," אמרתי.
ג'ק רק הנהן.
"אם לומר את האמת, אני לא זוכרת שהיא שרה אותו אפילו לא פעם אחת אחרי שאבא שלי עזב."
ג'ק הנהן שוב, וכשהרגשתי את הרוך באופן שבו הוא התבונן בי, הרגשתי גם כאב עולה בחזה כאב מחלחל כזה, כמו כשמכניסים ידיים קרות מאוד למים חמים. כאב של הפשרה שצרב מאחורי כלוב הצלעות שלי ואז טיפס לתוך הגרון.
והדרך היחידה שבה הכאב הזה היה יכול להוציא את עצמו החוצה היתה כנראה לפרוץ בבכי.
הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיני.
נשארתי דוממת, כאילו אם לא אזוז, ג'ק עשוי שלא לשים לב.
אבל הוא כמובן שם לב. הוא היה במרחק חמישה עשר סנטימטרים ממני והביט ישר אלי.
"תספרי לי," אמר בקול חרישי.
לא זזתי.
"את יכולה לספר לי," הוא אמר שוב. "זה בסדר."
זה בסדר. אני לא יודעת איזה סוג של קסם הוא החדיר לתוך שתי המילים האלה, אבל איכשהו כשהוא אמר אותן האמנתי לו. כל מה שאי פעם סיפרתי לעצמי על זה שאני מקצוענית ועומדת על המשמר ויודעת לשמור על גבולות פשוט... התעופף ברוח.
אני מאשימה את אור השמש. ואת העשב הגבוה. ואת הרוח העדינה שלא הפסיקה לנשוב מעל כר המרעה. נכנעתי.
"אבא שלי עזב כשהייתי בת שבע," אמרתי בקול רועד, "ודי מהר אחרי זה אמא שלי התחילה לצאת עם בחור בשם טרוויס, והוא..." איך לנסח את זה? "הוא לא היה הבחור הכי נחמד בעולם." נשמתי נשימה רועדת. "הוא צעק עליה הרבה. הוא היה נטפל אליה ואומר לה שהיא מכוערת. הוא שתה כל לילה וגם היא התחילה לשתות."
בשקט, בלי להזיז אפילו את המבט, ג'ק לקח אחת מידי ועטף אותה בידו.
"בערב שבו היה לי יום הולדת שמונה," אמרתי ונשמתי נשימה גדולה, נרעדת, "הוא הכה אותה."
ג'ק שמר על מבט יציב.
"המילים האלה כל כך זעירות, כשאומרים אותן. שלוש מילים קטנות, וזה נגמר. אבל אני חושבת שבאופן מסוים בשבילי, זה אף פעם לא נגמר." השפלתי את מבטי, ודמעות נוספות זלגו. "היא הגנה עלי באותו לילה. היינו אמורים לצאת לאכול פיצה ועוגה, אבל טרוויס החליט ברגע האחרון שאנחנו לא הולכים. כל כך כעסתי על חוסר הצדק שנעשה לי, שטרקתי את דלת החדר שלי. הוא התחיל לרדוף אחרי. לעולם לא אשכח את קול הצעדים שלו הולמים על הרצפה. אבל אמא שלי חסמה אותו. היא עמדה מול הדלת ולא הסכימה לזוז עד שהוא הרביץ לה במקום זאת. התחבאתי בארון שלי, מכורבלת חזק לכדור, אבל שמעתי הכול. הדבר הכי מפחיד במכות אגרוף הוא שהן היו שקטות נורא. אבל הבכי שלה היה קולני. כשהוא הטיח אותה על הדלת, זה היה קולני. כשהיא פגעה ברצפה, זה היה קולני.
"נשארתי ערה כל הלילה, מכורבלת הכי קטן שאפשר כדי להיכנס לארון, מקשיבה, דרוכה, מנסה להחליט אם אמא שלי נשארה בחיים. לא נרדמתי אפילו לרגע. כשהשמש זרחה, היא באה למצוא אותי והיתה לה שפה קרועה ושן סדוקה. ברגע שראיתי את הפנים שלה, רציתי להוציא משם את שתינו. כל חלקיק בגוף שלי רצה לברוח.
"אבל כשהתחלתי לקום, היא הנידה בראשה. היא נכנסה איתי לארון וחיבקה אותי.
"'אנחנו עוזבות, נכון?' שאלתי.
"אבל היא הנידה בראשה.
"'למה?' שאלתי. 'למה אנחנו לא הולכות?'
"'כי הוא לא רוצה שנלך," היא אמרה.
"ואז היא חיבקה אותי ונענעה אותי קדימה ואחורה, בדרך שתמיד העניקה לי תחושת ביטחון עד אז. אבל כבר לא הרגשתי בטוחה. אני חושבת שלא הרגשתי שוב בטוחה אף פעם אחרי זה, למען האמת לא באמת. אבל נחש מה אני עדיין עושה גם עכשיו כשאני מרגישה שאני מפחדת?"
"מה?" שאל ג'ק.
"אני ישנה בארון."
ג'ק לא הסיר ממני את מבטו.
"זוכר את סיכת הביטחון הקטנה שלי עם החרוזים עליה? הכנתי את הסיכה הזאת בשבילה ממש באותו יום. אבל לא יצא לי לתת לה אותה בסופו של דבר. עד שהלילה ההוא נגמר, איבדתי אותה או לפחות זה מה שחשבתי. אחרי שאמא שלי מתה לא מזמן מצאתי אותה בקופסת התכשיטים שלה. היא שמרה אותה כל השנים האלה. כשמצאתי אותה שוב הרגשתי שמצאתי איזה חלק קטן ואבוד מעצמי. התכוונתי לענוד אותה כל יום לנצח לפני שאיבדתי אותה על החוף באותו יום. בתור קמע שישמור עלי שאהיה בסדר."
"אבל את בסדר בכל מקרה."
השפלתי מבט. "באמת? אני לא יודעת. עד שבאתי לכאן, ישנתי על רצפת הארון שלי כל לילה מאז שאמא שלי מתה."
ג'ק הרים חלק נקי מזיעה מהטישרט שלו כדי לנגב את פני. האם בכיתי כרגע? שוב? מה לא בסדר איתי? ואז ג'ק אמר, בקול עדין, "אז לישון על הרצפה שלי זה שיפור תנאים בשבילך."
דחפתי אותו דחיפה קלה וחזרתי ללכת.
הוא הלך לידי בקצב שלי.
"בכל מקרה," אמרתי והתעשתי. "זה הסיפור של השיר הזה. אף פעם לא שמעתי את אמא שלי שרה אותו שוב אחרי אותו לילה. שכחתי ממנו לגמרי."
"אבל לא לגמרי," אמר ג'ק.
ואז - אף שלא היה אף אחד בסביבה שיראה - הוא משך אותי לחיבוק.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
