לימור תמיר. "ביום שקיבלתי את הלסביוּת שלי, אנשים לא הפסיקו לעוף עליי"

"המחלה הייתה צומת": טרשת נפוצה הוציאה את לימור תמיר מהארון ושינתה את מסלול חייה

בגיל 42 לימור תמיר התבשרה שחלתה, והחליטה לצאת למסע שיקום נפשי ופיזי, אותו היא מגוללת בספרה "לס ביט": "כשיצאתי מהארון אמי אמרה לי: 'על גופתי המתה תיכנס אישה לבית שלי'. היום היא מוכרת את הספר שלי במספרה שלה"

פורסם: 25.06.21, 08:28
בוקר אחד, אחרי תקופה ארוכה של חולשה ועייפות, קיבלה לימור תמיר את הבשורה הקשה: "את חולה בטרשת נפוצה". היא הייתה אז בת 42 והרגישה שהשמיים נופלים עליה. "לקח לי זמן, אבל הבנתי שאני יכולה לעשות מינוי ב'יד שרה' ולפתוח בקריירה של מחלה, אבל יש גם דרך אחרת - אני יכולה לשאול את עצמי מאיזה מצב רגשי נבעה המחלה", היא נזכרת.
אחרי מסע שיקום נפשי ופיזי, שכלל פיוס עם עצמה ועם העבר - ולא פחות חשוב, עם אמה ואביה החורג - הצליחה לבלום את המחלה. היום היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית ומנהלת את המרכז הרוחני "מגדלור". בדיעבד היא סבורה שהטרשת שבה לקתה קשורה, בין היתר, לאופן המתנצל שבו התנהלה בעולם, לניסיונות להכריח את עצמה להתאהב בגברים ולהיות הילדה המושלמת שחשבה שמצפים ממנה להיות.
"לקח לי זמן, אבל הבנתי שאני יכולה לעשות מינוי ב'יד שרה' ולפתוח בקריירה של מחלה, אבל יש גם דרך אחרת - אני יכולה לשאול את עצמי מאיזה מצב רגשי נבעה המחלה"
תמיר (56) מהרצליה היא בתם הצעירה מבין שתיים של ג'ודי אור חן, ספרית מצליחה, ושל דוד בישרי, איש מוסד שהיה שומר ראשו של דוד בן־גוריון. השניים התגרשו כשהייתה בת חמש והקימו משפחות חדשות - תמיר ואחותה נשלחו לקיבוצים. התוצאה של המסע הבודד שלה הוא הספר "לס-ביט" (הוצאה עצמית), אוטוביוגרפיה חכמה וצבעונית בצורת סיפורים קצרים. "הייתי חסרת פעימה בגלל כל הנשים שהתאהבתי בהן", היא מסבירה את שם הספר.
תמיר מגוללת בספר את סיפור חייה כילדה שאמה בוחרת לשלוח אותה לקיבוץ חולדה כדי לְרצות את בעלה החדש. היא הופכת לספורטאית מצטיינת כדי לבלוט ולזכות באהבת חברי הקיבוץ. בדרך היא מגלה שאמה קצת שכחה אותה, ועליה לפלס את דרכה בעולם לבדה. והיא מבינה עוד משהו: שהיא אוהבת נשים. את התובנה הזו, אי שם בשנות ה־80 השמרניות, היא נאלצת להסתיר. כשהיא יוצאת מהארון בפני אמה, העולם קורס. בין לבין אנחנו מתוודעים לידידותה עם סי היימן, לנשים שריפדו את חייה ומיטתה, לסיפור החתונה שלה לגבר, ולמחלה שמתפרצת בדיוק כשמגיעה הזוגיות הנכונה. על הכריכה, אגב, מצולם היומן שתמיר כתבה בילדותה.
"אמא שלי שילמה לקיבוץ כל חודש, קנתה לי בגדים והייתה מגיעה לאספת הורים פעם בכמה זמן, אבל לא ביקרה אותי מספיק ולא מילאה את המכל הרגשי שלי"
למה רצית לכתוב את הספר הזה?
"בעיקר רציתי לסכם את רכבת ההרים המטורפת של חיי, מהיום שחיפשתי אמא חלופית בקיבוץ עד שהתגבשתי להיות מי שאני. אמא שלי שילמה לקיבוץ כל חודש, קנתה לי בגדים והייתה מגיעה לאספת הורים פעם בכמה זמן, אבל לא ביקרה אותי מספיק ולא נתנה לי את מה שרציתי לקבל - לא מילאה את המכל הרגשי שלי. הקיבוץ הציל אותי. כדי למצוא את האינדיווידואל שלי, הייתי צריכה לחיות בתוך קהילה. לא הייתי יכולה ליצור ייחוד אלמלא חייתי בקבוצה שכולם בה חייבים להיות אותו הדבר".
3 צפייה בגלריה
גליה עוז
גליה עוז
גליה עוז. יכול היה להסתיים אחרת
(צילום: יובל חן)

