חורף
- 23 -
אני שולחת הודעה לדום מדי פעם.
בדרך כלל כשאני חושבת על ג'וש. כי כשאני חושבת על אחי, המוח שלי פונה אל החבר שהוא השאיר מאחור והפקיד בידי.
מאדי: ראיתי כלב משתין על עץ חמור סבר ונזכרתי בך
דום: אני לא אוהב את האסוציאציות שלך.
דום: איך עץ יכול להיות חמור סבר?
מאדי: הוא שידר את זה
מאדי: עצים משדרים דברים
מאדי: והעץ הזה ממש גהר מעל המדרכה
מאדי: מהלך קלאסי של דום
דום: את קוראת לזה לגהור. אני קורא לזה להיות גבוה.
מאדי: אני רק מזהירה אותך
מאדי: אתה משדר אנרגיה של עץ
מאדי: זה רק עניין של זמן עד שכלב נוסף ישתין עליך!
דום: את מקשקשת. ולי יש ישיבה עכשיו.
מאדי: אני אשלח לך תמונה שלו
דום: אל
מאדי: הנה זה בא
חילופי הדברים עוזרים לי ללבוש את החיוך הקבוע בעבודה עד סוף היום. במיוחד כשאני מציצה בטלפון כעבור כמה שעות כדי לבדוק אם הוא שלח עוד הודעה.
דום: זה לא הגיע. לא קיבלתי תמונה של עץ.
מאדי: לא חשבתי שזה דחוף לך
דום: זה לא.
דום: אבל אמרת "הנה זה בא".
דום: אז בדקתי.
דום: אני בכלל לא סקרן.
בדרך הביתה אני קופצת לפארק הסמוך, שדום העץ נמצא בו, מצלמת אותו ושולחת. ואז אני מוסיפה גרסה עם חצים שמראים את הענפים הגוהרים.
דום: עץ נאה מאוד.
לפחות פעם בשבוע אני יוזמת שיחה טיפשית, כדי לוודא שלדום תהיה פינה בחיים שבה הוא לא נדרש להפגין רצינות או אחריות.
כל מה שהוא צריך לעשות זה לענות לי. והוא עונה, כל פעם מחדש.
האם הוא מתחרט על כך שדרש את המספר שלי?
בעיה שלו. אני לא מפסיקה.
בינואר פמלה מתעקשת שאצטרף אליה לכנס בניו יורק.
אנשי עסקים לא נכללים בהגדרה של כיף בעיני, אבל אני לא מתחמקת מאחריות בגלל שלוש סיבות:
סיבה ראשונה: אני רוצה שפמלה תמיד תאהב אותי.
סיבה שנייה: באותו זמן יש בניו יורק אירוע נוסף שאני שואפת להגיע אליו.
סיבה שלישית: אני אעשה הכול כדי להסיח את דעתי מהעובדה שבשבוע הבא יחול יום השנה הראשון למותו של ג'וש.
טולה וג'רמי כבר אמרו שהם ייקחו אותי לספא למשך היום. ובערב הם מתכננים לקנות את כל מדף הגבינות בסופר, להצטייד בג'ין המועדף עלי, ולקיים צפייה משותפת בסרט פעולה בשילוב עם משחק שתייה, שלטענת טולה ישַכּר אותי כל כך, שאני אשכח איך קוראים לי.
אני מקווה שהסחת הדעת תעבוד, כי הציפייה ליום השנה מכאיבה לי בכל הגוף. כאילו מישהו מגרר את הקרביים שלי בפומפייה.
אז אני מסכימה לנסוע לניו יורק בלי לשאול שאלות.
ביום הראשון של הכנס אני משתתפת בסדנה שפמלה לא יכולה להגיע אליה, ומסכמת הכול בקפידה. ביום השני אני מאיישת את הדוכן של צוות רדפורד עם שתי בחורות ממחלקת השיווק. הן מציעות את שירותינו לקהל המנכ"לים והסמנכ"לים, ואילו אני דואגת שלא יגנבו לנו מוצרי קידום מכירות בלי לשמוע את נאום המכירה שלהן קודם.
האירוע הוא גיהינום לאנשים מופנמים. העמיתות שלי דווקא נחמדות. ואין לי זמן להתבוסס ברחמים עצמיים, שזה בדיוק מה שרציתי. שלא לדבר על האירוע השני בניו יורק.
יום אחרי שהכנס נגמר, נבחרת השחייה של אוניברסיטת פן תתחרה עם הנבחרת של אוניברסיטת קולומביה. התאומים לבית פרי ישחו בניו יורק, ואני נחושה בדעתי לצפות בהם.
אני לא מודיעה לאדם או לקרטר על התוכנית שלי, למקרה שמשהו ישתבש ולא אוכל להגיע. אבל בבוקר התחרות, שעות לפני הטיסה שלי, אני משלימה את כל המחויבויות, מאחלת לפמלה נסיעה טובה ונוסעת במכונית השכורה לקולומביה.
אחרי שאני מוצאת חניה ומאתרת את אזור הבריכה, אני מתקדמת לעבר הכניסה. ריח הכלור באוויר הלח מחזיר אותי לימים הטובים של הקיץ ההוא.
ההורים של אדם וקרטר הגיעו להרבה תחרויות כשהם היו קטנים, אבל לפעמים רק אני הגעתי, ונדחקתי אל החבל שכיתר את הבריכה כדי למנוע מהקהל להתקרב. היה להם שיער ארוך ומדובלל, ותפקידי היה לעזור להם לחבוש את כובעי המים.
הם יכלו לעזור זה לזה, אבל אדם התעקש שאני הכי טובה בזה. קרטר לא התווכח, והחזיק את שולי הגומי הכחול בזמן שמתחתי אותו מעל הגולגולת שלו.
אני מעסה את עצם החזה כדי להרגיע את כאב הגעגוע.
העיניים שלי אורות למראה שלט שימושי שמכריז בריכה בתוספת חץ שמוביל למסדרון שאנשים מטפטפים דרכו אל הבריכה עצמה. אני מוציאה את הטלפון, הופכת את המצלמה ועושה סלפי עם השלט. אחר כך אני עוברת להודעות ופותחת את הצ'אט הקבוצתי עם אדם וקרטר.
מאדי: נראה לי שהלכתי לאיבוד
כשחולפות כמה דקות ללא תשובה, אני מחליטה שהם אחסנו את הטלפונים לקראת התחרות. אבל ברגע שאני פונה למצוא מקום, הטלפון מזמזם.
אדם: לא יכול להיות
אדם: את פאקינג צוחקת!!!!!!
