שרי אריה.

כשבנה היה בן 20, גילתה שהוא יודע לקרוא: 'בזכות ההקלדה הבנו שהוא חושב ומרגיש'

במשך שנים חשבה שרי אריה שבנה לא רק נמצא על הספקטרום האוטיסטי אלא גם סובל מפיגור. ואז הוא למד להקליד בשיטה מיוחדת וכתב "אמא"

פורסם: 18.06.21, 09:14
סיפורה של שרי אריה, בת 54, נשואה, אם לארבעה (ניתאי, 31, אופיר, 28, יובל, 21, עלמה, 10) וסבתא לנכדה, מנהלת השיווק של "תיאטרון השעה הישראלי". גרה בהרצליה
"נולדתי בתל־אביב לאב ניצול שואה, בן לניצולי רשימת שינדלר. אני בת רביעית מתוך ארבע בנות, סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה, ותרמתי את מלגת הלימודים שקיבלתי לקרן לב"י. בצבא הייתי קצינת מיון, ולאחר מכן למדתי לתואר ראשון במדעי החיים. תכננתי להיות רופאה, אבל באמצע הלימודים יצאתי עם בעלי עדי - פרופ' להנדסה ופיזיקה שימושית באוניברסיטת תל־אביב - לפוסט דוקטורט בארצות־הברית. כשחזרנו לארץ החלטתי לוותר על הרפואה וללכת לתחום השיווק, שאני יותר מתחברת אליו. זה 25 שנה אני מנהלת השיווק של 'תיאטרון השעה הישראלי'.
"כשהתברר שיובל אוטיסט, הפסקנו להזמין אורחים. שנים שמרנו את זה בסוד. ההצגה 'העולם על פי אלון', שמבוססת על חיי, הייתה כמו תרפיה"
תיאטרון השעה הוא תיאטרון חברתי לילדים ולנוער שמטרתו לטפל באמצעים אמנותיים בנושאים חברתיים משמעותיים בחברה הישראלית. כמנהלת שיווק אני בקשר יומיומי עם מורים, מנהלים וגננות, והרבה נושאים שאנחנו עוסקים בהם בתיאטרון מגיעים מהשטח, לפעמים בעקבות פנייה של מורות. העלינו, למשל, הצגה בשם 'ילדה טובה' שעוסקת בהטרדות מיניות, הצגה על ילדה חירשת שרוצה ללמוד בבית ספר לאמנויות והצגה על ילד שהתמודד עם תסמונת טורט - הצגה שרצה 350 פעם וזכתה בתואר הצגת השנה. מכיוון שאני בת לניצול שואה, אני משתדלת שהתיאטרון יעלה בכל כמה שנים גם הצגה חדשה בנושא השואה.
לפני 11 שנה התיאטרון יצר ל'פסטיבל חיפה להצגות ילדים' את ההצגה 'העולם על פי אלון', שמבוססת על סיפור חיי. את ההצגה כתבה אורלי ישועה־שוורצברג, והיא חושפת התמודדות של משפחה עם ילד אוטיסט. המשפחה הזאת היא שלי: הבן השלישי שלי, יובל בן ה־21, הוא אוטיסט ברמת תפקוד נמוכה. בתפקיד הראשי משחקת עידית פטרסון, שהיא אמא לילד אוטיסט, וגם לבמאית, יעל טילמן, יש בן על הספקטרום האוטיסטי.
בהצגה קוראים לילד אלון ולא יובל, וזה מכיוון שלמשפחה שלנו היה קשה לחשוף את הסיפור האישי. הרבה שנים שמרנו בסוד שיש לנו ילד אוטיסט. כשהתברר שיובל אוטיסט, הפסקנו להזמין אלינו אורחים, והבית שלנו נעשה עצוב וסגור. ההצגה הזאת הייתה בשבילנו כמו תרפיה, אנחנו משפחה אחרת לפני שההצגה עלתה ואחריה.

אחרי לידתו, יובל התפתח כרגיל. ואז, בגיל שנה ושמונה חודשים, חלה פתאום רגרסיה גדולה, ותוך שלושה שבועות מעט המילים שהוא ידע להגיד נעלמו. הוא חזר לאכול מבקבוק ושקע לתוך עולמו. כשילדתי את בתי עלמה, בגיל 43, אחרי שלושה בנים, כל ההיריון הייתי עם פחדים מטורפים. עד גיל שנתיים לא חגגנו לה יום הולדת, כי פחדתי שהיא אוטיסטית.
היום יובל הוא בחור יפה תואר, מתנשא לגובה 1.90 מטר, מלאך בגוף של אדם. הוא מעולם לא קרא לי אמא. לפני שנה וחצי הוא נולד מחדש, כשהתחלנו תוכנית מיוחדת שפיתחה יעל כהן להבעה דרך הקלדה, וגילינו את הילד שלנו. שמענו על התוכנית דרך מורה מבית הספר והחלטנו לנסות, אבל לא האמנו שיתרחש כזה נס. התברר שהוא יודע קרוא וכתוב ולא ידענו, חשבנו שהוא סובל מפיגור. 20 שנה הוא היה כלוא בגוף שלו, הלבשתי אותו במה שרציתי, נתתי לו לאכול מה שרציתי, מי היה מאמין שיש לו מחשבות ורצונות משלו? אחרי שהוא התחיל להקליד על פי השיטה המיוחדת, פתאום הבנו שהוא חושב ומרגיש, ואנחנו יודעים מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. הוא אפילו קרא לי אמא על גבי המחשב. לאחרונה, בזכות ההקלדה, גילינו שהוא אוהב את חנן בן ארי, והלכנו איתו בפעם הראשונה למופע. חברים שלנו שמעו ולא האמינו, כי זה באמת נשמע בלתי סביר – בדרך כלל יובל לא יכול להיות במקומות המוניים ובטח לא במקומות רועשים, הוא לא יכול לעמוד בזה.
"לאחרונה, בזכות ההקלדה, גילינו שיובל אוהב את חנן בן ארי, והלכנו איתו בפעם הראשונה למופע. חברים שלנו שמעו ולא האמינו"
בזכות ההצגה 'העולם על פי אלון' נדלק לי אור בבית, ואז הבנתי איזה כוח יש לתיאטרון הילדים. בימים אלה 'תיאטרון השעה הישראלי' חוגג 30 שנה להיווסדו, והנהלת התיאטרון החליטה לציין את האירוע במבצע '30 נקודות של אור'. במסגרת המבצע יציג התיאטרון בחינם ב־30 בתי ספר לחינוך מיוחד ב־30 יישובים בארץ. אנחנו רוצים לתת לילדים האלה נקודה של אור בחיים, כי גם להם מגיע".

שורה תחתונה: "במקומות שבהם הייתי חסרת תקווה האמנות החזיקה אותי, והאמונה הוכיחה כי גם הבלתי אפשרי - אפשרי".

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.