גם חברת ילדותך גליה עוז יצאה לאחרונה בספר חושפני על חייה.
"אצל גליה, שעדיין לא קראה את הספר שלי, נשאר פצע פתוח ביחסים עם אביה. אחרי שקראתי את הספר שלה, כתבתי לה שאני מגבה אותה בגדול, כי הייתי אצלה בבית ואני זוכרת את הווייב הנוקשה של אביה כלפיה. הכאב הכי גדול של גליה ושל כל אחד מאיתנו נובע מכך שיש לנו הורה צנטרליסט, שרואה רק את עצמו. אם עמוס עוז היה רואה את גליה כמו שאמא שלי התחילה לראות אותי בשנים האחרונות, יכול להיות שזה היה אחרת. כבר הרבה שנים לא כואב לי, לכן יכולתי לכתוב ספר על פיוס משפחתי גדול".
"כתבתי לגליה עוז שאני מגבה אותה בגדול, כי הייתי אצלה בבית ואני זוכרת את הווייב הנוקשה של אביה כלפיה"
סי היימן מוצגת בספר כמי שהתאהבת בה באופן טוטאלי וחסר גבולות.
"הקשר עם סי היימן התחיל בידידות והפך לעבודה. הייתי המנהלת האישית שלה במשך עשור, בשנות ה־20 לחיי, היא הייתה כוכבת גדולה ואני הורדתי לה את הכוכבים. בזכותה נפתחו בפניי דלתות. למדתי ממנה על יחסי אנוש, ניהול ושואוביז. כמוני, היא מומחית להישרדות מילדות ויחד היינו כוח - רק שאני הייתי מאוהבת בה והיא אהבה אותי מאוד, עם כל ההבדלים בין המילים האלה. זה נגמר כי בשלב מסוים הבנתי שאני אוהבת אותה יותר מדי, הגיע הזמן להמשיך הלאה ולשחרר את שתינו מהקשר הזה".
3 צפייה בגלריה
סי היימן
סי היימן
סי היימן. "הייתי מאוהבת בה והיא אהבה אותי מאוד, עם כל ההבדלים בין המילים האלה"
(צילום: גל חרמוני)

כבר 16 שנה שהיא בזוגיות עם עדי, ויחד הן אמהות ליובל (שש). לפני 12 שנה הפסיקה ליטול את הסטרואידים שרשם לה הרופא, ולמרבה הפתעתה, המחלה קפאה במקום. "התלוויתי לעדי בשליחות לניו־יורק", היא משחזרת. "לקחתי צידנית עם זריקות. כל שבוע הייתי מזריקה לעצמי ויודעת שבעוד שלוש שעות אהיה חולה, כי המערכת החיסונית נלחמת בחום, צמרמורת וכאבי שרירים. הייתי אחרי שנתיים וחצי מיום האבחון, עמוק בדרך הרוח בזכות המטפלת אילנה רוגל. יום אחד החלטתי להפסיק להזריק. אחרי שנה עשיתי בדיקת MRI ולא התגלה שינוי מהבדיקה הקודמת. ככה זה ממשיך מאז. אם אזדקק לתרופות, אקח. אני מרגישה שרוב הטיפול בטרשת היא ברמת הקשב לעצמי, התזונה והגבולות שאני שמה מול אחרים. תרופות יכולות לתמוך, הריפוי הוא רגשי".
היה ספר אלמלא הטרשת?
"לא, וגם לא היו החיים שיש לי היום. הייתי בנסיעה לשום מקום, והמחלה הייתה צומת. משם המשכתי לגירושים ולמערכות יחסים חדשות. ביום שקיבלתי את הלסביוּת שלי, אנשים לא הפסיקו לעוף עליי".
אמך קראה את הספר?
"אמא שלי לא קראה ספר מכיתה ח'. היא חכמה ומדהימה, והייתה הראשונה שקיבלה את הספר. הקראתי לה את הפרקים עליה והיא אמרה: 'היית מאוד עדינה איתנו'. כשיצאתי מהארון היא אמרה לי: 'על גופתי המתה תיכנס אישה לבית שלי'. היום היא מוכרת את הספר שלי במספרה שלה. היא ואני סידרנו את החוזה בינינו לחיים האלה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.