קרטר: בדרך אלייך
אני עומדת לנזוף באדם על השימוש בשפה לא יפה, כשדלת מתכת נפתחת כלפי פנים וחושפת שני תאומים מחייכים.
"מאדי!" אדם חוצה את המרחק בינינו בריצה ומרים אותי בחיבוק. קרטר מתקדם בעקבותיו במתינות, מבטו מנתר מהגב של אחיו אל הפנים שלי. אנחנו חולקים גלגול עיניים וחיוך.
אדם מניח אותי, נסוג קצת ובוחן אותי. "אני לא מאמין שהגעת! למה לא אמרת לנו? חשבנו שהפעם לא יהיו לנו קרובים ביציע."
טוב, קיבלתי תשובה לשאלה אם אתקל בדום. אני מסרבת לנתח את התערובת המשונה של הקלה ואכזבה במעיים שלי.
"הגעתי בענייני עבודה ולא הייתי בטוחה שאספיק לבוא." אני נושאת את מבטי למרום גובהו של אדם ומשרבבת שפתיים בהגזמה. "אוף. ציפיתי לספידו."
"אל תדאגי. דאגתי לזה." אדם מסיר את הסווטשרט, דוחף אותו לידיים של קרטר וחושף קוביות בבטן, שלפי דעתי הן לא חוקיות. הוא חופן את הבד בחזית המכנסיים, תולש אותם בתנועה אחת כמו חשפן מקצועי, ונשאר בבגד ים זעיר.
קרטר נוחר בגיחוך. "אני לא עוזר לך ללבוש אותם בחזרה."
"מחיר פעוט." אדם מחייך אלי, פורש את הידיים לצדדים ומסובב אותן במעגלים. "מה דעתך? ראיין לוֹכטֶה יכול רק לקנא."
"אין ספק שהאגו שלך יותר גדול משלו." אני מחייכת למרות ההקנטה, מאושרת שהספקתי להגיע, ולא אכפת לי שאשב שעות כדי לראות את התאומים שוחים אולי פעם או פעמיים.
כמו שאדם אמר. מחיר פעוט.
אישה לבנה בגיל העמידה, עם שיער שנראה מחומצן מכלור תוחבת את ראשה מדלת המלתחה ומצביע עלינו. "אדם. קרטר. תחזרו הנה מיד. תפלרטטו אחרי שתשברו כמה שיאים. לא קודם."
"כן, המפקדת!" צוהל אדם, ולא נראה נזוף כהוא זה. הוא תופס את הפנים שלי בידיו הענקיות ונוטע נשיקה קולנית במצח שלי. "אני רוצה לשמוע אותך מעודדת אותנו, סנדרסון."
"פרי ופרי!" צועקת המאמנת. אדם מרפה ממני בחיוך ואץ לדרכו בגוף אתלטי למופת.
"תודה שבאת," אומר קרטר. הוא רוכן, מנשק אותי בלחי ורץ בעקבות אחיו.
הפנים שלי חמות מגילויי החיבה. חמות בצורה נעימה. הלחיים כואבות מהחיוך הרחב, שאני לא מצליחה למחוק.
אני מוצאת מקום פנוי בדיוק כשהשחיינים של אוניברסיטת פן יוצאים לאזור הבריכה, ואחדים מהם קופצים למים ומתחילים להתחמם. העיניים של אדם מאתרות אותי בקהל והוא מנופף במרץ. אני מרימה את הטלפון ומצביעה על קרטר. הוא קולט את המסר ותופס את אחיו בכתפיים. כשהתאום מבין מה קורה, הוא מחייך חיוך קטן יחסית לזה של אדם. אני מצלמת אותם וזוקרת אגודלים.
כעבור זמן קצר, אחרי שאני צופה בהם מנצחים במקצה הראשון וצורחת עד צרידות, אני חומקת החוצה אל בר החטיפים. בעודי מחכה בתור, אני שולחת את התמונה של אדם וקרטר לדום.
מאדי: הם נולדו קירחים כאלה, או שהם מורידים הכול בשעווה? מה שגברים מוכנים לעשות בשביל הספורט...
הגבר שעומד לפני מתרחק מהדלפק עם החטיפים שלו, ואני מזמינה נאצ'וס. בבית תמיד יש לי גבינות איכותיות שאני קונה במעדנייה מקומית, אבל היום, לכבוד התחרות, אני מתכוונת להתפנק בתחליפים תעשייתיים שספק אם יש בהם מולקולה אחת של גבינה אמיתית.
הטלפון שלי מזמזם.
דום: איך השגת את התמונה הזאת?
מאדי: צילמתי אותה
מאדי: ג'וש הוא לא היחיד עם הכישרון הזה!
מאדי: למרות שהוא נולד איתו, ואני רק גנבתי ממנו קצת כשהוא התעלף אחרי שהוא שתה יותר מדי מוחיטו
אני גאה בעצמי, כי לשם שינוי הבדיחה על אחי לא היתה מורבידית. נראה שאני מתקדמת.
דום: את בחוף המזרחי?
דום: בתחרות של התאומים?
דום: ברגע זה?
מאדי: 3 פעמים כן
ואז אני שולחת לו סלפי שלי מתפטמת בנאצ'וס גבינה כשדלת הבריכה מאחורי. מתברר שאסור לאכול ליד הבריכה, אז אני מתכוונת לבלוס אותם בזמן שיא.
הטלפון רוטט.
דום: למה לא אמרת לי שתהיי שם?
צודק. זה מה שחברים עושים. אולי הייתי צריכה לספר לו. אבל יש לי תירוץ, זה שנתתי גם לתאומים.
מאדי: הגעתי לניו יורק בענייני עבודה. לא הייתי בטוחה שאספיק להגיע לתחרות
הנאצ׳וס לא שומרים על החום ומתחילים להתקשות. עוד סיבה לטרוף אותם מהר.
דום: היית צריכה להגיד לי
דום: אני בדרך
אני שואפת אוויר בחדות, ומשתעלת כי כמעט הקדמתי קנה לוושט.
הוא בדרך?
התאומים אמרו ששום קרוב משפחה לא אמור להגיע.
אולי דום תכנן לבוא, ופשוט לא הספיק למחצית הראשונה. התחרויות האלה ארוכות. הוא בטח רצה להפתיע את אדם וקרטר.
הוא בטח לא מגיע בשבילי.
