בסוף נובמבר הרגישה תמר מור סלע את מה שחוו גיבורי ספרה, "עקורים", כאשר פונו בבהילות מבתיהם בעוטף עזה ובצפון הארץ. היא הכינה קפה במטבח ביתה בגבעת עדה כאשר נשמעה אזעקה נדירה יחסית באזור. מור סלע רצה למסדרון וחזתה בלב הולם בשברי רקטה מתרסקים על המטבח שלה. "זה היה מפחיד. הרקטה יורטה באוויר. השברים שנחתו פה היו ריקים מחומר נפץ, רק עשו נזק גדול. לחבלנים שהגיעו לקחת אותם אמרתי, 'תשאירו לי, אעשה מזה עציץ'", היא צוחקת.
זה כמעט אירוני אחרי שתיעדת בספרך אנשים ללא בית.
"אספתי את עצמי מהר יחסית ולא הייתה פה היסטריה. 15 מתנדבים הגיעו באותו יום, פינו, מיינו וניקו. אחר כך עשינו שיפוץ. תודה רבה לחזבאללה. ועדיין, הגוף שלי רעד מבפנים כמה ימים. הייתה לי רמה כל כך גבוהה של אדרנלין, שהרגשתי שאני צריכה לקחת חצי קלונקס או לעשן משהו, כדי לנחות. כמה מהמפונים שראיינתי בתחילת המלחמה שמעו על זה וסימסו לי, 'ברוכה הבאה למועדון'".
לא להשתגע
ב־7 באוקטובר היה ברור למור סלע (54), גרושה ואם לשלושה, סופרת ("ערות") ועיתונאית, שהיא חייבת להיות בעשייה. "בשבע בבוקר התקשרתי ליהונתן, הבן שלי, שרק חזר מטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, ואמרתי לו, 'יש אזעקות, נראה לי שהולכים לקרוא לך למילואים'. הוא לא הבין מה אני אומרת, אבל ב־11:00 התקשר להגיד שהוא בדרך לעוטף. התחלתי לעבוד בטירוף. זה עזר לי לא להשתגע מזה שהוא במילואים. הגדוד שלו היה בהתחלה בלי ציוד וקסדות נורמליות. לאן לא הגעתי כדי להשיג להם ציוד טקטי? אחר כך הלכתי לעשות את מה שאני יודעת - לדבר עם אנשים ולהיות השופר שלהם, הצינור שדרכו הם משמיעים את הסיפור שלהם. ארזתי והגשתי את הסיפור שלהם כדי שיהיה לו תוקף בעולם".
הספר "עקורים" (ידיעות ספרים), הכולל מונולוגים מרגשים, החל כסדרת ראיונות שערכה מור סלע עם 35 מפונים מהעוטף והצפון שהצטופפו בבתי מלון בדרום הארץ ובמרכזה. "שבוע וחצי אחרי תחילת המלחמה פניתי לבירנית גורן, העורכת הראשית של האתר 'זמן ישראל', והצעתי לה שאני אערוך חדשות, כמו שעשיתי בגלי צה"ל. היא אמרה, 'מה פתאום? את בן אדם כותב, תגידי לי מה את רוצה לכתוב'. עניתי שאני רואה סיפור שקוף של אנשים שפונו מהבתים שלהם בממדים חסרי תקדים".
שבוע לאחר מכן ירדה לדרום כדי לכתוב את ההיסטוריה של המלחמה. הצלמת דפנה טלמון, לשעבר בת גרעין בקיבוץ רעים, הכירה לה את האנשים. מור סלע פגשה מפונים במצב נפשי מטלטל והלם גדול, אבל כולם רצו לדבר. מסביב שרר כאוס, אנשים קמו משבעה, עדיין היו גופות שלא זוהו, נעדרים, מנותקי קשר ומאות חטופים בעזה.
"באתי אליהם באהבה. ידעתי שאני הולכת לשמוע דברים קשים. הקשבתי ולא חיטטתי או חפרתי על נושאים קשים. הרגשתי שאני מחזירה להם כבוד, תחושה שהסיפור שלהם חשוב וצריך לצאת לעולם. הם אמנם לא חטופים בעזה ולא איבדו בני משפחה, הם 'רק' נאלצו להתרחק מהבית, אבל זה לא אומר שהסיפור קטן".
מה הם אמרו לך? מה זה בית למפוני מלחמה?
"יש כאלה שאמרו שבית זה כוס הקפה שלהם בדיוק כמו שהם מכינים אותה או לצאת החוצה למרפסת בשבע בבוקר או להושיט יד ולהוציא ספר מהמדף או לבחור איזה בגד בא לך ללבוש. אחרים אמרו שבית זה הקהילה או אוכל מיוחד. המון התגעגעו לבשל, חביתה וסלט או פסטה ברוטב, לא משהו מיוחד. לרבים מהם בית הוא מבצר, המקום הבטוח להתרווח בו, מקום מזין. כל זה נלקח ולא הייתה יותר פרטיות. אנשים עברו לחיות בכוכים של מלונות, במחסנים. הם לא התלוננו. הם עשו מהלימון לימונדה, הקימו מערכות חינוך וגנים, אלתרו ונאחזו זה בזה ובאזרחים שהתגייסו לעזור. הם היו מפוכחים. הספר הוא על המשמעות העמוקה של בית שהופך ממקום בטוח למאיים, כזה שיקבור אותך תחתיו אם לא תברחי ממנו".
