סיפורה של הילה גבאי, בת 26 מבאר שבע, סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר, נשואה:
"כשהייתי בכיתה ז', מכר של המשפחה פגע בי מינית. לא סיפרתי לאף אחד, כי ידעתי שאהיה פסולת חיתון. הרגשתי אשמה.
נולדתי וגדלתי בבית"ר עלית למשפחה של חוזרים בתשובה, בכורה מבין חמישה אחים ואחיות. בחינוך החרדי יש התעסקות מתמדת במה את לובשת, מזהירים לשמור על צניעות ובוחנים אותך לפי השאלה אם את 'שווה חיתון'. חשבתי שאולי נפגעתי מינית בגלל איך שהתלבשתי או דיברתי. עד גיל 19 אפילו לא יכולתי להגיד שנאנסתי. אמרתי שעברתי 'חוויה מינית'. כשאמרו לי: 'זו לא חוויה מינית, זה אונס', פשוט בכיתי.
הילה מספרת על תהליך הגמילה שעברה
בגיל 15 שלחו אותי לסמינר לבנות בירושלים. לא הרגשתי שייכת והבנתי שאני לא באמת חרדית. השעו אותי מבית הספר ובסיום ההשעיה החלטתי שאני לא חוזרת ללימודים. הייתי יוצאת מהבית עם חצאית עד הברך ומתחת מכנסיים, מסתובבת עם שבאבניקים, יוצאת למסיבות טבע ומעשנת איתם ג'וינטים.
אחרי שההורים שלי התגרשו, כשהייתי בת 16, עברתי לגור עם חברים בדירה בנחלאות בירושלים. היינו ביחד כל היום, מעשנים, משתמשים בסמים. איבדתי אחיזה במציאות. לא ידעתי אם בוקר או לילה, אם שכבתי עם החבר שלי או עם מישהו אחר. שקלתי 38 קילוגרם. החברות התרחקו ממני, ניתקתי קשר עם המשפחה. מצאתי את עצמי לבד. לא הצלחתי לשמור על שגרה. לא החזקתי מעמד בעבודות. הכול הציף אותי. נכנסתי לתקופה של דיכאון. חציתי את הגבולות שלי כדי להשיג עוד סמים ועשיתי דברים שאני מתביישת בהם.
ב־2020 הכול קרס. אחרי טריפ רע הרגשתי שאין לי זכות קיום, שאני צריכה למות. ניסיתי להתאבד. אמא שלי והחבר לקחו אותי לגמילה. הייתי שם הכי צעירה, בין אנשים שהשתמשו בהרואין וקראק ואני הגעתי בגלל וויד, כדורי הרגעה וסמי מסיבות. אבל זה לא מה שאת עושה, זה השימוש התלותי שגורם לך ללכת לאיבוד ולעשות בחירות מוטעות. יכולתי למכור את העקרונות שלי תמורת שאכטה, להרוס קשרים וגשרים. בגמילה, בפעם הראשונה, הרגשתי שרואים אותי.
אחרי הגמילה הלכתי לקבוצת 'נרקומנים אנונימים', אבל נתקלתי שם בטורפים מיניים. יחד עם חברות הקמנו קבוצה רק לנשים, וזה מה שהציל אותי. בגיל 22 נפרדתי מבן הזוג שהיה לי וחזרתי לקשר עם המשפחה שלי (אגב, היום הם כבר לא חרדים).
"אני עדיין מעבדת את מה שעברתי ויש בי כעס על בית"ר עלית, שהתנהלה כמו מאפיה שמטרתה להלך אימים. לא סתם יש כל כך הרבה פוגעים מינית בחברה החרדית"
את בעלי, שלו, הכרתי בפייסבוק. הוא אדם טוב מקיבוץ בצפון. כשסיפרתי לו על הסמים, הוא לא הבין את עומק ההתמכרות. לא ידעתי איך לתווך לו את החיים שלי, פחדתי שהוא ישפוט אותי, שהמשפחה שלו תשפוט אותי. אבל כשחמותי קראה את הספר שלי, היא אמרה שהיא מעריכה את העובדה שכתבתי אותו.
הספר, 'מודה ועוזבת - ירוחם', נכתב כששלו היה במילואים. הייתי לבד בבית, גרנו אז בגבע בנימין, בלי רכב, ולא הצלחתי להירדם. התחלתי לכתוב בליל לא מווסת של מילים. זו לא אוטוביוגרפיה, אלא שילוב סיפורים שלי ושל אנשים שפגשתי. הדמויות הראשיות הן חלק ממני – שתי נשים שעובדות בזנות ומספרות איך הפגיעה שעברו הביאה אותן לשם. הקצנתי הכול, אבל התחושות דומות.
את העותק הראשון של הספר נתתי לפסיכולוגית שלי. אני עדיין מעבדת את מה שעברתי ויש בי כעס על בית"ר עלית, שהתנהלה כמו מאפיה שמטרתה להלך אימים. לא סתם יש כל כך הרבה פוגעים מינית בחברה החרדית. על ההורים שלי אני לא כועסת. הם ניסו להיות הורים טובים ועשו ככל יכולתם".
שורה תחתונה: "בחרתי ללמוד תקשורת ועיתונות כדי לעבוד בתחום ולהציף שקרים וסודות, שאנשים לא יוכלו להתחבא יותר מאחורי שטריימל. הלוואי שבעקבות העבודה שלי תהיה ילדה חרדית אחת שלא תרגיש כל כך הרבה אשמה ובושה".