מאדי: מגניב
מאדי: לא בטוחה שנתראה, אני לא יכולה להישאר הרבה
ואז, למרבה האימה, הטלפון שלי מצלצל. אני לוטשת מבט בשמו של דום ושוקלת לסנן אותו. אבל בדיוק כמו עם אמא שלי, אני לא מסוגלת.
חוץ מזה, הוא בטח מתקשר כי הוא נוהג, ומסוכן להקליד בזמן נהיגה.
חוץ מזה, הנאצ'וס שלי נגמרו והפה שלי פנוי לדיבורים.
אל תהיי רעה אליו. אל תפגעי בו. הוא ידיד שלך, אני מזכירה לעצמי.
אני מקבלת את השיחה וזורקת את שאריות האוכל לפח.
"דום," אני אומרת במקום שלום. "שיחות זה למקרי חירום ולאנשים מוחצנים בלבד. אני רואה בזה הטרדה." לא הבטחתי שאפסיק לעקוץ.
"רשמתי לפני." קולו העמוק מרעים על פני הקו, ואני מנסה לשכנע את עצמי שאני רועדת בגלל הלחות, ולא כי הוא דיבר. "עד מתי את יכולה להישאר?"
"אתה מופנם, וזה לא מקרה חירום," אני מפטירה, ומרחיקה את הטלפון מהאוזן כדי לראות מה השעה. "אולי שעתיים. אבל זה גבולי. אני לא אספיק לראות את המקצה האחרון שלהם."
"מספיק טוב. אשלח לך הודעה כשאגיע."
מה מספיק טוב? הוא רוצה לוודא שמישהו יעודד אותם עד הסוף?
חמוד מצדו.
"מעולה. אני חוזרת לבריכה. סע בזהירות. אל תמהר."
"אני אף פעם לא ממהר." הוא נשמע נעלב.
"ברור. שכחתי עם מי אני מדברת."
כעבור שעה וארבעים וחמש דקות, הטלפון שלי מזמזם בכיס.
דום: אני תקוע בפקק. תחכי לי?
אני מסמנת את העמוד שאני נמצאת בו בספר שקראתי בין המקצים של אדם וקרטר, ותוחבת אותו לתיק. ואז אני נכנסת לאפליקציית המפות בטלפון, מחשבת את זמן הנסיעה פלוס החזרת המכונית השכורה והבידוק. בעצם, הייתי אמורה כבר לצאת לדרך. אני שולחת הודעת פרידה ואיחולי הצלחה לתאומים, ועונה לדום.
מאדי: מצטערת. אני חייבת לנסוע לשדה
מאדי: התאומים ישמחו לראות אותך!
מאדי: כלומר הם יתלשו לעצמם את המכנסיים מרוב שמחה
מאדי: בעצם הם עשו את זה רק בשבילי
מאדי: אבל הם בטח יחבקו אותך או משהו
דום: מה זאת אומרת?
דום: בעניין המכנסיים
דום: למה האחים שלי הורידו את המכנסיים בשבילך?
דום: הפקק משתחרר
מאדי: רק אדם
מאדי: חייבת לזוז
מאדי: נתראה בעוד כמה חודשים!
אני מגיעה לשער בדיוק בזמן.
רואים? אם הייתי נשארת, הייתי מפספסת את הטיסה.
כשאני מתיישבת ליד המעבר - אני תמיד מעדיפה גישה נוחה לשירותים על פני נוף - אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מפספסת את הטיסה. מן הסתם, הייתי מחליפה את הכרטיס. ונאלצת להישאר לילה בניו יורק, או אולי בפילדלפיה. האם לאדם וקרטר יש מיטה נוספת בדירה? אם כן, זה בטח פוטון דוחה של סטודנטים. חדר במלון הרבה יותר סניטרי.
הייתי מבלה ערב שלם עם האחים פרי. זה משהו שלא קרה מעולם. רק שניהם ואני.
האם גם דום היה נשאר ללילה? אולי חולק איתי חדר במלון?
בור נפער פתאום בבטן שלי, והוא דומה מאוד לחרטה. פתאום אני מצטערת שאני לא מריחה כלור, אלא מקשיבה להוראות הבטיחות בטיסה.
כשאני יורדת מהמטוס בחוף המערבי, טרוטת עיניים ומתה לישון, אני מבטלת את מצב הטיסה בטלפון ורואה כמה הודעות מהאחים פרי.
קרטר: תודה שבאת. מגניב שעודדת אותנו כמו בימים הטובים
אדם: מאדי!!! זכיתי בכל המקצים בשבילך!!! את מביאה לי מזל!!!
דום: חבל שלא אמרת שאת באה
דום: תשלחי הודעה כשתגיעי הביתה בשלום
כשאני מתמקמת במושב האחורי של האובר, אני שולחת לתאומים אימוג'י של נשיקות.
אבל בשביל דום אני מעירה את עצמי, וכותבת הודעה.
מאדי: נחתי בסיטאל
מאדי: מצטערת שהחמצתי אותך, חבר
דום: את בבית?
מאדי: באובר
דום: אז עוד לא הגעת בשלום.
דום: מה הדירוג של הנהג?
דום: תשלחי צילום מסך של הפרופיל שלו.
מאדי: אני לא עושה את זה
דום: אז תשלחי מיקום.
מאדי: אלוהים אדירים
מאדי: מחוץ לבניין
מאדי: בתוך הבניין
דום: תודה.
מאדי: מול המעלית
מאדי: בתוך המעלית
דום: אני מבין מה את עושה.
מאדי: קומה 1
מאדי: קומה 2
דום: הבנתי.
מאדי: קומה 3
מאדי: קומה 4
דום: באיזה קומה את גרה?
מאדי: קומה 5
מאדי: אני גם גרה שם וזה גם המיקום שלי
מאדי: במסדרון
דום: רשמתי לפני.
מאדי: מחוץ לדירה
מאדי: מפתח בחור המנעול
דום: מאדי... את מפלרטטת איתי?
אני מועדת על הסף וכמעט מפילה את הטלפון. הישנוניוּת שערפלה את המוח שלי מאז הטיסה מתפוגגת בגלל החום המתפשט בגופי.
אבל אני מסרבת לאפשר לדום לדעת שהוא טלטל אותי.
מאדי: תפסת אותי על חם
מאדי: נהנית?
שלוש הנקודות מרקדות ונעלמות כמה וכמה פעמים, ואני מגחכת. דומיניק פרי ניסה להתבדח בצורה מינית, והשתפן באמצע.
מאדי: הולכת לישון
מאדי: תגיד לתאומים שהם היו נהדרים ושהם האחים האהובים עלי במשפחת פרי
דום: לא יקרה.
