קשה לקטלג את נאוה צוקרמן (78), מייסדת תיאטרון "תמונע" והגברת הראשונה של הפרינג' הישראלי. במאית? כוריאוגרפית? מחזאית? אולי מנהלת אמנותית? היא עצמה מעדיפה את המילה "ממציאה". "ממש כמו במשחק ילדים, אני נכנסת לאולם החזרות ופשוט ממציאה", היא אומרת. "אני מרגישה את האנשים, מכניסה מוזיקה, נותנת הנחיה לתנועה ומשם צומח מחזה שלם. אני לא אוהבת להגיד שאני יוצרת או אמנית, אין לי את המילים האלה".
הרוח החופשית הנושבת בעבודתה לא נשארת רק על הבמה, אלא חודרת גם לחיים האישיים שלה. כבר שישה עשורים שהיא חולקת את חייה עם שני גברים, מיקי צוקרמן (78) ואילן רוזנטל (75), כל אחד מהם מחשיב אותה כאישה של חייו, ושלושתם יחד חיים במשולש הרמוני שווה שוקיים שכולו אהבה.
הטרליילר לסרט "שלושה בתמונע"
זה לא משולש רומנטי, למרות שהיא חלקה את יצועה עם שניהם בתקופות שונות. יש כאן חברות אמיתית, כמעט משפחתית, בין השלושה, כשהבייבי המשותף הוא תיאטרון תמונע, שמיקי הוא היו"ר שלו, אילן המנכ"ל ונאוה המנהלת האמנותית. ויש גם בייבי בשר ודם - הבת המשותפת מאי, שאותה נאוה אימצה בגיל שלושה חודשים לפני 28 שנה, וששלושתם גידלו ביחד.
"לא תכננו לחיות ככה, החיים הובילו לזה", היא מספרת. "לא הייתי איזו בחורה מורדת, זה נוצר ממקום נאיבי. התחתנתי עם מיקי, התגרשנו אבל נשארנו החברים הכי טובים. כשהכרתי את אילן הבנתי שלא אוכל לוותר על החברות עם מיקי, למרות שמסביב הרימו גבה. שאלתי חברה טובה 'מה, אם בן הזוג שלי יגיד לי שאסור לי להיות איתך, אז אוותר עלייך?', מיקי זה אותו דבר. בשלב הזה מיקי היה רק חבר טוב, העניין של אישה־גבר נגמר בינינו וזה היה ברור לכל הצדדים. גם לא חשבנו שזה ימשיך ככה, היו לו נשים אחרות, אז חשבתי שהוא בטח יתחתן באיזשהו שלב ויביא ילדים, אבל הוא לא רצה, זה לא עניין אותו".
צוקרמן היוצרת הייתה יכולה לעשות על זה הצגה נהדרת, אבל במקום הצגה יצא מזה סרט בשם "שלושה בתמונע", שיצרה הבמאית נעמי בניאל. הסרט יוקרן בשבוע הבא (2, 5 ו־6 ביוני) בפסטיבל דוקאביב 2026 וישודר ב־HOT8, ב־HOTVOD וב־NEXT TV (ראו ריאיון עם בניאל בסוף הכתבה). "המון אנשים רצו לעשות עלינו סרט ולא רצינו", מספרת נאוה. "היחידה שהרשינו לה להיכנס עם מצלמה הייתה החברה הכי טובה שלי, הבמאית עפרה טבת ז"ל, אבל אז היא חלתה ונפטרה מסרטן, והכול נעצר".
איך נוצר הקשר עם הבמאית נעמי בניאל?
"אני מכירה את אבא של נעמי, עירן, שהיה מנהל תיאטרון 'החאן', וכשהיא צלצלה ואמרה שהיא רוצה לעשות עלינו סרט, ישר הסכמתי. ראיתי את התשוקה, וליוצר עם תשוקה אני תמיד אומרת כן".
