יש משהו כמעט מרגש במסירות של טוקבקיסטים. אני כותבת 500 מילה על גירושים, יחסים, ילדים, והם עושים עליי עבודת תחקיר מעמיקה, ומגיעים למסקנה המזעזעת: "היא מעלה תמונות בביקיני". כאילו חשפו שאני מבריחה איברים בשדה התעופה.
אני מדמיינת אותם יושבים מול המסך במבט דרמטי של חוקרי שב"כ. לא מסתפקים בטור עצמו חלילה. נכנסים גם לפייסבוק. לאינסטגרם. עושים זום־אין לתמונה מחופשה, ואז, כמו בלשי פשע אמיתי, לוחשים לעצמם: "הנה. ידעתי. מצאתי עליה משהו". זה תמיד נכתב כאילו מדובר בפגם אישיותי עמוק. "היא מעלה תמונות בביקיני". כאילו נתפסתי מרעיבה חתולים, ולקינוח מושכת להם בזנב.
בהתחלה זה די הדהים אותי. עד היום, הטור לא עסק במראה שלי ולצדו מופיעה רק תמונת פנים. ועדיין, זה מביא אנשים לחפש אותי ברשתות, ואז לחזור לטור ולכתוב תגובה שלא קשורה כלל לטקסט. בגלל זה, בשלב מסוים הפסקתי לקרוא את הפנינים, שכמובן נכתבות באנונימיות מוחלטת.
אלא שלאחרונה, במהלך חופשה בקפריסין, הצצתי במקרה וראיתי תגובה שבעיקר שעשעה אותי. שוב מישהי (או אולי גבר בן 54 שחתם בשם "אורטל") כתבה: "אותי מעניין מה הגרוש חושב על זה שאת מצטלמת בביקיני".
בדיוק שתיתי אפרול שפריץ על שפת הבריכה, אז קראתי שוב ושוב כדי לוודא שאני לא הוזה. לא רק שאסור לי ביקיני כי אני אישה בגיל מסוים, או כי אני אמא, עליי גם להתחשב ברגשות של הגרוש? הרי הרעיון שאישה צריכה לבקש רשות מהגבר שאיתה הוא בפני עצמו מטורף. אז עוד מהאקס שלי? כשנפרדנו הסכמנו לחלוק משמורת על הילדה, לא על קו המותן שלי.
אבל בגלל שהיה לי עודף זמן, התחלתי להרהר בזה שרק בשנים האחרונות, למעשה, הרשיתי לעצמי להעלות תמונות כאלה. ניסיתי להבין למה.
ותנו לי כבר עכשיו לומר: זה לא קשור לגירושים, וגם לא לכך שעברתי איזה מהפך חיצוני אחרי גיל 40. אם כבר, הגוף שלי תמיד היה הדבר שהרגשתי איתו הכי בנוח. הייתי ילדה שאוהבת ספורט, ואחר כך אישה שאוהבת ספורט. אבל במשך שנים, לא רק שלא העזתי להעלות תמונה כזאת לרשתות, אלא שגם כשהייתי נכנסת למים עם ביקיני, מיד כשיצאתי הייתי לובשת מכנסיים. מתעטפת. מצטמצמת. כאילו מישהו עלול לחשוב, רחמנא ליצלן, שאני מרגישה טוב בתוך הגוף של עצמי.
כי זה האבסורד הכי גדול: נשים לא מתביישות רק כשהן לא אוהבות את עצמן. לפעמים הן מתביישות דווקא כשהן כן אוהבות. נשים מלאות מפחדות שיגידו "איך היא מעיזה". רזות מפחדות שיגידו "מה היא עפה על עצמה?". ובסוף, לא משנה איך את נראית, תמיד אמורה להיות בך איזו התנצלות קטנה.
לא מזמן ראיתי סרטון של הדר לוי שסיפרה שבמשחקי כדורסל, כשהמצלמה עוברת לקהל ועוצרת על גברים, הם ישר מנופפים, צורחים, עושים פוזות. אבל כשזה עוצר על נשים? כמעט תמיד מגיע אותו רפלקס: היד על הפנים. תזוזה הצידה. ניסיון להיעלם. מגיל צעיר נשים לומדות שלהיראות זה קצת מסוכן, שתמיד למישהו יהיה מה להגיד, ולכן עדיף להצטמצם.
אבל היום אני כבר יודעת שהצטמצמתי לחינם. וככל שאני מתבגרת וממשיכה להיות שלמה עם הגוף שלי, אני גאה אפילו יותר. אז כן: אני מעלה לפעמים תמונה. לא כי אני מחפשת תשומת לב, ולא כי אני חושבת שאני דוגמנית בת 20 של ויקטוריה'ס סיקרט. אני פשוט כבר לא מתביישת בזה שאני לא מתביישת.
פורסם לראשונה: 23:55, 11.06.26
