ב־7 באוקטובר, בתשע וחצי בבוקר, קיבלה ליטל שוחט הודעה מבתה שירה, תצפיתנית בנחל עוז: "אמא, אני בסדר, לא לדאוג, אני בחמ"ל ואין לי קליטה". זמן לא רב אחר כך השליכו מחבלים רימון לתוך החמ"ל, ושירה וחברותיה לא שרדו את הפיצוץ. רק שבוע אחר כך הודיעו להורים ששירה איננה.
כמה שבועות אחר כך הגיעה ליטל לביתה של הסופרת הדס ליבוביץ' (סדרת "ליבי") וביקשה ממנה לכתוב ספר ילדים בהשראת בתה. "אני לא מוכנה להיות כועסת", אמרה לה. ליבוביץ' לא הבינה מאין גדלות הנפש של האם הצעירה הזו, שיש לה כל כך הרבה סיבות לכעוס. באותה עת היא עצמה הייתה מלאת חרדה לגורל בנה ששירת כמ"כ בצנחנים.
"7 באוקטובר היה יום נורא, אך לפניו היו לשירה 19 שנים טובות ומאושרות. היא הייתה ילדה עם אור, עם אופי מקסים, עם עיניים יפות", מספרת שוחט. "הסוף שלה הוא אחד הקשים שיש, סצנה מסרט אימה. אבל זה יום, ועוד שבוע עד שמצאו אותה. היו לה התחלה ואמצע – חיים שלמים של ילדה יפה.
"שירה הייתה ילדה שרואה מיד את האחר. ביסודי הייתה לה חברה מהכיתה, ואחרי כמה שנים עברנו לשכונה אחרת. אחרי ששירה נהרגה הגיעה אליי האמא של אותה ילדה לקחת מדבקות של שירה, וסיפרה לי שהבת שלה, שהייתה חברה של שירה, נמצאת על הרצף האוטיסטי. לא ידעתי, עבור שירה היא הייתה חברה; עבור אותה ילדה, כך סיפרה לי האמא, שירה הייתה החברה הכמעט יחידה שהייתה לה. ביום הזיכרון, אותה ילדה־נערה עמדה לידי ובכתה על הקבר של שירה. שירה עדיין משמעותית מאוד בחיים שלה.
"בחטיבת הביניים היה לשירה ילד בכיתה שהילדים היו צוחקים עליו. הוא לא היה ממעגל החברים שלה, אבל יום אחד, כשראתה שקשה לו במיוחד, שלחה לו הודעה: 'אל תתייחס אליהם, אני פה בשבילך, מה שאתה צריך'. היא הייתה כזאת, טובת לב". המוטו שלה, שכתבה על הכומתה שלה ונכתב גם על המדבקות לזכרה הוא: "בדיוק כמו שאת, ככה זה טוב".
"זמן זה כל מה שיש לי"
יש הרבה צורות הנצחה, למה ספר ילדים?
"אני נמצאת במעגלים של הורים שכולים שעושים מיזמי הנצחה ומבינה את החשיבות, אבל זה קשה, מתסכל וזולל אנרגיה מההורים ומהאחים", מסבירה שוחט, שעובדת במשרה ביטחונית (ולכן לא הצטלמה לכתבה). "בחרתי במשהו שעושה טוב על הלב, ולא זולל ממני אנרגיה אלא נותן לי. אני חושבת שצריך לזכור את הנופלים במקומות שיהיו טובים, נגישים וזמינים בקלות לאנשים, שלא יהיה להם קשה לקבל את הספר ולהקריא לילדם. כי כמה אפשר להתעסק בשכול?
"הרגשתי שאני חייבת לזכור את התכונות הטובות של שירה, שלא ייעלמו לי. אז עשיתי רשימה. רציתי משהו נקי וטהור, לא כבד מדי ולא פוליטי. חשבתי על ספר ילדים, ודרך חברות משותפות הגעתי להדס".
ליבוביץ': "ליטל אמרה שהיא רוצה להכניס את השמחה, היופי, העיניים הטובות, הלב הטוב והתכונות הטובות של שירה לתוך הגיבורה של הספר, שהיא לא רוצה ספר זיכרון והנצחה, אלא ספר שמשמח ילדים. כשנפרדנו ביקשתי שתיתן לי זמן, כי אני במצב מורכב בעצמי בגלל הדאגה לבן החייל. היא אמרה: 'זמן זה כל מה שיש לי'. עברו חודשים עד שיונתן שלי השתחרר מהצבא, לאט־לאט נפתחו לי בראש אזורים שהיו סגורים, ויכולתי להתחיל לדמיין את הסיפור. אחרי שראיתי את התחקיר על התצפיתניות ב'עובדה', הבנתי שאני חייבת לכתוב אותו. החלטתי שזה מגיע לשירה ולחברותיה. לקח שנתיים, זה תהליך ארוך – להבין את נקודת המבט, לספר את הדברים נכון וטוב. זה לא עוד ספר ילדים, זה ספר עם רבדים, שצריך לתת להם את הזמן".