הזוגיות עם מיקי: יגאל שילון שידך
צוקרמן מסתובבת כבר שנים באותו לוק בדיוק, שהפך לסימן ההיכר שלה: כובע שחור, שיער ארוך פזור, ג'ינס צמוד, מגפיים גבוהים ומשקפיים כהים גם בחללים סגורים.
היא נולדה בשכונת יד אליהו בתל אביב, בגיל חמש החלה ללמוד בלט והתגלתה כרקדנית מחוננת. "יום אחד שמעתי מוזיקה ברדיו, בדיעבד אני יודעת שזה היה 'אגם הברבורים', ומשהו בה הזיז אותי שאי אפשר לתאר", היא משחזרת. "התחלתי לרקוד בסלון, אמא שלי ראתה ומיד רשמה אותי לשיעורי ריתמיקה. משם לקחו אותי למורה המיתולוגית גרטרוד קראוס ובהמשך עברתי לשושנה מרום שהביאה לארץ את המחול של מרתה גרהם".
7 צפייה בגלריה
על תחילת הדרך בתיאטרון: "הבאנו כיסאות מהבית, אנחנו יושבים ואין כלב, ככה ערב־ערב"
(צילום: אורי בן חיים)
בתיכון למדה בסמינר לוינסקי, "שיהיה מקצוע ביד וחופשים כשהילדים בחופש", כפי שהסבירה לה אמה. בצבא שירתה כקצינת חן בגדנ"ע. כשהשתחררה החלה ללמוד בחוג לספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך למדה הוראת מחול במחזור הראשון של החוג לתנועה שהקימה נעמי בהט בסמינר הקיבוצים.
את מיקי צוקרמן, בעלה לשעבר ומי שהעניק לה את שמה, הכירה בגיל 18 באמצעות חברם המשותף יגאל שילון ז"ל, שהיה אז בן זוגה. "ביקשתי מיגאל להכיר לחברתי עפרה (טבת) בחור נחמד, והוא אמר 'יש לי את מיקי'. לא אמרנו לעפרה כלום כדי שלא תהיה במתח, הלכנו למסיבה ומיקי פשוט עמד שם בפתח ולא הפסיק להסתכל עליי רוקדת. ככה זה עד היום, אגב" (צוחקת).
בינתיים היא נפרדה משילון והתחילה לצאת עם מיקי, ואחרי זוגיות של ארבע שנים, אמה אמרה לה: "חבל על הזמן, או שמתחתנים או שנפרדים". היא סיפרה למיקי, ולהפתעתה הוא זרם. "לימים הוא אמר לי 'זה כי לא רציתי להפסיד אותך', ואמרתי לו 'אז למה לא אמרת כלום? גם אני לא רציתי'. הייתי ילדה, רציתי עוד לבלוע עולם, רק לא ידעתי מה זה לבלוע עולם", היא צוחקת.
הגירושים ממיקי: כל אחד רצה להגשים את עצמו
נאוה ומיקי התחתנו בשנת 1971, כששניהם היו בני 23, ואחרי חמש שנות נישואים התגרשו. "הלכתי מהנישואים האלה לא כי נגמר", היא מסבירה. "הסביבה הייתה שמרנית, ציפו ממני להביא ילדים, ואני רציתי לחתוך את הכבלים האלה, הנפש שלי לא רצתה להיות בבית. ידעתי שלמרות שאני אוהבת את האיש הזה, אני לא אשב שם, כי אני חצויה. אני אוהבת, אבל הנפש נוסעת, צריכה לחוות עוד. שנינו עוד היינו צעירים, רצינו כל אחד לחיות. יותר אני, אבל גם הוא. הוא הקים אז את מכון פיל"ת לייעוץ והכוונה מקצועית, והיה לגמרי ביצירה שלו. כל אחד מאיתנו הלך קצת לדרכו כדי להגשים את עצמו, למרות שאז לא הכרנו את המילה הזאת. כשנפרדנו לא טרחנו אפילו ללכת להתגרש ברבנות, לא התפנינו לזה וזה לא היה חשוב. אחרי שכבר הייתי שנה עם אילן, הבנתי שצריך לנקות את השולחן, אז הלכנו לרבנות, בכינו את חיינו וחזרנו אליי הביתה. אילן בישל לנו מרק ואמר 'הו, אני רואה שיש פה דרמה'. הקשבנו לפינק פלויד ביחד כדי להירגע".
