עם כל הטילים שעפים לנו מעל הראש וכל החרדה שנלוות לריצה למקלטים ולממ"דים, נדמה שהמקום הכי שמח בארץ כרגע הוא המקלט של בניין ברחוב כצנלסון 6 בעיר בצפון הארץ, שבו גרות רק נשים. "אם כבר המציאות נכפתה עלינו, אז לפחות נעביר אותה בצחוק, בשותפות וביחד", אומרת צליל שמעוני-גולוב (34), גרושה ואם לבן (8). צליל היא גם הצעירה בחבורה, שהגיעה לכאן לפני חמש שנים כנשואה ואחרי שנה התגרשה ונשארה.
"החוויה של המקלט מגבשת לגמרי, אנחנו כמו אחיות ונורא כיף לנו לגור ביחד בבית שיתופי", אומרת הראל ברוש (55), רווקה ללא ילדים. "רק חיכינו לא ללכת לעבודה ולהיות כולן ביחד כדי לחגוג לעידית יום הולדת".
בזמן שהמלחמה התחילה, עידית עוגן (51), בילתה עם בתה עמית (12 וחצי) בבית מלון בתל אביב, כדי לחגוג את יום הולדתה ה-51. "האזעקה תפסה אותנו במלון, ומיד היה ברור לשתינו שאנחנו לא מחמיצות את החוויה של המקלט בכצנלסון 6", היא מספרת. "יצאנו למסע של מלא אזעקות ועצירות בדרך, אבל עשינו זאת. כשהגענו הבנות ישבו בחצר וחשבו איך לחגוג את פורים שבוטל ואת יום ההולדת שלי".
זה לא ניסוי חברתי ולא קומונה פמיניסטית מתוכננת. תשע דירות יש בבניין ברחוב כצנלסון 6, ולגמרי במקרה גרות בו תשע נשים - רווקות, גרושות וחד־הוריות - שמתחזקות קבוצת ווטסאפ עם השם המחייב "כצנלסקסיות". "אם כבר בניין של נשים ברחוב על שם גבר, אז שיהיה ברוחנו", צוחקת צליל שמעוני־גולוב (34).
תכירו את הדיירות של כצנלסון 6
(כתבת וידאו: קשת שמר, צילום: גיל נחושתן, גיל שלו)
חלק מהנשים גרות בבניין שנים רבות, חלקן חודשים ספורים. חלקן יצרו קשרים חבריים ביניהן עוד קודם, אבל את הפרחים למי שהפך אותן סופית לשבט צריך לשלוח לחמינאי. "ביוני, כשהתחילה המלחמה מול איראן, נפגשנו כולנו במקלט, הילדים ציירו, אנחנו שיחקנו משחקי קופסה, ושם קרה הקסם", מספרת צליל.
רותם דגן (46), גרושה ואם לשני מתבגרים, לא מאמינה עד היום שזכתה בסוג של משפחה דווקא בגלל מלחמה. "הבונדינג מהמקלט גלש החוצה, לחיי היומיום. ממש חיכיתי לאזעקות כדי שאוכל להיות עם הבנות, זה הרגיע אותי", היא אומרת.
הראל ברוש (55), רווקה: "אני הגעתי קצת אחרי הטילים, כשהן כבר היו מאוד יחד. זכיתי להגיע ישר לקומונה".
"ביוני, כשהתחילה המלחמה מול איראן, נפגשנו כולנו במקלט, הילדים ציירו, אנחנו שיחקנו משחקי קופסה, ושם קרה הקסם"
עידית עוגן (51), גרושה ואם לבן 12: "באיזשהו שלב במלחמה צליל הביאה את המצלמה והתחילה לתעד ולצלם אותנו. זה הפך להיות פרויקט משותף, וכשיש פרויקט משותף זה מאוד מחבר ומלכד. כמו פוטותרפיה".
צליל: "השבוע האזעקה תפסה את כולנו במיטה, רצנו למקלט לשעתיים וכשהודיעו שאפשר לצאת עשינו קצת סדר וניקיון, אריאלה הביאה חטיפים, אני הבאתי מפזר חום, עדי הביאה חומרי יצירה ורותם הביאה טלוויזיה וחיברנו אותה ל'נטפליקס' בשביל הילדים".
זוהר שקד (37), רווקה פלוס כלבה: " "גם בסבב הקודם הייתי בדיוק בחו"ל והחמצתי את המקלט. כשחזרתי פתאום ראיתי שיש פה משהו אחר, מישהי כתבה בקבוצת הווטסאפ של הבניין 'מי באה למטה לקפה', ואני טיפוס שאוהבת קפה עם כולם אז קפצתי על זה והצטרפתי".
מי הייתה הראשונה שאמרה "רגע, שמתן לב שיש פה רק נשים?"