דום: לילה טוב.
דום: תכתבי כשתגיעי למיטה בשלום.
מאדי: אתה צריך טיפול
אני נרדמת עם חיוך על הפנים.
אביב
- 24 -
אני מחזיקה מעמד שישה חודשים בלי מסר חדש מאחי, ועם התכתבות בשלט רחוק מאוד עם דומיניק פרי. ביום השנה הראשון למותו של ג'וש הסתתרתי בשירותי הספא בחלוק צמרירי, שלחתי הודעה לדום וביקשתי שיצלם לי את המכתבים שקראנו עד כה.
התמונות הגיעו בתוך פחות מחמש דקות, וקראתי את המכתבים בלהיטות, בדיוק כמו בפעם הראשונה.
פתאום השם של דום הבזיק על המסך. הוא התקשר אלי. סיננתי אותו. בעיקר מפני שפחדתי שהכאב בחזה יהפוך לזעם, כמו תמיד בחברתו, ואני אגיד לו משהו איום ונורא.
לפני שיצאתי מהשירותים שלחתי לו הודעה והתנצלתי.
מאדי: לא יכולה לדבר כרגע. מצפה בקוצר רוח למסע הבא שלנו.
המסע שאנחנו נמצאים בו כרגע. המראות עוצרי נשימה.
במובן המילולי ביותר.
ההליכה מכבידה על הריאות שלי. חשבתי שהמנהג ללכת לכל מקום בעיר ברגל הכשיר אותי לזה. אבל לחצות כמה רחובות בסיאטל זה לא כמו לצעוד בערבות דקוטה הדרומית, גם אם באתר כתוב שהמסלול "שטוח וקל להליכה".
מתברר שניחשתי נכון, ולפחות אחד מהיעדים שג'וש שלח אותנו אליו כרוך במאמץ גופני. אחרי הכול, הוא היה צלם טבע. אחי ודאי רצה להעביר את החיים שלאחר המוות במקומות מרוחקים ויפים.
והפארק הלאומי באדלֵנדס הוא בדיוק מקום כזה. מקום שכולו ערבות ותצורות סלע משוננות, מפוספסות בשכבות של חום דהוי, כתום חלודה ואדום לבֵנה, שכל אחת מהן מציינת רגע אחר בזמן. זהו נוף חייזרי מהמם ביופיו. כבר זמן מה שדום ואני לא נתקלנו בשום מטייל, וההרגשה היא שאנחנו נמצאים בכוכב אחר.
כוכב מלא נובחניות שמנמנות.
אתמול הגענו לאכסניה שהזמנתי לנו בשעת ערב מאוחרת מפני שהטיסה שלי התעכבה ודום חיכה לי חמש שעות תמימות. הייתי מותשת מרוב לחץ שאהרוס את הטיול, אז מלמלתי "לילה טוב" לחברי למסע, קרסתי על המיטה ושקעתי בשינה עמוקה. אבל דום דאג לדפוק בדלת מוקדם בבוקר כדי שנצא לדרך.
אני שמחה שהשקעתי בנעלי טיולים. הסניקרס שלי לא היו עומדים בסלעים שאנחנו נאלצים לצעוד עליהם.
"את צריכה את המשאף?" דום שואל ונועץ בי מבט במקום להתפעל מהנוף המדהים המקיף אותנו.
נעצרנו בדיוק באמצע המסלול, שאורכו שמונה קילומטרים. פחות או יותר בנקודת הציון שג'וש נתן. אני מנופפת לעברו בביטול, נוטעת את כפות הידיים בברכיים ומנסה להיזכר בתרגילי הנשימה שהרופאה לימדה אותי לפני שנים.
דום מחכה עוד רגע, ונותן לי את המרחב שביקשתי. אבל אני מרגישה את הדאגה קורנת ממנו. התחושה הזאת לא מפריעה לי בכלל מאז הבנתי שהתגובה שלו קשורה לפחד מאובדן שליטה, ולא לזלזול ביכולות שלי. אני מקווה, לפחות.
"אולי " אני יונקת עוד מעט אוויר קר ויבש, ששורט את הריאות שלי. אבל אני ממשיכה הלאה. "נקרא את המכתב?" ההליכה לא היתה משפיעה על הריאות שלי כל כך אם היתה קצת לחות באוויר. זה העניין באסתמה. שילובים מסוימים עושים שמות בדרכי הנשימה שלי.
כשאני בטוחה שאני לא עומדת להתעלף, אני מצמידה את פיית הקאמלבק לשפתיים ושותה לרוויה. אחרי הטיול בעיירת הרפאים קניתי מימייה משלי, כדי שדום לא יצטרך להיות אחראי על השתייה שלי.
דום שם עלי עין כשהוא מוריד את התרמיל, פותח את רוכסן הכיס הצדדי ושולף מעטפה מוכרת.
דקוטה הדרומית
43°45'50.9" N
101°58'10.0" W
אבל הוא לא פותח אותה ומתחיל לקרוא, אלא מתקרב אל מצבור סלעים ומתיישב על אחד מהם. ואז הוא טופח על המקום הפנוי לצדו.
הפקודה ברורה.
שבי.
אולי זאת היתה בקשה.
כך או כך אני מגלגלת עיניים אבל מחליטה לא לריב איתו. חוץ מזה, זה מיקום מצוין להתפעל מהנוף.
רק כשאני מתיישבת לידו, דום תוחב אגודל מתחת ללשונית המעטפה וקורע אותה. במקום לצפות באצבעות שלו חושפות את הפיסה הקטנה מאחי, אני מסתכלת קדימה, על הפסים שהזמן חרץ באדמה.
ומחכה לשמוע את המילים של ג'וש בקולו של דום.
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לדקוטה הדרומית!
אתם אמורים להיות עכשיו באמצע הבאדלנדס. איזה שם, נכון? אדמה רעה ("באד לנדס" באנגלית - אדמה רעה). ולפי מה ששמעתי, הוא לא מדויק. כי כל מי שסיפר לי על המקום הזה אמר שאין נופים כאלה.
אז תתפעלו מהם בשבילי. ותצטלמו, כמובן.
מאחר ששלחתי אתכם למסע כל כך ארוך, אני בטוח שתמצאו את המיקום המושלם להשאיר חלק ממני. תוודאו שיהיה לי נוף יפה. אני רוצה לראות הכול.
דום עוצר לרגע, ואני מעיפה מבט ורואה את הגרגרת שלו עולה ויורדת.