הזוגיות עם אילן: "להתחתן? הבנתי את הפואנטה"
את אילן רוזנטל נאוה הכירה במסיבה בתל אביב. הוא היה אז בן 25, גרוש ללא ילדים, שסחב פוסט־טראומה ממלחמת יום הכיפורים. בסרט הוא מתאר את מצבו באותה עת כאדם אבוד, שניצל בזכות המפגש עם נאוה: "לא הייתי מתרומם מהסיטואציה שנכנסתי אליה במלחמת יום כיפור בלי נאוה. שירתי כטנקיסט ברמת הגולן. חזרתי מהמלחמה אחרי שבעה חודשים, ואחרי חצי שנה אשתי אמרה לי 'תודה רבה' והלכה. בתקופה הזאת היו לי המון אירועי סקס, בלי סוף, הייתי גבר יפה תואר. זו הייתה תקופה של הרבה אלכוהול. לא עבדתי, הלכתי לישון בבוקר וקמתי בערב. ואז נאוה באה ולקחה אותי".
נאוה: "יום שישי, אני עולה למסיבה, היה חשוך ובזווית העין אני רואה גבר יפה עומד בפתח. בלב אני חושבת – יו, איזה גבר. ככה הכרנו, ואחרי שלושה ימים אמרתי לו שהוא לא יראה אותי שבוע, כי מיקי הגרוש שלי חוזר מלונדון, ובכל פעם שהוא חוזר אני איתו. הוא אמר: 'טוב, או שאני אהיה פה או שלא'. ואז באתי עם מיקי, ואילן נשאר. מתברר שהם הכירו קודם. כשאמרתי למיקי שאני עם אילן, הוא אמר 'רגע, אני מכיר אותו'. בכל מקרה, היה לי ברור שגבר שלא יקבל את מיקי, יעוף".
התפלאת שאילן נשאר?
"אילן הוא אדם מדהים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, וחוץ מזה, באיזשהו מקום האגו היה די מסודר אצל כולנו והיה אמון הדדי כי הכול היה על השולחן. זה לא שעשינו דינמיקה קבוצתית, אבל הכול דובר ולא היו הפתעות. לכל אחד יש גם את העולם שלו ואנחנו גם נורא אוהבים אחד את השני כבני אדם".
לא הייתה קנאה במהלך השנים?
"ממש לא, אנחנו פנויים מאנרגיה של קנאה כי אין על מה, כל אחד יודע בדיוק את המקום שלו, והתיאטרון נתן עוד ממד ליחסים בינינו, היה לנו משהו משותף. כשהתחלתי לחיות עם אילן באותו בית, מיקי היה מגיע אחרי העבודה לפטפט ואילן היה מסתגר בחדר השינה, קורא ספר. איזה יום שאלתי אותו 'רגע, זה מפריע לך?', והוא ענה 'מה פתאום? הוא בא אלייך, לא אליי, אני מפנה לכם'. די מהר הם התקרבו ונהיו בעצמם חברים".
בסרט יש סצנה שבה את מסתודדת עם מיקי, ואילן אומר שהוא מרגיש בצד, בודד.
"זה היה בצחוק. בדיחה. אילן הוא שחקן לא קטן. גם עכשיו, כל הזמן הוא נכנס לי לחזרות ואומר 'בעלך לשעבר עוד לא התקשר?' או אם אנחנו יושבים שלושתנו ובאמצע הוא הולך לישון, הוא אומר למיקי 'תיזהר, כן?'".
למה בעצם לא התחתנת עם אילן?