שוחט: "יום אחד אני מקבלת טלפון מהדס: 'יש סיפור!'. נפלתי מהכיסא, ולמחרת נחתתי במטבח שלה. קראתי ובכיתי, לא יצאו לי מילים מהפה".
ליבוביץ': "ואני לא ידעתי אם היא בוכה כי זה טוב, או כי זה לא טוב..."
שוחט: "'העיניים הגדולות שלי רואות' היה בול מה שרציתי. לא רציתי ספר זיכרון או הנצחה, רציתי סיפור שילדים ייהנו ממנו, וכשמבוגר יקרא אותו המסר יהיה נוקב, וגם בטעם. מסר לחיים, לא לאסון. בספר יש את התכונות הטובות של שירה. בכל פעם שאני קוראת אותו, אני מרגישה אותה".
ליבוביץ': "את תהליך כתיבת הספר עשיתי מול ליטל, ולא מול משה, האבא. כשפגשתי את משה באזכרה, אחרי שכבר כתבתי את הספר, הוא סיפר לי שהוא זוכר את שירה כילדה קטנה מרימה חילזון מהאדמה בדרך לגן, לפני כן לא ידעתי את זה. כתבתי את הסצנה מתוך רשימת התכונות של שירה שליטל שלחה לי. אנשים כמו שירה רואים את החילזון".
"אני גם שמחה"
"היה לי קשה לקרוא לגיבורה שירה", מודה ליבוביץ', "כי גם לבת שלי קוראים שירה. נכנסתי עם עצמי לסרטים, ואז התייעצתי עם שירה שלי. היא הסתכלה עליי במבט חודר ואמרה: 'על מה ההתלבטות?' היא סידרה לי את הראש ברגע. בעיניי הספר הוא על הקשבה. אם רק נדע להקשיב קצת יותר לילדים שלנו, להקשיב באמת, יהיה לנו עולם טוב יותר. והנה, הקשבתי".
שוחט: "כשנתתי לבן שלי, איתי, לקרוא את הטקסט שהדס כתבה, הוא התרגש. אחרי כמה ימים עברנו ליד חנות ספרים והוא אמר: 'אתם קולטים שבעוד כמה חודשים נראה את הספר של שירה בחנות?' והנה הספר בחנויות, וזה משמח. אני אמא שכולה והבת שלי לא פה, ואני שמחה".
שוחט: "יום אחד אני מקבלת טלפון מהדס: 'יש סיפור!'. נפלתי מהכיסא, ולמחרת נחתתי במטבח שלה. קראתי ובכיתי, לא יצאו לי מילים מהפה"
הספר לא היה מושלם בלי האיורים המרהיבים של דניאל פלג.
ליבוביץ': "רציתי מאיירת עם נשמה יתרה, ובאיורים של דניאל יש הרבה רגש. דניאל הציעה לאייר את הספר בצבעי מים ביד, ולא במחשב, והתוצאה בעיניי היא כמו ליטופים של היד שלה, נגיעות חיים מלאות נשמה".
שוחט: "לצורך האיור התבקשתי לשלוח תמונות של שירה כשהייתה ילדה בגן. עד עכשיו ביקשו ממני רק תמונות שלה כחיילת, ופתאום אני חוזרת לאלבומי הילדות שלה".
ליבוביץ': "לקובץ של הספר קראתי 'עיניים', ופתאום אני מקבלת תמונות של ילדה יפהפייה עם עיניים גדולות בצבע תכלת־ים".
4 צפייה בגלריה
הדס ליבוביץ'. "היה לי קשה לקרוא לגיבורה שירה כי גם לבת שלי קוראים ככה"
(צילום: אריק סולטן)
"כשקיבלתי את הטקסט התרגשתי", אומרת המאיירת דניאל פלג. "הדס הצליחה בתבונה ובכישרון לכתוב סיפור שמצד אחד הוא ספר ילדים מעולה: משחקי, חכם, מצחיק, לא דידקטי ומאפשר המון מקום לאיורים ולדמיון, ומצד אחר, כשקוראים את ההקדשה, הכול מתחבר לסיפור של שירה. כמו כל יצירה טובה לילדים, הוא מצליח לפנות בשני ערוצים שונים – לילד/ה שמקשיב/ה ולמבוגר/ת שמקריא/ה.