אך טבעי שהוא זקוק להפוגה אחרי המשפטים הקצרים האלה. גם אני שומעת את ג'וש כשהוא מקריא. אני שומעת את ההומור שלו. את ההתרגשות שלו. את התקווה שלו.
ואת הצער שלו.
מאדי,
נדרש לי רגע להבין שדום חזר לקרוא.
אני יודע שהצעידה הזאת לא קלה. אבל אני שמח שעשית אותה. אני מקווה שאת חושבת שזה היה שווה את המאמץ. בכל אופן, מגיע לך פרס.
"אוי לא," אני חורקת. "למה הוא מתכוון?"
את יודעת שלדום יש -
"תעשה לי טובה, ג'וש." הבחור המדובר גונח את שמו של אחי. אני מגחכת ומכניסה לו כתף בכתף. "תמשיך לקרוא."
דום יורה אלי מבט קפוא, וחוזר לקרוא בהסתייגות ניכרת.
את יודעת שלדום יש קול יפהפה? ואת יודעת שאחד מאמצעי הבטיחות בטיול הוא לעשות הרבה רעש כדי להרחיק דובים?
אז בדרך חזור דום יהיה הרדיו האישי שלך. ואני רוצה שתשמיעי את השירים שאני הכי אוהב.
תעשי חיים, אגרנית.
באהבה,
ג'וש
אני פורצת בצחוק ומתחילה להשתעל. אבל קוצר הנשימה שווה את זה. וגם הצעידה הזאת, אם אצליח להכריח את דומיניק פרי לשיר לי.
הוא נראה זעוף. "אין דובים בבאדלנדס. זה לא הוגן."
"בחייך, דום." אני טופחת על כתפו. "החיים לא הוגנים. כדאי ללמוד את זה בשלב מוקדם. ושמעת אותו. זה מגיע לי. עכשיו, תזכיר לי איזה שירים ג'וש הכי אוהב."
הוא מקפל את הדף בזהירות ומחזיר אותו למעטפה. "אני זוכר שהוא אהב שקט."
אני פולטת נחרת צחוק. "באמת? כי אני זוכרת בפירוש שהוא שמע את פּאראמוֹר בלופ כי היה לו קראש על היילי ויליאמס."
דום נאנח. "על זה אין ויכוח."
אני נשענת לאחור על הזרועות, מתפעלת מהעשבים המתכופפים ברוח החזקה ומעלעלת בדמיון ברשימת השירים האהובים על ג'וש, כדי להתכונן לדרך חזרה.
"את חושבת שזה המיקום המושלם?" שואל דום כעבור רגע.
"להשאיר אותו?"
להשאיר אותו. הלב שלי פועם בכבדות, בכאב.
אבל אחרי שאני מעבירה את העיניים על מרחבי הפרא המרהיבים, אני מהנהנת. "אין יותר מושלם מזה."
אני שולפת את מכל הראברמייד של דקוטה הדרומית מהתרמיל ופותחת את המכסה. מפרקי האצבעות שלי מלבינים ממאמץ, אבל דום לא אומר מילה לנוכח הפגיעות שהם מסגירים. הוא טוב בזה. ברגעים הקשים הוא מאפשר לי להרגיש מה שאני מרגישה, ופשוט נמצא איתי.
אני מטה את המכל כך שהאפר של אחי נשפך ומתמזג ברוח. כשהחלקיקים האחרונים נסחפים, נץ דואה מעלינו, ואני מתנחמת קצת במחשבה שג'וש נתקל בעוף הזה.
אולי הוא יֵצא איתו להרפתקאות.
"טיסה נעימה," אני ממלמלת.
"בואי נצטלם." דום מוציא את הטלפון מכיסו.
אני מתרוממת מהסלע, ודום נעמד לצדי. פתאום עולה בדעתי רעיון, ואני מטפסת על הסלע ומזדקפת, כך שראשי גבוה בכמה סנטימטרים מראשו של דום.
"הפעם אני אהיה הגבוהה," אני אומרת ומושיטה את היד לטלפון שלו.
הוא מצמצם את עיניו, אבל אני רואה שהוא מתאמץ לא לחייך. והוא מעביר לי את הטלפון.
מעמדת הגובה הזאת אני כורכת בקלות את זרועי סביב הכתפיים הרחבות של דום, ולמרות שהזרועות שלי קצרות יותר משלו, אני מצליחה לתפוס את הפנים של שנינו ולצלם סלפי על רקע הגבעות הצבעוניות.
"נראה טוב." תשלח לי את זה כשנחזור לאכסניה." אני נותנת לו את הטלפון ומחככת את ידי. בצעידה הלוך, הגוף שלי התחמם. אבל עכשיו צינת היום המעונן חודרת דרך ז'קט הפליס שלי.
"מוכנה לחזור?" דום מרים אלי את העיניים, והיופי שלו בכובע הצמר מכה בי בעל כורחי.
"מה בוער?" למרות שג'וש כבר עף ברוח, לא מתחשק לי לעזוב את המקום הזה ולהיפרד ממנו.
דום מטה את ראשו דרומה, ואני לוטשת מבט בעננים הכהים האורבים במרחק. "בתחזית אמרו שיש סיכוי לסערה. חשבתי שהיא תגיע בלילה, אבל נראה שהיא מקדימה." המתח נשזר בקולו.
אוף. אני בקושי מסוגלת להתמודד עם הטבע במזג אוויר יפה. סערות ומאדי סנדרסון זה לא זיווג מוצלח.
חוץ מזה, מחכה לנו נסיעה של ארבע שעות לדקוטה הצפונית.
"כן. בוא נזוז. אני מרגישה טוב." זה נכון, מבחינה גופנית. הנשימה שלי נרגעה, והדרך חזור שטוחה בדיוק כמו הדרך הלוך.
אני אהיה בסדר.
אני לא בסדר.
דום צועד לפני במקצב קבוע ושר את "עסקי האומללות". ברגע שהוא התחיל עם "עדיין בקטע שלך", עליתי לרקיע השביעי. ג'וש צדק, דום שר נהדר. וכשהבחור מסכים לעשות משהו, הוא מחויב. הוא שר כבר חצי שעה. נפח הריאות שלו מרשים מאוד. כמו גם הבקיאות שלו בשירים של פאראמור.
החוויה יכלה להיות מושלמת אלמלא הנשימה שלי, שהיא כמו לינוק דבש דרך קשית עטופה בגומיות.
"הפסקה!" אני חורקת ומתיישבת על סלע שטוח יחסית, מנסה להכניס כמה שיותר אוויר לראות לפני שדום יבין כמה קשה לי. הוא מתייצב לפני, רחב כתפיים ומודאג. "אני בסדר," אני משתנקת.