"בשביל מה? הבנתי את הפואנטה וכך גם הוא. הבנו שזה לא מה שיעשה לנו את הביחד. רק כשמאי הגיעה לגיל 17 והבנו שגם אילן צריך להיות רשום כאביה בנוסף אליי, הלכנו לעורך דין לסדר את זה ונרשמנו כזוג בזכותה. רגשית הוא ומיקי תמיד הרגישו שהם אבות שלה, אבל על הניירת רק אילן רשום. אילן ואני גרים ביחד מאז שהכרנו כמעט, ומיקי גר באותו בניין, שמונה מדרגות מתחתינו. הוא עבר לבניין שלנו לפני 22 שנה כשמאי הייתה בת שבע. לפני כן הוא גר בבוגרשוב בדירת גג מהממת. בשבתות הייתי באה אליו עם מאי, וכל פעם הוא היה אומר 'חבל על המרחק'. איזה יום התברר לי שהשכנה שלי עוזבת, נתתי למיקי את הטלפון וכך הוא נהיה שכן ומאי ירדה בין שני הבתים שלה בחופשיות".
הקמת תיאטרון: התשוקה ליצירה מנצחת
גם תיאטרון תמונע נולד במקרה, כמתבקש אצל צוקרמן. יום אחד מישהו זרק משהו על חדרים ריקים בסניף נטוש של גמלאי מפלגת העבודה בבן יהודה בתל אביב, היא באה להציץ והחליטה שזה יכול לשמש כסטודיו למחול. כך נולד לפני 46 שנה מה שיהפוך לימים לתיאטרון תמונע.
ב־1999 עבר התיאטרון, שגדל וצמח בינתיים, למעון הקבע שלו ברחוב שונצינו בתל אביב, בין המוסכים למועדוני החשפנות. "מצאתי איזה גראז' מטונף, שמן מכונות על הקירות. ניקינו ימים שלמים, הבאנו כיסאות מהבית, אנחנו יושבים ואין כלב, וככה ערב־ערב", היא מתארת את יום הפתיחה של התיאטרון שהפך מאז למרכז של יצירה אלטרנטיבית ולתיאטרון הפרינג' המוביל בעיר. לימים זכתה צוקרמן בשני פרסי מפעל חיים: הראשון ממשרד התרבות ליוצרים ומבצעים בתחום המחול בשנת 2009, והשני פרס קיפוד הזהב לתיאטרון פרינג' בשנת 2019.
את השם "תמונע", אז עוד עם מקף (תמו־נע), העניקה לתיאטרון חוקרת התרבות ומבקרת התיאטרון המנוחה שוש אביגל. "הייתה לנו קבוצה של מוזיקאים, רקדנים ושחקנים, היו חומרים שנאספו והחלטנו להרים מופע לפסטיבל עכו", היא מספרת. "שוש ראיינה אותי ושאלה איך קוראים לקבוצה. לא ידעתי מה לענות, עוד לא היה לנו שם בכלל. היא הסתכלה בתמונות שהבאתי, ראתה שמדובר בתיאטרון פיזי כי אני באה מהמחול, ואמרה 'תקראו לזה תמו־נע'. לימים הורדנו את המקף".
כבר בשלב הזה אילן ומיקי נכנסו ל"תמונע", תרתי משמע, כדי להיות קרובים אליה. "הכול סביבה", מספר אילן בסרט. "אם היא הייתה תופרת שעושה שמלות כלה, היינו שנינו מתרכזים בתעשיית החתונות. יצא שנקלענו לתיאטרון. לא שביטלנו את עצמנו לפניה, אבל היינו דמויות קלאסיות במציאות שהיא טוותה, כדי לעזור לה ליישם את מה שהיא חולמת".
7 צפייה בגלריה
"די מהר הם נהיו בעצמם חברים". מיקי (מימין) ואילן. בצילום הקטן: בצעירותם
(צילום: אלבום פרטי)
ובכל זאת, איך נוצר החיבור שלהם לתיאטרון?
