אני לואי. אני אוהבת לצייר וליצור, לרוץ, להאזין למוזיקה ולחוות את הרגעים הקטנים עם חברים ומשפחה. אני אמפתית, רגישה ומחוברת ללב שלי וללב של אחרים. אני נערה שמנסה למצוא את מקומה בעולם ומאמינה בכוח של חלומות ושל תקווה. אני אוהבת רגעים של שקט, השראה ויצירה, שבהם אני יכולה להיות אני בלי להסביר כלום. אני אוהבת ללמוד, לגלות דברים חדשים ולחלום על העתיד שלי.
נולדתי בישראל, גדלתי כאן, וכל מה שאני מכירה נמצא כאן. זו המדינה שבה צעדתי את הצעדים הראשונים שלי, שבה למדתי לקרוא ולכתוב בעברית, שבה שרתי את "התקווה" בטקסים בבית הספר ובצופים בדיוק כמו כל ילד אחר. כל חוויה שלי, כל חבר שלי, הם חלק בלתי נפרד ממי שאני היום.
לואי רוצה להישאר בישראל
כשהייתי קטנה לא חשבתי שאני שונה. כן, היו כאלה שהיו מביטים בי אחרת בגלל המראה שלי, אבל לא הבנתי למה. אני חלק לכל דבר מהחברה הזאת. אני מדברת עברית, חושבת בעברית, חיה בעברית. אני אוהבת ערבי חג, ארוחות שישי עם המשפחה, מפגשים עם חברים, להוביל ולעזור לאחרים. אני אוהבת לצחוק ולהרגיש שייכת.
אני מטיילת הרבה בארץ ולצערי רואה שמרבית הנערים והנערות מגיעים לטיולים רק בשביל להיות עם החברים, ולא באמת בשביל להכיר את הארץ שלנו, להבין את הטבע וההיסטוריה שלה. בתור רשג"דית בצופים, חשוב לי לחנך את הילדים להעריך את הארץ, לראות את היופי שבה ולהבין את הערך של כל מקום. זה לא רק כיף, אלא גם אחריות ודרך להיות חלק מהחברה והמדינה.
"אני לא תיירת כאן, אני לא אורחת. אני ישראלית. לא לפי תעודה, אלא לפי חיים שלמים שחייתי כאן. כל החוויות שלי כאן, כל הזיכרונות, כל האנשים שהכרתי הופכים אותי לישראלית"
אבל יש גם רגעים מכאיבים. בזמן שכל ילדי הכיתה שלי עוברים צו ראשון או לומדים לתיאוריה, אני היחידה שלא יכולה. לא כי אני לא רוצה, אלא כי המדינה שבה נולדתי וגדלתי עדיין לא רואה בי חלק ממנה. כל מה שבניתי, כל מה שהשקעתי בו את הזמן והלב שלי, נתון בספק רק בגלל מסמך, ולא בגלל מי שאני באמת.
כשיש מלחמה אני פוחדת כמו כולם. כשיש אזעקה אני יורדת למקלט עם השכנים. אני חווה אותם לילות של חרדה ותקווה, אותם ימים של חוסר ודאות. אני לא תיירת כאן, אני לא אורחת. אני ישראלית. לא לפי תעודה, אלא לפי חיים שלמים שחייתי כאן. כל החוויות שלי כאן, כל הזיכרונות, כל האנשים שהכרתי הופכים אותי לישראלית.
עכשיו אמי, אחותי הקטנה ואני עומדות מול סכנה ממשית של גירוש לפיליפינים, למקום שאין בו כלום. כל מה שבניתי במשך 16 שנה, כל מה שחלמתי עליו, כל החוויות והקשרים שלי, יכולים להיעלם בהחלטה של מישהו שלא מכיר אותי בכלל. אי־אפשר לקחת ממני את מה שעברתי כאן: המלחמות, הצופים, בית הספר, הזיכרונות, האנשים. אני ישראלית לא פחות מאף אחד אחר. אני אוהבת את המקום הזה, את השפה, את התרבות ואת הזכות להיות חלק ממנה.
"כל מה שבניתי, כל מה שהשקעתי בו את הזמן והלב שלי, נתון בספק רק בגלל מסמך, ולא בגלל מי שאני באמת"
אני לא מבקשת רחמים. אני מבקשת צדק. שתראו אותי, שתשמעו אותי, שתבינו שמאחורי כל החלטה כזו יש נערה אמיתית עם חיים אמיתיים שחולמת להישאר בבית שלה, במקום שבו היא גדלה ושאליו היא שייכת, לחיות בלי פחד מהעתיד.
הבית היחיד
עורך דין תומר ורשה, יו"ר ועדת הגירה בלשכת עורכי הדין, שמשרדו מייצג את משפחת צ'אבס: "המקרה של לואי הוא תזכורת כואבת לכך שהבעיה אינה בחוק אלא בשיקול הדעת. החוק מאפשר הסדרת מעמד מטעמים הומניטריים, במיוחד כשמדובר בנערה שנולדה בישראל, גדלה כאן ושייכת לכל דבר לחברה הישראלית. אבל משרד הפנים סירב לבקשה בצורה לא מידתית, שמתעלמת מהנסיבות ומעקרונות המוסר והצדק.
"הוריה של לואי עובדים בישראל שנים רבות כמטפלים סיעודיים חוקיים. אמה טיפלה במסירות באישה שהפכה לדמות סבתא עבור הבנות. עכשיו, אחרי פטירתה, המדינה מבקשת לעקור את לואי ממשפחתה, מחבריה ומהארץ שהיא ביתה היחיד. בערר שהגשנו לבית הדין אנחנו דורשים צדק. החזרת שיקול הדעת למקומו – אנושי, מוסרי, ראוי".
