שתף קטע נבחר

180 ק"מ בשישה ימים: המסע של נעה ויעל במרוץ מונגוליה

ד"ר נעה ינאי ויעל שטרנברג החליטו שהביקור הראשון שלהן במונגוליה יהיה במסגרת מרוץ השטח הראשון שנערך שם. האימונים היו לא קלים וכללו כ-90 ק"מ ריצה מדי שבוע, ועדיין, זה לא הכין אותן לעליות ולמורדות במדינה שגודלה פי 75 מישראל, וכמות האנשים שבה היא פחות ממחצית האוכלוסייה הישראלית. טור אישי

יום שישי בצהריים. שמש מונגולית חמימה של קיץ ורוח קלילה ונעימה מלוות אותנו רגע לפני שאנחנו נכנסות אל מנזר Erdene Zuu שבקראקורום, וחוצות בפעם השישית והאחרונה את קו הסיום של 180 הקילומטרים שגמאנו בריצה במשך שישה ימים - בדיונות חוליות, בביצות, במעלה גבעות והרים, כמו גם במורדות התלולים.

 

כתבות נוספות:

כל אחד יכול: לרוץ 5 ק"מ תוך 8 שבועות - תוכנית אימונים

השיטה שעובדת: כך תשרפו יותר שומן בזמן ריצה

האימון המפתיע שיחזק שרירי הרגליים - ריצה לאחור 

 

למרוץ הגדול קדמה הכנה שהתחילה כבר בינואר האחרון, ממש לאחר שסיימנו אני וחברתי יעל את מרוץ מכתש רמון. אנחנו נכנסות לאט לתוכנית, בלי לחץ של זמן. יודעות שיהיו דיונות חול, אגמים, חציית נהרות והרבה ריצות ועליות. רק בסוף נדע כמה ידענו וכמה לא ידענו, וכמה טוב שלא כל דבר ידענו.

 

גם בהכנה לא תמיד ידענו לקראת מה אנחנו רצות. המרחב שבין ג'וערה גלעד ומגידו היה לאזור האימונים שלנו. מעבר ליופי של המסלול, הסיבה העיקרית לבחירת המקום הייתה העלייה המתמשכת לאורך 4 קילומטרים תמימים ממגידו בחזרה לכיוון מערב.

 

התחלנו בחורף וככל שעברו הימים הצמחייה התייבשה, הדרך נעשתה מאובקת והטמפרטורה הלכה והרקיעה שחקים. ככל שהטמפרטורה עלתה הזזנו את שעת ההשכמה - הצלחנו אפילו לעבור על החוק שחוקקנו שאין לקום לפני ארבע בבוקר, ובשבועות האחרונים לאימונים העזנו לקום בשעה שלוש.

 

השיעור החשוב ביותר שלמדנו בריצות שטח היה שעליך תמיד לצפות לבלתי צפוי. בנעורה, למשל, רצינו לראות את פריחת התורמוסים ולא לקחנו בחשבון את כמויות הגשם הגדולות שירדו השנה, ואכלנו הרבה בוץ וטבלנו בסרפדים עד צוואר.

 

המסלול בגלבוע שעולה דרך נחל צביה היה מתיש וקשה ומלא מרבי רגליים. למרות האביב, הגלבוע כמו הגלבוע - היה חם כמו תנור. מסלול מטורף עוד יותר פגשנו בכרמל: נחל כלח, אלוהים שישמור, נמשך לנצח נצחים. ממנו עלינו למערת אורנית בשמש יוקדת ובעלייה שבקושי זוחלים אותה. כל זה כדי לזחול בתוך מערה, והכי גרוע - כדי לצאת למסלול קוצים מתקדם. אפילו הגרביים שלנו לא שרדו את האירוע.

 

פגשנו גם בחול טובעני ונאבקנו באיתני הטבע במשך 20 ק"מ של ריצה. הכל, כולל סבבים של 90 קילומטרים ריצה בשבוע, הובילו אותנו לשבוע סימולציה בסופו של חודש יולי, בו בכל יום רצנו בממוצע 30 קילומטרים. מכינות את עצמנו למסע בארץ לא נודעת.