"היית יכולה להיות בסדר. אם היה לנו זמן."
אני מזדקפת בהפתעה. ציפיתי שדום יגיד, את לא בסדר, מאדי. את שבר כלי. את לא יכולה לנשום. איפה המשאף שלך?
"התקדמתי מהר." דום נושא מבט אל השמים, ואני עוקבת אחריו ורואה עננים שחורים מתקבצים ממש מעלינו. גם הרוח צברה תאוצה, והשיער שלי מתבדר ומשתחרר מהקוקו.
סערה מתקרבת, ובאוויר הקר הזה שמייבש לי את הגרון אני מהמרת שיֵרד שלג בבאדלנדס.
דום משתופף לפני במבט מוטרד. "ביום יפה היית מסתדרת מצוין, מאדי. היינו עוצרים מדי פעם כדי לנוח, ולא הייתי משתלט על העניינים. אני נשבע. אבל אני מפחד שאם לא נגביר את הקצב, ניתקע כאן. אני גם לא בטוח שנצליח לנסוע לדקוטה הצפונית היום. בטח אם יתחיל לרדת שלג."
"אני הולכת הכי מהר שאני יכולה." אני לא מתגוננת. אני נואשת.
הגעתי לגבול שלי, אני חושבת. אם אתאמץ יותר, זה ייגמר לא טוב.
דום מושיט לי את ידיו. "תני לי לסחוב אותך. בבקשה."
"מה?" אני מנענעת בראשי. "אתה לא תצליח."
זוויות הפה של דום מתעקלות. "רוצה להתערב?"
ההבעה השובבית שלו מפייסת אותי. "האמת שכן."
הוא מושך בכתפיו. "בסדר. מה התנאים שלך?"
הממ. משחק. ככה גם ג'וש הצליח להוציא אותי מהקליפה.
דחף משחקי מרושע משתלט עלי.
"אם לא תצליח לסחוב אותי עד המכונית... אתה נותן לי את ז'קט הבייסבול שלך."
דום פורץ בצחוק. "זה היה מהיר. עשינו עסק. ואם אני מנצח..." עיניו סורקות את גופי וחוזרות אל פני. "תרשי לי לישון אצלך לפני שניסע לאיידהו."
הפה שלי נפער. "אתה רוצה לישון אצלי? למה?"
החיוך שלו מתרחב עוד יותר. "אני אגיד לך כשאנצח." דום מוריד את התרמיל וממקם אותו בחזית הגוף. ואז הוא מתכופף ומסובב אלי את הגב, בתנוחה האוניברסלית של שק קמח.
אני מתרוממת ממושבי הסלעי, כורכת את הזרועות סביב הצוואר של דום ונותנת לו לתפוס את אחורי הירכיים שלי. ואז הבחור מזדקף, בקלות, כאילו המשקל הנוסף לא מזיז לו.
"תודיעי לי כשתרצי לעצור," הוא אומר מעבר לכתפו ויוצא לדרך.
"תודיע לי כשתרצה להוריד אותי," אני יורה בחזרה. "וואו, הז'קט הזה יהיה כל כך יפה עלי. כל המעודדות יקנאו בי."
דום פולט נחרה, ואני מרגישה איך החזה שלו קופץ בנשיפה המהירה. בתנוחה הזאת, אני מרגישה את דום במלואו, גם דרך הבגדים. הבחור הוא כמו תנור מהלך ומדבר, שמתיך את קדמת הגוף שלי כנגד הגב שלו. הציצים שלי נמעכים אל שרירי הכתפיים המתנועעים שלו. לא שאני מתלוננת.
אבל אני זקוקה להסחת דעת.
"הֵיי, דום." בעודי מדברת לתוך אוזנו, אני רואה שהצוואר החזק שלו מצטמרר.
הוא בולע רוק. "כן?"
אני מניחה את הסנטר על שריר הזרוע שלי ותוהה אם הוא רואה את הגיחוך שלי מזווית העין.
"זה לא פוטר אותך משירה. ג'וש אהב גם את אווריל לאווין. בוא נשמע את 'סקֵייטֶר בוי'."
- 25 -
דום מנצח.
הוא סוחב אותי בשלג המזוין. ושר. זה קורה רק בארבע מאות המטרים האחרונים, ובכל זאת.
"אוף," אני מסננת כשהוא מניח אותי בקצה מגרש החניה, והשיניים שלי מתחילות לנקוש ברגע שאני מתנתקת מחום הגוף המענג שלו. "נורא רציתי את הז'קט."
הבחור מחייך אלי בזחיחות ומצחקק כשהוא מרים לי את היד וגורר אותי לעבר המכונית בדרך החצץ. המכונית שלנו היא היחידה שנשארה במקום.
"אולי אני אשאיל לך אותו." דום פותח למעני את הדלת, ואני שוב שמה לב שאני לא מזדעקת לנוכח המחווה האדיבה.
כי אנחנו ידידים. אני ידידה טובה, בדיוק כמו שג'וש רצה.
הייתי צריכה לדעת שאפילו שלג לא יגרום לדום לאבד את השליטה במכונית. כשאנחנו פונים אל הכביש, הפתיתים מתחילים ליפול בגושים כבדים, והוא פשוט מפעיל את ההנעה האחורית ומשייט בלב הסערה.
נסיעה לדקוטה הצפונית לא באה בחשבון היום, ואנחנו מחליטים לנסות את מזלנו באכסניה שהזמנתי אתמול. בדיוק כשאני מקישה את הכתובת באפליקציית הניווט של דום, הוא מקבל הודעה.
"אדם שלח לך הודעה."
"תקריאי לי." הוא ממוקד בכביש ההולך ומלבין.
אני מכחכחת בגרוני בדרמטיות ומנסה להישמע כמו אחיו הצעיר של דום.
אדם: אני צריך עצה.
אדם מפרט שמעצב רהיטים מפורסם הציע לו משרה מלאה כשיסיים את הלימודים, אבל אדם חושש לוותר על השחייה ועל החלום שלו להתחרות באולימפיאדה.
אני רואה את העבודות של אדם כשהוא מפרסם תמונות וסרטונים ברשתות החברתיות, אבל לא ידעתי שהוא שוקל לעסוק בנגרות כמקצוע. רגשות האשם שורטים לי את הלב. הייתי צריכה לשמור על קשר לאורך השנים. עכשיו אדם וקרטר הם כמעט אנשים זרים. החמצתי כל כך הרבה דברים כשעברתי לחוף המערבי, ויש לי כל כך הרבה חומר להשלים.