"החיים גלגלו אותם לשם. כל אחד היה עסוק בענייניו, אבל לאט־לאט שניהם נדלקו על העניין של התיאטרון. ממש בהתחלה, כשהופענו לראשונה בעכו ויצאנו בשעת לילה מאוחרת מהחזרות, פתאום אני רואה בחושך שני חבר'ה תולים פלקטים. אני מסתכלת טוב ומגלה שזה מיקי ואילן, ואני אפילו לא ביקשתי. הם באו לעזור על דעת עצמם והתאהבו בזה, כל אחד מהמקום שלו. ההתחלה הייתה קשה. עבדנו מבוקר עד ערב ובקושי היה קהל, אז התחלנו לנסוע שלושתנו להופיע בפסטיבלים בכל העולם. בנינו טור וזו הייתה הדרך היחידה לקבל תמורה למאמץ המטורף. נהנינו מכל רגע".
והיום אתם מנהלים מרכז תרבות רב־תחומי מוביל. איך שורדים כלכלית אחרי שש שנים של קורונה ומלחמות?
"בקושי, אבל התשוקה ליצירה מנצחת את כל הקשיים. אף פעם לא היינו עם עודף, הכול מחושב. אמנות לא יכולה לחיות לגמרי בלי תמיכה לאורך שנים. היו תקופות טובות יותר, והיו שנים שהיה מופנה יותר כסף לאמנות ולמוסדות תרבות. הבעיה הגדולה היא שגם כשאנחנו עובדים, אני לא יודעת מה יהיה מחר ואיך לתכנן את לוח ההצגות".
הבת
"כשהיא הגיעה לחיינו חתכתי הכול"
בתם מאי, סטודנטית לעיצוב פנים ומורה ליוגה עם כלבים, מתגוררת בלונדון כבר כמה שנים עם בן זוגה. "היא עוסקת באמנות בדרך שלה", אומרת נאוה. "היא לא גדלה בתיאטרון, לא הייתה איתי בחזרות ולא טולטלה איתי בדרכים. כשמאי הגיעה לחיינו חתכתי הכול והפסקנו עם הנסיעות לחו"ל, היה לי חשוב שתהיה לה אמא בבית, שלא תגדל עם אמא שהיא לא יתד. להיות בפסטיבל באירופה כי הנפש שלי צריכה להיות שם, ולשמוע 'אמא, בואי'? עד כאן".
עם חיים בוהמייניים, פסטיבלים בכל העולם והמורכבות המשפחתית, מה גרם לך לרצות לאמץ ילדה?
"היה רגע שאמרתי לעצמי: 'היצירה היא קשקוש לעומת לגדל ילד'. גם המילה בוהמיינית לא מתאימה לי, הלכתי אחרי היצירה אבל עמוק בפנים אני אישה של משפחה. גם כשנסענו בכל העולם, ביום שישי הדלקנו נרות ועשינו ארוחת שבת. הבית היה הדבר הכי חשוב, האוכל המבושל, האסתטיקה, הניקיון, הכביסה. בשביל הבת שלי אני חרמנית של כביסות וניקיונות. כשאני באה לבקר אותה בלונדון, אני ישר מתחילה לנקות ולבשל".
אם אילן רשום כאבא, מה היה הסטטוס של מיקי בנוגע למאי?
"מיקי היה שותף פעיל, הוא הוציא אותה מהגן פעמיים־שלוש בשבוע והיום הוא אומר שחבל שהוא לא עשה את זה יותר, שהוא לא הבין בזמן אמת איזה רגעי חסד יש בזה. כשנסענו לחו"ל בחופשים, מיקי בא איתנו כי אילן לא אוהב לנסוע".
איך הפוסט־טראומה של אילן באה לידי ביטוי בחיים המשותפים?