ספרי על רגע שובר לב.
"באפריל חזרתי לבניינים בתל אביב שבהם התגוררו אנשי קיבוץ רעים. קבעתי עם עדי גבאי, שבנה עמית נרצח בשכונת הצעירים של הקיבוץ. שבוע לפני הפגישה לא ישנתי. פחדתי להסתכל לה בעיניים. כשנפגשנו ראיתי אישה מדהימה, מאירת פנים, קלישאה של 'באתי לעודד ויצאתי מעודדת'. היא סיפרה לי על 7 באוקטובר שלב אחר שלב. במשך 24 שעות לא היה לה מושג מה קורה עם עמית ולא היה אפשר לבדוק, כי היו קרבות בשכונת הצעירים. עם כל המידע הזה היא הייתה צריכה לעזוב את הקיבוץ עם בעלה ושני ילדים".
הצלחת לשמור על הנפש שלך מול הסיפורים הקשים?
"הייתה לי שותפות רגשית מלאה. בזמן שהקשבתי לסיפורים, הקרביים שלי היו בתוך הקרביים שלהם, וכשחזרתי הביתה לכתוב את זה, הבנתי שאני גרה במקום שקט וכמעט מרגישה אשמה על זה. הבן שלי היה ארבעה חודשים במילואים, אז אמרתי לעצמי, הנה, אני משלמת מס. כבן אדם שיש לו גרעין יסודי של תום, תמיד חשבתי שלא משנה איזה די־9 יעבור לי על הנפש, לא ייגעו בתמימות שלי. היו ימים שהרגשתי שזה נחרב. איך אפשר להתמודד עם כמויות המוות, הרוע וחוסר התקווה?".
מה הדבר שהכי הימם אותך?
"היו אנשים שהרגישו שהולך לקרות משהו. למשל, ליאת קמחי בראודה, המנהלת האדמיניסטרטיבית של הוצאת תשע נשמות. בערב יום כיפור, לפני המלחמה, היא העלתה לפייסבוק תמונה של השדות בקיבוץ מפלסים וכתבה: 'יש תחושה של יום כיפור 2'. היא ידעה על מה היא מדברת, היא חיה שם 30 שנה. בספר היא מספרת: 'אני יודעת לזהות שקט שקט מדי. גם סוגים שונים של רעש ומתי חמאס מתאמנים. ביום שישי, 6 באוקטובר, לפני ארוחת הערב, ישבתי עם הילדים שלי ובנות הזוג שלהם ואמרתי, 'לא רחוק היום שבו חמאס יבואו ויפילו את הגדר המטופשת הזו. בשבועות האחרונים הם חתכו את הגדר וקרעו אותה. הם יבואו בהמוניהם עם שופלים וישחטו את כולנו'".
שקט יחסי
לפני כמה חודשים המליצה לה בירנית גורן לכרוך את השיחות עם המפונים לספר שיהיה מסמך תיעודי היסטורי. היא שלחה את המונולוגים לדב איכנוולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, וקיבלה תשובה חיובית בתוך שעות. "לא התכוונתי שזה יהיה ספר, פשוט יצאתי לדבר עם מפונים. חשבתי שהם עקורים, פליטים בארצם, שתלשו אותם עם השורשים", היא אומרת.
"אנשים סיפרו לי על אינטימיות בתוך מצב כל כך כאוטי. זה המרד ברוע"
בתחילת ינואר נסעה לעוטף עם הספר המודפס, עברה בכל היישובים שהחלו לקלוט את התושבים בחזרה: ניר עם, עלומים, מפלסים, סעד, שדרות וקיבוץ רעים. "התרגשתי לפגוש את האנשים שראיינתי, כי בפעם הקודמת שדיברנו הם היו שבורים ובדיסאוריינטציה, ועכשיו היו הרבה יותר נינוחים. בזמן שישבתי אצלם היה כל הזמן ירי, והחלונות רעדו. הם אמרו שאלה שעות שקטות יחסית וככה הם חיים. הם התפנו מהבית אחרי טרגדיה איומה, חזרו ועדיין יש מלחמה. להגיד לך שהם מאופסים? לא. כאוס משרת מנהיגים פסיכופתים. זה המזון העילי שלהם. כך הם יכולים לשלוט".
מה לא הכנסת לספר?
"כמה אנשים סיפרו לי שלא לציטוט על אינטימיות בתוך מצב כל כך כאוטי. אני חושבת שלמרות שמצב כזה משתק ומוריד תשוקה מכל השדות בחיים - יחסים קרובים, נפש וגוף, הם המרד בכאוס וברוע של אויבינו ושל ממשלה שהיא אויבת העם. זה המרד באלה שרוצים לשבור את רוחנו. אהבה היא תמיד התשובה".