צליל: "אני. שמתי לב שיש פה רוב נשי עוד כשהיו כאן גברים, וכבר אז אמרתי לעצמי שצריך לעשות על זה סרט. לאט־לאט הזוגות הבודדים שעוד היו פה התחילו להיפלט החוצה ובמקומם הגיעו נשים, עד שלא נשארו גברים בכלל. יום אחד ישבנו כולנו בגינה ואמרתי 'תראו איזה יופי שאנחנו רק נשים, איזה שיחות מעניינות'".
ברוריה לונדון (70): "אני במקור מבית לחם הגלילית. אחרי הצבא גרתי 30 שנה בתל אביב, ואז הבנתי שאני לא רוצה להתבגר בלי קהילה. אני אישה לבד, רווקה בלי ילדים, וידעתי שבשביל הקהילה שאני מחפשת אני צריכה לעלות חזרה לצפון. ככה הגעתי לכצנלסון 6 לפני שמונה שנים, הייתי בין הראשונות. רוב הבנות התאספו פה רק בשנה־שנתיים האחרונות".
"יש לנו את אותה מהות. כולנו לבדניות, כולנו מפרנסות, אין פה קורבנוּת, לא תשמעי פה 'אכלו לי שתו לי'"
מתי המקריות התחילה להרגיש כמו מתנה?
אריאלה לוקץ' (39), אם יחידנית לשניים: "יש לי ילדים קטנים, ולפעמים בא לי פשוט לברוח לרגע. כשאני צריכה קצת שקט מהם אני יורדת קומה, ומה שיפה הוא שזה לא מחייב, לא צריך לקבוע. אני פה, הן פה, אני יכולה לקפוץ לדקה וללכת מתי שאני רוצה. האמת היא שזו מתנה, לא ציפיתי שזה יתפתח לדבר כזה".
יש מישהי שחשבה שמוזר לגור בלי גברים?
עידית: "בגלל שהכול נוצר בצורה טבעית מאוד, שום דבר לא מוזר".
אין אצלנו פוליטיקה
לפני חודשיים פתחה החבורה העליזה חשבון אינסטגרם משותף (katzenelsons6), ומאז הן לא מפסיקות להפציץ סרטונים מהווי הבניין. פה רואים אותן מתפננות בגינה על ערסלים עם כוס קפה או יין, פה נפגשות לארוחת שישי משותפת, עושות מעגל נשים, רוקדות יחד במסגרת מסורת "חמש דקות ריקוד ביום".
כולן עוסקות במקצועות טיפוליים. אולי זה גם מה שמלכד ומדביק אותן ביחד, אבל הן לא סגורות על זה. "האמת היא שחשבתי על זה רק לאחרונה, ממש לא שמתי לב. מוזר שנפל לי האסימון רק עכשיו", אומרת אריאלה.
עדי אשל (47), רווקה ואם לבת 6: "הייטקיסטית או עורכת דין לא הייתה משתלבת פה".
צליל: "הייטקיסטית או עורכת דין לא היו גרות מלכתחילה בבניין הישן הזה".
אז מה מחבר אתכן חוץ ממגורים משותפים?
הראל: "יש לנו את אותה מהות. כולנו לבדניות, כולנו מפרנסות, אין פה קורבנוּת, לא תשמעי פה 'אכלו לי שתו לי'".
אם הייתן נפגשות בנסיבות אחרות, אתן חושבות שהייתן נהיות חברות?
"נראה לי שכן. לפני שנה בערך שלחתי בקשה ליקום: 'הלוואי שאכיר כבר חברות אחרות, בלי היעלבויות, בלי רגשי, שיהיה לי הרבה יותר פשוט וזורם'. ממש זימנתי את זה, החיים התגלגלו ופתאום זה קרה. מצאתי את בנות כצנלסון 6 והזימון התגשם".
עדי: "לפני כן גרתי עם אנשים צעירים, אפילו גרו בבניין שלי חמש יחידניות כמוני, ולא היה קשר כזה".
צליל: "נראה לי שכל הדבר הזה קרה בגלל הפער הכל כך גדול בין המצב הלאומי, שהוא כאוס ומלחמה וכולם שונאים את כולם, ובין הדבר היפה והמתוק הזה שיש לנו פה, שהוא מלא סולידריות ושותפות. זה פער שלא יכולתי להתעלם ממנו, בגלל זה החלטתי לעשות עלינו סרט".
איך באמת נראה הקיטוב החברתי במיקרוקוסמוס שלכן?
"האמת היא שאצלנו יש שלום, אין פה פוליטיקה".
עידית: "אנחנו לא נשות מילואים והבנים שלנו עוד לא בצבא, אז המלחמה האמיתית שלנו היא ביומיום, בפרנסה. כולנו מפרנסות יחידות".
"אני אוהבת להתרגש עם הבנות לקראת הדייט ולספר איך היה אחרי. אם זה דייט לא מוצלח הן מרימות לי, יש לי לאן ליפול"
אין קנאה?