"הוא לא ידע בהתחלה שהוא פוסט־טראומטי, לקח לו שנים להבין את זה. אז לא הייתה מודעות בכלל, וגם כשהתחילה מודעות הוא לא חשב שזה שייך אליו. הוא מתפקד נפלא, אבל לפעמים בלילות הוא פחות ישן, חי בסוג של מתח פנימי".
בסרט הוא מספר שבאופן כללי הוא לא בן אדם שטוב לו בחיים.
"נכון, קשה לרגש אותו. אין אצלו שטיקים, הוא ספרטני, לא מחפש ריגושים. אין לו דיבור יתר להעצים משהו, להפך, הוא כל הזמן מקטין. הוא סובל מדיכאון קל כל החיים, אבל הדיכאון הקיומי שלו לא היה אישו. מה שהוא בעצם אומר זה 'החיים הם לא שמחה, הם קושי, אחריות, עול, וביניהם אני קצת רוקד, שותה, קופץ, אוהב את מי שאני אוהב והולך לים'".
"אם הייתי יודעת כמה זמן זה ייקח, אולי הייתי מתייאשת"
הבמאית נעמי בניאל הגיעה לשלישייה בעקבות פוסט בפייסבוק ועבדה על הסרט שבע שנים
הסרט "שלושה בתמונע" נולד בעקבות פוסט בפייסבוק של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שבירך את צוקרמן על זכייתה בפרס מפעל חיים ב־2019. כשהבמאית נעמי בניאל (46), בוגרת לימודי קולנוע באוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון ועורכת פרסומות לפרנסתה, ראתה את הפוסט, היא חשבה שיש פה פוטנציאל לסרט והרימה לנאוה טלפון. "הייתה לי גישה לנאוה כי אני מגיעה ממשפחה של תיאטרון", היא מספרת.
"אבא שלי, עירן בניאל, ניהל את פסטיבל עכו ואת תיאטרון 'החאן', ואחותי אנה היא בימאית שהעלתה את ההפקה הראשונה שלה בתמונע. באומץ ובחוצפה שלא אופייניים לי אמרתי לנאוה שאני רוצה לעשות עליה סרט, ואחרי כמה שבועות נפגשנו בבית הקפה הקבוע שלה. היא לא אמרה כן ברור, אבל שלחה אותי לצלם את אילן בבוקר שבת בתיאטרון, כשהוא מתפעל את קהל הילדים. זה היה רעיון מעולה לסצנה, והיא כמובן נכנסה לסרט. זה היה בסוף 2019, ובואי נגיד שאם הייתי יודעת לפני שבע שנים כמה זמן זה ייקח, יש מצב שהייתי מתייאשת ולא יוצאת להרפתקה הזאת".
כמה קשה היה לעשות את הסרט?
חודש אחרי שהתחלתי לצלם פרצה הקורונה, ומאז עברנו את 7 באוקטובר והסבבים מול איראן. ממקום שפתוח כמעט 24/7, התיאטרון ננעל לחודשים ארוכים, זה הרגיש כמו סאגה אינסופית. מבחינה הפקתית לא קל לגייס תקציב לסרט על אהבה ויצירה, ועוד בפרינג', בתקופה כל כך קשה של מלחמה ואלימות. למזלי המפיקה שולה שפיגל התאהבה בפרויקט והביאה אותו לרינת קליין ודורית הסל מהוט 8, שבחרו להפיק אותו".
איך היה לך לבלות שבע שנים עם הגיבורים שלך?
"הייתה תקופת חיזור קצרה, אבל בשלב די מוקדם הרגשתי שיש אינטימיות. שום דבר לא היה קורה ללא ברכתה של נאוה, וברגע שהיא החליטה ללכת על זה, גם מיקי וגם אילן שיתפו פעולה בשמחה. התאהבתי בשלושתם יחד ובכל אחד בנפרד. לא ברור לי איך הם שומרים על האנרגיות שלהם. אני מצלמת את השלישייה הזו כבר שבע שנים ותמיד נדמה לי שהיחידה שהזדקנה בתקופה הזאת היא אני".