"קיבלתי מליטל צילומי ילדות של שירה, בכולם בולטות העיניים הגדולות והמהפנטות שלה, מבט כחול צלול שאי אפשר לשכוח. אבל כשהתחלתי לאייר, הנחתי אותן בצד: רציתי שיהיה בדמות משהו משירה, אבל לא דיוקן ריאליסטי. בלי שהתכוונתי, הדמות יצאה שילוב של שירה ושל בתי בת הארבע. התאהבתי בילדה ששירה הייתה, וניסיתי לצייר אותה בעיניים אוהבות: סקרנית, רגישה, חכמה ושמחה, כמו שהדס כתבה אותה וכמו שליטל סיפרה עליה. באיורים גם מופיע הכלב, שבעצם לא מופיע בטקסט, והוא מבוסס על הכלב האמיתי של שירה, לולי. זו מחווה קטנטנה, אבל אותי היא מרגשת מאוד".
שוחט: "ואז אני מקבלת את האיורים המדהימים ורואה את הבת שלי, ואת הכלב שלנו! אפילו האבא יצא די דומה לאבא של שירה, למרות שלא שלחתי תמונות שלו. האיורים משלימים את הסיפור. ומי שישים לב, יראה גם מוטיבים שקשורים ל־7 באוקטובר, כמו הבלון הצהוב".
ליבוביץ': "הספר נכתב ואויר לפני שהחטופים חזרו, בתקופת הכאוס של המלחמה. אין טקסט שאין לו קונטקסט".
לא רק ביום הזיכרון
אילו תגובות אתן מקבלות על הספר?
ליבוביץ': "מילה טובה להוצאת הקיבוץ המאוחד: בחיים לא קיבלתי אישור מהיר כל כך לטקסט, ולנשות הצוות המעולות שליוו את הספר: העורכת נרי אלומה והמעצבת מיכל מגן. הספר עלה לאתר של ההוצאה בערב יום הזיכרון – והתפוצץ! המון תגובות, שיתופים והזמנות. משהו בכריכה תפס את האנשים, ומשהו בסיפור נגע בהם, והתגובות מרגשות".
שוחט: "אנשים קוראים את הספר ולומדים משירה. מחמם לי את הלב ששירה נכנסת לאנשים ללב, וזה מה שרציתי, ששירה תגיע לילדים ולמבוגרים, שתישאר בלבבות של האנשים. התחילו להזמין אותי להרצאות לחיילים, לתצפיתניות. הבנות האלה עושות עבודת קודש וחשוב לי שישמרו עליהן".
מה המסר שלכן?
ליבוביץ': "המדינה שלנו עברה את האירוע הקשה בתולדותיה. כבר נולדו ועוד ייוולדו הרבה צורות של הנצחה, ומה שחשוב הוא שהיא חלק מאיתנו. אל תשאירו את ההנצחה ליום הזיכרון, זה חלק ממה שעבר עלינו כאומה, חלק מהתרבות שלנו. אני גאה מאוד בחלק שלי ומודה לליטל על הזכות להכיר את שירה, לכתוב אותה ולהיות חלק מהדבר הזה, שגדול יותר ממה שאנחנו מבינות".
שוחט: "זה ספר על הקשבה. תקשיבו, תפתחו את הלב".
משחק בדרך לגן
מה אנחנו עושים עם הילדים בדרך לגן? האם אנחנו מנצלים את רגעי הקסם האלה של פתיחת היום וסיומו לשיחה, אפילו למשחק, או שאנחנו שקועים בניידים וכבר מתחילים את היום?
בספר, אבא ושירה הולכים אל הגן, ובדרך משלימים את המשפט "העיניים הגדולות שלי רואות... ". לפני הכול הוא מציע לנו רעיון למשחק עם הילדים – משחק שמאפשר לנו הצצה לדרך שלהם לראות את העולם.
בסיפור, נקודות המבט השונות של האב ובתו מתבהרות די מהר: הילדים רואים את הדברים אחרת לא רק בגלל הגובה שלהם, אלא גם בזכות הלב הרחב שלהם, האכפתיות, האמפתיה והיכולת שלהם להיות בכאן ובעכשיו.
אבא של שירה רואה עלי שלכת ומנוף, אך שירה רואה חילזון שעלול להידרס ומזיזה אותו הצידה בעדינות; היא רואה גור חתולים צמא, ומוזגת לו מים. כשאבא מקבל שיחת טלפון הוא מפסיק לשחק וגם מפסיק להתבונן סביב. שירה מזהירה אותו מפני סכנה שעומדת בדרכו, אך אבא לא מקשיב לאזהרותיה - ונופל ("העיניים הגדולות שלי רואות אבא אחד שלא רואה כלום").