 

Mongolia Stage Race ()
חודשים אינטנסיביים של הכנה לתוואי שטח מאתגר. Mongolia Stage Race

 

לרוץ בטבע הפראי של מונגוליה

נחתנו. הרושם החזק ביותר ממונגוליה הוא מגודלה העצום ועד כמה היא ריקה. מחצית מהתושבים מצטופפים באולאן באטאר (עיר הבירה שממש אין מה לראות בה) ומחציתם מפוזרים בכל השאר. מרחבי אינסוף שמאפשרים שעות ארוכת של ריצה מבלי לפגוש ולו אדם אחד.

 

הגענו למרוץ, שזו שנתו הראשונה, בעונת האביב שיחד עם עונת הקיץ מסתכמות לכ-3-4 חודשים. בשאר הזמן הכל מושלג והטמפרטורה צונחת למינוס 30. אחד מסימני האביב הם כרי הדשא הירוקים המפיצים ניחוחות של תערובת אניס עם קמומיל ולוונדר, שצומחים בין פלגי ים ונהרות היורדים מההרים וחוצים מישורים רחבים.

 

אחרי יום ראשון מרגש של מפגש עם התרבות המקומית וקבלת אורחים מופלאה, אנחנו יוצאות לנסיעה ארוכה אל מחנה הגרים הראשון שלנו. גר הוא מבנה מונגולי ארעי הקל להקמה ולפירוק, העשוי מסגרת עץ עטופה בצמר ועורות. מימדיו קטנים מאד ומבטאים את המהות של חיי נוודות - אין רכוש, אין חפצים, רק המעט הנדרש. מחנה הגרים שלנו הוקם במבואות הדיונות של Elsen Tasarkhai - רצועת חולות המכונה ה"גובי הקטן", המשתרעת על פני כ-80 קילומטרים.

 

Mongolia Stage Race ()
גם המגורים היו בטבע. מחנה הגרים המונגולי

 

ביום הראשון למרוץ בתשע בבוקר אנחנו עומדות על קו הזינוק ומוזנקות. למתכנני המסלול יש בדיחות קטנות ולעתים גדולות על חשבוננו. את הראשונה אנחנו פוגשים מיד - עלייה על דיונה בשיפוע בלתי אפשרי אפילו להליכה. הדופק עולה למקסימום, ומכאן אנחנו מתחילות את ההתמודדות עם כ-20 ק"מ חול.

 

אנחנו עולות ויורדות בתוואי השטח, אך הטמפרטורה רק עולה ועולה ואיתה עולה הפוטנציאל לשלפוחיות ברגליים. מתוך ידיעה שיש חמישה ימי ריצה לפנינו אנחנו לא נחות ואחרי מאבק בחול אנו מוצאות את עצמנו מטפסות טיפוס אכזרי אל נקודת התצפית על הדיונה וממשיכות במסלול. אחרי כמה שעות לוהטות בטמפרטורה של מעל 30 ולעיתים גם מעל 40 מעלות אנחנו מגיעות אל היציאה מהחולות.

 

בתחנה האחרונה מגיח מופע מלכותי של שלושה נשרים העפים נמוך מאד מעלינו. מרהיב. עוד כמה קילומטרים בעשב ואנחנו מסיימות את היום הראשון. דקות ספורות לאחר הגעתנו השמיים מתקדרים ומגיעה סופה עם רוח אימתנית אשר מעיפה את האוהל שלנו ואף כמעט את הגרים של בני המקום.

 

מזל שהסופה תפסה אותנו בסוף המסלול ולא בחולות. צחקנו בבוקר כשנשאלנו אם לקחת מעיל. זה נראה לנו טיפשי אך הסתבר שהטיפשות הייתה נחלתנו שלנו. מכאן ואילך לא יצאנו ללא מעיל סערה.