"מה לכתוב לו?" אני שואלת.
דום משעין את המרפק השמאלי על דלת המכונית וצובט את שפתו התחתונה בכובד ראש. גופי הבוגדני מתחיל לעקצץ ולהתחמם כשאני לוטשת מבט בבחור המהורהר.
"תגידי לו שאתקשר מחר ונדבר על זה."
"הבנתי." אני מקישה. "כמה אימוג'ים לשלוח?"
"אפס."
"אז שלושה. פרצוף מהורהר, כדי שהוא ידע שאתה מתעמק בשאלה שלו. פרצוף מחייך עם לבבות, כדי שהוא ידע שאתה מעריך את העובדה שפנית אליו בשאלה חשובה כל כך. ומה השלישי?"
"מאדי." נימת האזהרה לא מפחידה אותי.
"אני בעד פרצוף מנשק "
"אני עוצר בצד."
"טוב! טוב! בלי אימוג'ים. אבל אל תאשים אותי אם הוא לא יבין כלום."
בעודי מקניטה את דום, אני שולחת את ההודעה לאדם ומקבלת בתגובה אגודל זקור. אני מחזירה את הטלפון לתושבתו על לוח המחוונים, כדי שדום ידע לאן לנסוע, ומקווה שנגיע לפני שהשלג ייערם. אחרי עוד כמה שלטים שמציינים את המרחק, אני שואלת את השאלה שמציקה לי.
"למה אתה חושב שאדם שאל אותך ולא את ההורים שלכם לגבי ההתמחות?"
מר פרי הוא אמנם אדם עסוק, אבל אני יודעת שהוא מת על הילדים שלו ותמיד מפנה להם זמן. ואמיליה היא אחת הנשים המתוקות שאני מכירה. היא בטח היתה שמחה לשמוע על הצעת העבודה של אדם.
אני מעולם לא פניתי לססיליה בשאלות כאלה, כי לא אכפת לה מהחיים שלי.
תמיד פניתי לג'וש.
או שמצאתי פתרון לבד.
עכשיו נשארה רק האפשרות השנייה.
דום מטה את ראשו מצד לצד והמפרקים שלו מתפוקקים בצליל מספק עם כל תנועה. "אמא ואבא תומכים בנו בכל דבר, אבל הם מצפים מאיתנו לפתור דברים בעצמנו. במיוחד עכשיו, כשהתאומים התבגרו." הוא מעווה את פניו. "בתיאוריה, זה נשמע כמו טכניקת הורות טובה. תנו לילדים לנסות, להיכשל וללמוד, ותדאגו שהם ייקחו אחריות על הטעויות שלהם."
"אתה לא מסכים עם זה?"
דום מגרד את עורפו. "אני מסכים, עד גבול מסוים. הייתי שמח לקבל עצה מדי פעם. ממישהו שחי יותר ממני. מישהו שאני סומך עליו."
"וזה מה שאתה עושה בשביל אדם וקרטר?"
"כשהם מאפשרים לי."
אני חושבת על הדינמיקה המשפחתית שלהם, ולא בפעם הראשונה. ההורים של דום תמיד היו כיפיים, קלילים, ומלאי התפעלות מכל דבר. הם היו נחמדים וחמים.
אבל מר פרי גם עבד המון שעות בבית החולים, והעמותה של אמיליה תבעה ממנה הרבה יותר מארבעים שעות עבודה בשבוע. דום היה האחראי על הנעשה בבית, וקיבל על עצמו את תפקיד ההורה של אחיו הקטנים.
"הם מעריצים אותך," אני אומרת.
דום צוחק במרירות. "אולי. אבל זה לא אומר שהם מקשיבים לי."
"בטח שכן." אני ממשיכה, למרות המבט הספקני שדום זורק אלי. "טוב, אולי לא תמיד. אבל הם מקשיבים לך יותר מלכל אחד אחר."
"לך הם מקשיבים יותר."
אני פותחת את הפה כדי להתווכח אבל יוצא לי רק "מה?"
דום נועץ את מבטו בכביש המושלג. "את זאת שהם מקשיבים לה. את הלוחשת לתאומים." השפתיים שלו מתעקלות בחיוך וחוזרות למקומן כשאצבעותיו מתהדקות על ההגה. "בגלל מה שקרה, לא הספקתי להודות לך. על העזרה שלך. בקיץ ההוא."
הקיץ ההוא.
הקיץ אחרי שנה א' בקולג', כשראיתי את דום לראשונה אחרי חודשים. הוא תמיד הפגין אחריות, אבל בימים הראשונים של הקיץ ההוא חששתי שהוא עומד להתפקע מחרדה מודחקת.
תאונת הדרכים של אמא שלו כמעט הרגה אותו.
תמיד התייחסתי לקיץ הזה כאל הקיץ שבו דום זרק אותי. אבל זה גם היה הקיץ שבו פנייה אסורה שמאלה גילחה את הפריוס של גברת פרי, ושלחה אותה לבית חולים. זה שבעלה עובד בו.
קשה לי לדמיין איך נתניאל הרגיש כשגילה שאשתו הפצועה, החבולה, המדממת מאושפזת כמה קומות מתחתיו, בחדר הטראומה.
לא דיברתי על זה עם אבא של דום לא היינו קרובים מספיק אבל אני יודעת שהוא לקח ימי חופש לראשונה בחייו. אמיליה היתה מרותקת למיטה במשך שבועות, במצב סיעודי, ואז נשלחה לשיקום. דום היה אמור להתחיל התמחות במשרה מלאה, אבל ג'וש סיפר לי שמר פרי ביקש שהוא יטפל באחים שלו ויעזור לאמו כשיחזור לעבודה.
נכון, גם אני עזרתי, אבל עם יד על הלב עשיתי את זה מסיבות אנוכיות. רציתי לברוח מסבתא שלי ולבלות כמה שיותר בבית משפחת פרי. רציתי להעמיד פנים שהם המשפחה שלי.
"הייתי בבריכה כל הקיץ." אני מושכת בכתפי. "לא בדיוק התאמצתי."
"עצם העובדה שהיית שם הקלה על כולנו." הוא מקיש מקצב אקראי על ההגה באגודלו. "אדם היה מאוהב בך לגמרי."
אני פולטת נחרת צחוק. "אהבת את זה שאחיך הקטן עוגב עלי? בלוויה התרשמתי שזה לא ממש מצא חן בעיניך."
דום לוטש מבט לפנים, אבל אני רואה שהוא נאבק לא לחייך.
