רביטל ויטלזון יעקבס. "הספרייה היתה המקום הטוב היחיד שהיה לי"

רביטל ויטלזון יעקבס כותבת לספרנית שהצילה אותה מבדידות

"הייתי ילדה מגושמת ללא חברים. מוחרמת. מוזרה. אינני זוכרת את שמך, אבל שינית את חיי, פילסת לי נתיב לברוח אליו. מי צריך להיות מצומצם לחבורה ילדותית מפונקת כשאני יכולה להציל את המדינה עם דני דין?" המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP

פורסם: 25.03.21 , 14:22

לספרנית מבית אריאלה,
במכתב הזה נהוג לסגור חשבונות עבר. לכתוב לאנשים שלא האמינו בנו, בגדו בנו או פגעו בנו. אבל ברוח החג אני רוצה לכתוב לך, כי נתת לי את החירות. החירות לחלום. אני לא יודעת איך הצלחת לראות אותי באמת.
הגעתי אלייך בגיל 8-7. ילדה מגושמת עם תספורת קצרה ומשקפיים גדולים. מגיל צעיר מדי גם שלל פצעוני בגרות הגיעו עם החבילה. הייתי ילדה בודדה ללא חברים. ילדה שנאבקה בגזירה שגזרו עליה חבריה וחברותיה לכיתה, להיות לא שייכת. מורחקת. מוחרמת. מוזרה. ילדה מלאה באנרגיות, שלא היה לה לאן לתעל אותן. ילדה מפוצצת בחוכמה ובהומור, שלא היה לה עם מי לחלוק בדיחה או תובנה. הכרת לי את מדפי הספרים. מהר מאוד הבנו שביקור שבועי פשוט לא יספיק ועברתי לפעמיים בשבוע. בהמלצתך פתחנו מינוי על שם כל אחד מהאחים שלי. היה מגוחך לשלוח אותי חזרה עם שני ספרים, כי ברור שעד לביקור הבא אצליח לסיים שישה. טסנו עם סדרת "ראשית קריאה" של כתר ועברנו לסדרות חסמב"ה והשביעייה הסודית. למרות הגיל הצעיר לא נותרה ברירה והוקפצתי לננסי דרו. בהתחלה עוד ליווית אותי והמלצת לי, אבל עד מהרה לא היה צורך. הייתי נכנסת בריצה, מנופפת לך לשלום, את היית מרימה מבט מעל משקפיים מחוברים בשרשרת, והייתי ממשיכה לבד. כבר זיהיתי את הוצאות הספרים, את הסופרים האהובים.
את לא יודעת איזו מתנה נתת לי. פתחת לי את הראש, הכרת לי את הדמיון, פילסת לי נתיב לברוח אליו. מי צריך להיות מצומצם לחבורה ילדותית מפונקת כשאני יכולה להציל את המדינה עם דני דין, להסתובב בעולם עם החמישייה הסודית או לפצח פשעים עם ננסי. נתת לי את האפשרות לחוות אהבה ועצב ופרידות וריגושים. ולחלום, לחלום לא רק שאפשר להיות ילדה רגילה, אלא לחלום להיות ילדה בלתי רגילה. אישה בלתי רגילה.
"לא אשכח את היום שקראת לאבא שלי ואמרת לו שלדעתך אין לך כבר מה להציע לי ואני בשלה לעבור לספרייה של המבוגרים שהייתה באולם אחר. הצער להיפרד ממך היה מהול בהתרגשות לקבל עוד מהדבר"
לא אשכח את היום שקראת לאבא שלי ואמרת לו שלדעתך אין לך כבר מה להציע לי ואני בשלה לעבור לספרייה של המבוגרים שהייתה באולם אחר. הצער להיפרד ממך היה מהול בהתרגשות לקבל עוד מהדבר.
לא תדעי, גם מוזר לכתוב, אבל לא פעם כשהייתי צריכה לחפש בדמיון מקום להירגע בו, מכאב או ממצוקה – הייתי מדמיינת איך אני עולה במדרגות למבנה הספרייה הענק, חולפת על פני עמדת השמירה המחתימה את היוצאים. פונה מיד ימינה, לא עולה במדרגות. חולפת על פני הכורסאות. מצד ימין הספרים של הקטנטנים, אבל ישר ושמאלה אלו המדפים שלי. וכשאני נכנסת לשם בדמיון, עולים בי הריחות והזיכרונות הטובים של ילדות טובה. זה המקום הטוב היחיד שהיה לי. המקום היחיד שבו לא הייתה מלחמה.
אינני זוכרת את שמך, סליחה. אבל שינית את חיי.
כל מה שילדה צריכה זו ספרנית אחת שתאמין שהיא הולכת להיות אישה בלתי רגילה.
רביטל
  • רביטל ויטלזון יעקבס, סטנדאפיסטית, זאתי מהאוטו ואושיית רשת
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.