 

קבלו הצצה לקטע המירוץ הראשון:

 

 

 

מקדשים בודהיסטים ועזים ורודות

המחנה השני ליום הריצה השני (נסיעה של כמה שעות) נמצא על גדות אגם אוגיי שכמו לכבודנו קידם את פנינו במופע בלתי רגיל של קשת זוהרת ומושלמת, ולאחר מכן שקיעה מופלאה.

 

ארוחת הבוקר של כופתאות בשר בתה וחלב פתחה את היום השני ומיד לאחר מכן זינקנו למסלול הסובב את האגם ולאחריו ריצה לאורך נהר ה-Orkhon - הכל יחד 35 ק"מ.

בדרך פגשנו בזוגות של עגורים, מרבדים של שושנת האלפים וגם בעדר עזים ורודות. אולי זו הייתה צביעה לזיהוי ואולי זה בכלל מצבעם האדום של דגלי הסימון בשטח שנעלמו מדי פעם, והתגלו כחטיף טעים בעיני העזים.

 

היום הזה, שאמור היה להיות קל ומקוצר, התברר כלא פשוט בכלל עם תוואי שטח שהקשה מאוד על הריצה ואתגר את כולנו. את סיום המסלול חגגנו בעיירה Ugii עם ארוחה מונגולית אותנטית ולאחריו נסענו למחנה השלישי על גדות נהר Tamir, הנמצא בעמק רחב ידיים מלא בעדרי בקר.

 

ביום השלישי גמאנו 29 ק"מ של ריצה מ-Tsetserleg ועד למעיינות החמים ב-Tsenkher. בדרך נתקלנו ב-Ovoo, נקודות ציון לתפילה של המונגולים (שהם בודהיסטים). הנוודים מתפללים בנקודות אלה משום שאם רואים Ovoo זה תמיד סימן שהעלייה הסתיימה ותחל ירידה. וכאילו כמו רמז, האתגר של היום הוא דווקא בירידה קשה שלוקחת זמן רב יותר מהעלייה.

 

בדרך חולפת על פנינו חבורת מונגולים בדהירה על סוסים ואנחנו מברכות ומבורכות לשלום במחוות יד. את היום אנחנו מסיימות במרחצאות חמים טבעיים – סיום מבורך שמרפא כל מכאוב מהיום המאתגר.

 

היום הרביעי הוא נקודת האמצע שלנו וגם נקודת השבירה, חצי מהמסלול עבר אך החצי הקשה עוד לפנינו ואנחנו מודאגות. אולם אלוהי ה-Ovoo או שבעצם מנהלי המרוץ שינו מעט את הנתיב, הפחיתו עלייה והתברר לנו שאנחנו עומדות בפני יום נעים להפליא שבו רצנו 36 ק"מ.

 

עדרי סוסים פראיים וסנאי אדמה מצטרפים לריצה שלנו בכל מקום. עד מהרה אנחנו פוגשות חבורה של ילדים ומיד מתבצעת החלפה של מתנות ותמונות. הנשים ברקע חולבות את היאקים והגבר, כמובן, עומד בצד ומעשן. הכל מאוד ציורי, כאילו אנחנו רצות בתוך תמונה שמתארת חיים בעולם אחר.

 

בדרך פוגשים אותנו צעיר וילד על אופנוע (התחליף המודרני לסוס ברעיית העדרים). כשהם רואים אותנו הם פורצים בצהלות צחוק המתגלגלות בכל המרחב. האמת, זה היה די מובן. אנחנו ודאי נראות לא פחות מאשר חייזרים שהגיעו לסביבתם. עוד קצת עלייה ואנחנו שוב מתגלגלות אל נקודת הסיום.

 

Mongolia Stage Race ()
לחוות תרבות על מסלול הריצה. Mongolia Stage Race

 

היום הארוך ביותר: 39 קילומטר ו-1400 מטר עלייה מצטברת

מזג האוויר בלילה שלפני היום הארוך והקשה ביותר מנסה להקשות עוד יותר עם גשם שלא מפסיק. בבוקר קר מאד וענני סערה מתאספים מעל ראשנו. הקפצה קצרה ואנחנו מגיעות אל נקודת הזינוק.