"אתה יודע..." נימת הקול שלי מהורהרת. "אולי הייתי צריכה לעשות את המסעות האלה עם אדם. אם אני דמות מרכזית כל כך בחייו."
"לא יקרה," נוהם דום בקור מקפיא. הוא מושיט את ידו ומשלב את אצבעותיו באצבעותי.
לרגע אני קופאת, מנסה לעכל את גילוי החיבה האגבי הזה.
זה מה שידידים עושים? מחזיקים ידיים?
וגם אם כן, ספק אם יד חמה של ידיד אמורה לשלוח זרמים חשמליים בכל הגוף.
ובכל זאת, אני מצליחה לנשום כרגיל. בלי התנשפויות והשתנקויות שיגרמו לדום לפקפק בצעד שעשה.
הוא ניסה להחזיק לי את היד גם בטיול התולעים הזוהרות. אולי הוא פשוט אוהב להחזיק דברים.
"בוא נחזור לשאלה למה זה טוב שאדם נדלק עלי," אני לוחצת, ומחליטה להשאיר את הגיגי הידידות להמשך. "לדעתך."
דום נאנח אבל מתרצה. "הוא עשה כל מה שאמרת לו. כשאמא ואבא אמרו לו לזרוק את הזבל, הוא התלונן רבע שעה ועשה עבודה מחורבנת." הוא שולח אלי מבט קצר ומחזיר אותו לכביש. "את באת ואמרת, 'אדם, תפסיק להתעצל ותזרוק את הזבל.' והוא רץ. השלים את המשימה בזמן שיא. בלי להתלונן. ורק חיכה שתבקשי ממנו עוד משהו."
עכשיו כשאני חושבת על זה, אמיליה ודום באמת ביקשו ממני להעביר לאדם בקשות פשוטות. בזמנו, שמחתי לעזור בכל דרך, גם בתור יונת דואר. אבל מתברר שחצצתי בינם לבין מרד הנעורים שלו. המחשבה הזאת מעלה בי גיחוך.
"ידעת שקרטר דיסלקטי?" פיסת המידע האקראית הורסת לי את מצב הרוח.
"א...אני... לא. לא ידעתי." פרט נוסף שהייתי יודעת אלמלא נעלמתי מחייהם.
חצי החיוך שאני רואה מהצד משדר עצב. "בהתחלה אף אחד מאיתנו לא ידע. ידענו רק שהוא חכם אבל לא מצליח בלימודים. אמא היתה נאנחת בכל פעם שהוא הביא תעודה. אבא היה מתוסכל. כלומר, המוטו שלו היה לא להתערב ולתת לילדים למצוא פתרונות לבד, אבל הוא התעצבן כשהם לא הצליחו. קרטר... לא הצליח בשום דבר. הוא לא הבין מה לא בסדר איתו. הוא פשוט הסתגר." דום מעסה את מפרק האצבע שלי באגודלו. "נראה לי שבגלל זה אדם התחיל להשתולל. הוא ניסה להוריד את הלחץ מקרטר. אז אולי הציונים של קרטר היו גרועים, אבל הוא לא מילא את הצנרת של המלתחות בקצף אמבטיה."
"מה קרה בדיוק?" העובדה שלא ידעתי את זה גורמת לי הרגשה מחורבנת. אבל אני יודעת שקרטר הופיע בתמונת המחזור לצד אדם, אז משהו בוודאי השתנה בסופו של דבר.
"אחרי משחק הסיום של נבחרת הבייסבול, כל המלתחות התמלאו בבועות סבון."
"לא התכוונתי לזה. למרות שזה נשמע מדהים, ונחזור לזה אחר כך." אדם, גאון מרושע שכמוך. "מה קרה עם קרטר?"
דום מועך את ידי. זה מנחם.
"זוכרת את הרומנים הגרפיים שתמיד שאלת בשבילו מהספרייה?"
אני מהנהנת. לפעמים קרטר ישב איתי מתחת לשמשייה ועלעל בהם, כשנגמר לו הכוח לאינטראקציות חברתיות.
"הוא המשיך לשאול אותם. גם אחרי ש..." דום מכחכח בגרונו. "אחרי שעזבת. הוא קרא אותם כל הזמן. אפילו בכיתה. אחת המורות ראתה שהוא תמיד מסתובב איתם, ושאלה למה הוא אוהב אותם כל כך. הוא אמר לה שהמילים עושות לו בעיות והתמונות עוזרות לו להבין את הסיפור." הקול של דום מתעבה. "ואז היא הבינה. הוא למד שמונה שנים, ואף אחד לא קלט. גם כן מערכת חינוך. הוא הגיע לתיכון כמעט בלי לקרוא. זה רק מראה כמה חכם הוא היה, נכון? הוא בכל זאת הסתדר. והצליח להסתיר את הקושי שלו."
כואב לי הלב על הנער השקט שהכרתי. "אבל מאז הוא השתפר?"
"כשאמא ואבא הבינו, הם דיברו עם בית הספר והוא התחיל לקבל עזרה. עכשיו הוא רוצה להיות סופר. ידעת את זה? הוא רוצה לספר סיפורים. החוג העיקרי שלו הוא כתיבה יוצרת, והמשני עיצוב." האגודל שלו מלטף את שלי לכל האורך. "אז עזרת גם בזה באותו קיץ. התאומים פיתחו אובססיה כלפייך. אמא העריצה אותך. אבא כל הזמן ניסה לתת לך כסף כדי שתישארי. ואני..."
דממה משתררת במכונית, וכשאני סוף סוף מוצאת את קולי, אני מנסה לא להישמע עוינת.
"היית אסיר תודה על העזרה שלי," אני מסיימת את המשפט במקומו.
הוא מהדק את אחיזתו בהגה. "לא בדיוק."
"אז מה כן בדיוק?"
הלסת של דום מתכווצת ונרגעת. "כשעזרת לי, הצלחתי לנשום. כשהצלחתי לנשום, יכולתי לראות אותך."
הבטן שלי צונחת כמו ברכבת הרים. אבל במציאות אנחנו מאטים ופונים למגרש החניה של האכסניה. כל מפגש עם הבחור הזה הוא מסע פרוע, ופתאום אני בכלל לא בטוחה שאני מכירה אותו.
"ועכשיו אתה רואה אותי?" אני לוחשת, ונשמעת פגיעה בהרבה משחשבתי שארשה לעצמי להישמע אי פעם בחברת דומיניק פרי.
הוא עונה בלי להסס.
"אני רואה רק אותך."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