עדי: "אין דבר כזה. אם אגלה שמישהי הזמינה את צליל לקפה ואני ארצה לבוא, אני אבוא. אין את הקטע של הרגשי, שאני אבוא אליה אחרי זה לשאול למה היא לא אמרה גם לי. אם שתיים־שלוש בנות עושות ארוחת שישי ואני בארוחה אצל ההורים, אני יודעת בוודאות שאני יכולה להצטרף בכל שעה גם בלי הזמנה".
עידית: "יש כבוד גם לבחירה שלך לשבת לבד עם מישהי, אין לחץ ולא כל דבר אנחנו עושות קבוצתי".
אורנה בינור (65) גרושה ואם לשלוש בנות: "אני אביא פה את הקול המבוגר יותר. אני וברוריה פחות בתוך החבורה. כולן צעירות, עדיין מגדלות ילדים, אז כשהן עושות כל מיני מפגשים, זה לא מעליב אותי אם לא אמרו לי. אני באה מתי שמתאים לי, אבל יש לי גם המון צורך להיות לבד. מה שמתרחש פה זה מקסים, אני מאושרת רק מלשמוע את הקולות שלהן מבחוץ, גם אם אני לא מצטרפת".
מתי חסר לכן גבר בבניין?
רותם: "כשהבית מתפרק, או כשצריך לבנות טאבון בחצר. אבא שלי כבר בן 80, פעם הוא היה מתקן לי כל דבר בבית והיום לא".
הראל: "כל הזמן חסר פה גבר, מה זאת אומרת? כולן פה רוצות זוגיות".
מה תעשו אם מישהי מכן תכניס גבר לגור איתה?
עדי: "אם ייווצר מצב שיהיו פה גברים, נוסיף להם פינת ישיבה בצד השני של הגינה, שלא יפריעו לנו".
"שבת זה יום משפחתי ויוצא שאני הרבה לבד בו. כשיש לי עם מי להיות ועם מי לשתות קפה זה תומך מאוד. מזמן לא היו לי שבתות עצובות"
זוהר: "לכל אחת בחיים האישיים שלה חסר בן זוג. גם לי אישית זה חסר, אבל כמהות לא נראה לי שחסרה פה אנרגיה גברית. האנרגיה הנשית מספיקה, והלוואי שנוכל להחזיק ככה עוד הרבה".
זוהר: "אני אוהבת להתרגש עם הבנות לקראת הדייט ולספר איך היה אחרי. אם זה דייט לא מוצלח הן מרימות לי, יש לי לאן ליפול. זה מרגיש כמו לחזור הביתה, זה נפלא".
יש גם צורך שהחבורה תאשר את הבחור?
רותם: "עוד לא הגענו לשלב של האישור".
עדי: "כשעברתי לגור פה הזמנתי הנדימן שבא לבקר יותר פעמים ממה שהיה צריך. היינו תקופה ביחד ולא היה ברור לאף אחת איך זה קרה, כי אנחנו שני קצוות. שיתפתי מלא ולכל אחת הייתה דעה, הכול היה על השולחן עד הפרטים הקטנים".
מתי הרגשתן הכי חזק שכיף שיש את הקהילה?
רותם: "אני מרגישה את זה בימי שבת. זה יום משפחתי ויוצא שאני הרבה לבד בו. כשיש לי עם מי להיות ועם מי לשתות קפה זה תומך מאוד. מזמן לא היו לי שבתות עצובות".
צליל: "לא מזמן יצאתי מאיזה קשר וחוויתי שברון לב, הרגשתי פתאום לא שייכת לשום מקום. התפרקתי לגמרי ונשאתי בלב בקשה: אני רוצה קבוצה, אני רוצה להשתייך למשהו, מרחב בטוח. כשנהיינו שבט אמרתי – וואלה, עכשיו אני שייכת, אני שייכת לכצנלסון 6, זו ממש משפחה בשבילי. לפעמים הבן שלי מסתכל מהחלון ואם הוא רואה שכנות בחוץ, הוא שואל אותי 'למה את בבית?'".
אורנה: "המרחב פה מאוד מאפשר. יש מול הבניין חלקת טבע ירוקה עם שבעה אלונים במעגל, והאקולוגיה הזאת עושה לנו טוב. לצערי זה משהו שהולך להיחרב".
למה להיחרב?
צליל: "הבניין הולך לפינוי־בינוי, בעוד שלוש־חמש שנים נצטרך להתפנות מפה. יבנו פה מגדלים, וכל גן העדן הזה שאת רואה מולנו יהפוך להיות מגרש חנייה. איזה עצוב".
עדי: "הזימון הבא שלנו צריך להיות שאנחנו נשארות פה, שלא הורסים".
צליל: "או שנמצא כצנלסון 6 אחר".
- הראיון המלא עם הדיירות של כצנלסון 9 מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
הפקה: לבנת סולימני, קשת שמר. איפור: דניאלה גופמן, עיבוד מחשב לצילום: אליסה אושמיאן