 

מה צפוי לנו היום? על הנייר הרבה עליות, אבל פרט לכך אין לנו מושג. התדריכים היומיים בספרדית, בתרגומה המשבש של רקל (שהיא וג'ואן הם זוג ספרדים קטלנים שארגנו את המרוץ), על פי רוב מבלבלים אותנו יותר מאשר מסייעים.

 

אין מה להכחיש, הלחץ גדול. צריך לגייס תעצומות נפש כדי להביא את עצמנו לקו הזינוק והנה ניתן האות ואנחנו יוצאות לדרך. בגובה הקרוב ל-2000 מטר, ההתחלה היא קשה ונדרשות דקות ארוכות של ריצה די איטית על מנת להגיע לדופק ונשימה סדירים. אנחנו גם לוקחות עלינו יחסית הרבה ציוד, בעיקר מים. זה ההרגל שלנו מהמדבר של המזרח התיכון.

 

אני מגלגלת מנטרה על שפתי ואל יעל להיות נאמנות לעצמנו ולסמוך על עצמנו. המשך הדרך כולל מעבר בביצה, הנעליים נרטבות והרגליים שוחות בנעליים. העלייה השנייה אף יותר מאתגרת . עוד תחנה ואנו ממשיכות אל העלייה השלישית, התלולה בצורה דרסטית, ללא שביל – אנחנו לא בדיוק רצות, גם לא הולכות, יותר זוחלות. הכושר שלנו עוזר ואנחנו מסיימות את העלייה ומוצאות ירידה גרועה לא פחות.

 

Mongolia Stage Race ()
צוות האצניות ובני זוגם ב-Mongolia Stage Race

 

עכשיו יש לנו "שתי עליות קטנות" – הכוונה היא לא לעליות קלות, אלא לכאלו שיש בהן שביל לרוץ בו. עברנו אותן ונדמה לנו שהנה עוד עלייה אחת, שצי'ק צ'ק  אנחנו מסיימות אותה וזהו – אבל ברור שזה לא כך. ממנה אנחנו מגיעות אל ה-Ovoo הגדול ביותר שפגשנו, אבל מראש ההר כבר רואים את קראקורום.

 

הירידה קשה ואנחנו כבר עייפות, אבל לפנינו עוד עלייה לרכס המשקיף על העיר ואל עוד Ovoo. עוד ירידה אחת, מעבר על גשר והנה בשדה שלאחריו קורא לנו קו הסיום הנכסף של היום החמישי. שמונה וחצי שעות של מסלול קשה במיוחד הגיעו לסיומן וכל המתח שהצטבר, התאדה כלא היה. שעת ההגעה שלנו היא קסם בפני עצמו: 17:17:17.

 

היום האחרון הגיע. אנחנו מוזנקות בבוקר שטוף שמש עם טמפרטורה נעימה וללא רוח אל מסלול הסובב את העיר קראקורום המגיע אל המנזר החשוב Erdene Zuu, שהיה לבה של בירת מונגוליה בימים עברו. זוהי מעין ריצת שחרור נפשית וגופנית. אנחנו לוקחות את הזמן שלנו: עוצרות לצלם ובעיקר מנסות להתרגל לרעיון שהשלמנו את המשימה.

 

יש רגעים שזה נראה לא אמיתי והתחושה היא על סף חלום - עשינו את זה או שמא עוד לא? יתכן שזה באמת הסוף? כך אנחנו מתקדמות עד הכניסה בשערי המנזר. הגענו לקו הסיום.

 

Mongolia Stage Race ()
הכל מתמצה בסוף לרגע אחד. הבנות בקו הסיום

 

ד"ר נעה ינאי, מנהלת המכון הנפרולוגי בבית החולים הלל יפה, ויעל שטרנברג, מורה ומרכזת כנסים בבית הספר לסיעוד, השתתפו במרוץ מונגוליה בחודש שעבר 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
180 ק"מ בשישה ימים: Mongolia Stage Race
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים