"כל בוקר אני מסתכלת על המראה ולא מאמינה. אני לא מאמינה שאני חיה. אני לא יודעת איך שרדתי ארבע שנים וחצי של גיהינום. אני לא חיה בזכותו, אני חיה למרות כל מה שהוא עשה לי. אפשר לקרוא לזה נס. הוא היה אומר לי, 'מה שאני לא עושה לך את לא מתה. אִנשאללה הפעם זה הסוף שלך'.
בהיריון הוא אמר לי, 'אני מדמיין את השקט שלי במוות שלך, אני חייב שתמותי. את תמותי בלידה, אני מחכה לרופא שיבוא ויגיד לי אשתך מתה'. אני השלמתי עם זה שאני צריכה למות, שרק המוות יפריד בינינו. אני לא יודעת אם מישהי אחרת הייתה יכולה לעבור את מה שאני עברתי ולהישאר בחיים.
(כתבת וידאו: מלי זיידמן)
המכה הראשונה
את משה הכרתי ב־2020 דרך חברים משותפים. הוא היה אלמן טרי. הייתי אז בת 23. הוא נראה בחור טוב, כריזמטי. אחרי כמה חודשים נכנסתי להיריון, רציתי לעבור הפלה, אבל הוא ממש רצה שאשמור את ההיריון. הוא אמר לי, 'תבואי לגור אצלי, אני אתחיל לעבוד, הכול יהיה בסדר'.
כשהייתי בחודש השלישי קיבלתי את המכה הראשונה. לפני זה היו סימני אזהרה, דגלים אדומים שלא שמתי לב אליהם. כלפי חוץ הוא היה אדם טוב, תומך ועוזר, מוכר באשקלון. הוא היה בוועד הבית של הבניין, היית רואה אותו עוזר לשכנה מבוגרת לעלות במדרגות, והלב שלך היה יוצא אליו.
בהתחלה הוא נראה כמו מישהו שיציל אותי, הציג סיפור חיים משותף שיהיה לנו, בית, משפחה. הכול נשמע מושלם. עתיד מהפנט. אחר כך התחילו שליטה, ביקורת על דברים קטנים כמו מה לבשתי, עם מי דיברתי ולמה יצאתי. הוא גרם לי להרגיש שאני צריכה להסביר את עצמי. היה שואל שוב ושוב, 'איפה היית?' ו'למה לא ענית?'. הוא הפך להיות אובססיבי, דואג יותר מדי. היה אומר לי, 'למה לא הודעת לי שיצאת?', 'למה לא אמרת לי שנפגשת עם חברה?'. תמיד רצה לדעת ולהיות נוכח בהכול.
"כשפתחתי את הראש, הוא סיפר לכולם שהחלקתי. כשהשכנים שמעו צעקות, הוא היה אומר שזה ההורמונים אחרי הלידה"
אחר כך הגיעו הערות על חברות ומשפחה. הוא היה אומר, 'למה את צריכה חברות? יש לך משפחה, יש לך אותי'. הוא גרם לי לחשוב שאני לא צריכה אותם ושלא אכפת להם ממני. הוא בודד אותי ודאג לנתק אותי מהחיים הקודמים שלי. היה שולח להורים שלי הודעות מהטלפון שלי, כותב בשמי. אם אמא שלי הייתה מתקשרת, הוא היה לוקח את הטלפון ממני ומדבר איתה.
בהמשך הגיעה האלימות המילולית, ומהר מאוד זה הידרדר לאלימות פיזית חמורה. המכה הראשונה הייתה מפחידה, ממש שכחתי איך מדברים, שכחתי מי אני ואת הזהות שלי. הרגשתי שהוא לקח את הפה שלי.
כשהייתי בחודש החמישי להיריון המכות כבר היו יומיומיות. הייתי מגינה על הבטן, מתחננת שלא יכה אותי שם. זה לא עזר, הוא היה מטיח את הגוף שלי ברצפה, דופק לי את הראש בבטון. הייתי מקופלת כמו עובר, מגינה על עצמי.
אחרי תקופה הוא כבר לא הסכים שאצא מהבית, ובסוף זה הגיע לכך שהיה נועל אותי בממ"ד שבדירה שלנו. הוא הביא במיוחד בעל מקצוע שיתקין מנעול כספת בתוך דלת הממ״ד, שם היה כולא אותי.
גרנו ביחד כשהייתי בהיריון והתחתנו בהמשך. כשאמרתי לו שאני לא רוצה להתחתן, הוא אמר שהדברים האלה קורים בגלל שאנחנו לא נשואים ושכשנתחתן הכול יסתדר. בכל פעם שהעזתי להגיד לא, חטפתי עוד יותר מכות, עד שוויתרתי על עצמי ועל החיים. בסוף עשיתי מה שהוא רוצה.
ברחתי פצועה
את התלונה הראשונה הגשתי במשטרה ב־2022, חמישה ימים לפני החתונה. צילמו את הדקירות שהיו לי ברגליים, את סימני האלימות. עצרו אותו לחקירה ובאותו יום שחררו אותו. אמרתי לחוקר שאני מפחדת, ובכל זאת הוא שוחרר. הגישו כתב אישום, אבל לא קרה עם זה כלום.
בהיריון השני האלימות החריפה. הוא היה מאשים אותי שהעובר לא שלו, היה לוקח אותי לקברי צדיקים ובמשך שעות על גבי שעות היה מכריח אותי להישבע שהילד שלו. אם הייתי בוכה, הוא היה שואל אותי, 'למה את בוכה, כי עליתי עלייך?'.
אחרי הלידה הוא הכה אותי בראש עד שדיממתי ואחר כך פוצץ לי את כל הגוף במכות. הגעתי למיון עם נמלולים בגוף. הוא אסר עליי להתאשפז, אמר שהוא יטפל בי. עשו לי תפרים, ולמחרת הוא שוב נתן לי מכות והתפרים נפתחו וחזרנו למיון. תמיד הוא היה משקר על הסיבות לפציעות שלי. איים עליי שלא אספר את האמת. כשפתחתי את הראש, הוא סיפר לכולם שהחלקתי. כשהשכנים שמעו צעקות, הוא היה אומר שזה ההורמונים אחרי הלידה.
"הוא היה אומר, 'למה את צריכה חברות? יש לך משפחה, יש לך אותי'. הוא גרם לי לחשוב שאני לא צריכה אותם ושלא אכפת להם ממני"
לקח לי הרבה זמן לעזוב, כי הוא היה צמוד אליי כל יום, כל היום. באיזשהו שלב ויתרתי על החיים שלי. לא האמנתי שאצליח לצאת חיה מהגיהינום שהייתי בו. לא יכולתי להגיד מולו את המילה 'גירושים' או 'הפסקה' או להגיד שאני הולכת להורים שלי. פחדתי. הפנטזיות שלי היו לטייל בקניון, ללכת לגינה עם הילדים, לנשום אוויר, לשתות קפה עם חברה. הוא גרם לי להרגיש שאין לי זכות לחלום על הדברים הכי בסיסיים שאדם עושה, שזה לא מגיע לי. והאמנתי לזה.
עד שאמרתי לעצמי שאני לא יכולה לסבול את זה יותר. יצא לי לברוח כמה פעמים לפני זה, והוא תמיד הצליח להשיג אותי. כמובן, שילמתי על זה מחיר כבד. כשהייתי מתקשרת למשטרה, הוא היה אומר לי, 'עוד לפני שהם יגיעו אני אהרוג אותך'.
הפעם זה היה שונה: כשהוא הלך לשירותים, ניצלתי את ההזדמנות וברחתי מהבית, פצועה ומדממת. התקשרתי למשטרה, והוא בא אחריי, חטף את הטלפון מהידיים שלי, הפיל אותי וניתק את הטלפון. למזלי היו באותו זמן בלובי כמה שכנים. שכנה אחת לקחה אותי אליה. אני זוכרת את הרעד שהיה לי בגוף. באו כוחות הצלה. לא הסכמתי לעלות על האמבולנס, לא הרגשתי שמגיע לי טיפול רפואי.
השוטרים לקחו אותי לתחנה והושיבו אותי לחקירה, זה היה קשה. במשך שנים לא הייתה לי רשות לדבר, רק הוא החליט עליי. המשטרה לא הבינה את זה, הם לא הבינו שאני לא מסוגלת לפתוח את הכול מיד. אמרו לי, 'מה שאמרת בחקירה, אמרת, זה מה שנכנס לכתב האישום'. יום למחרת ישבתי מול חוקר אחר וסיפרתי חלק מהסיפור. הוא אמר לי, 'אני 30 שנה חוקר, חקרתי עבריינים ורוצחים, בכזו אלימות לא נתקלתי'. הוא הבטיח לי המשך חקירה. לא היה המשך. המשטרה אמרה שזה מספיק. היום אני שואלת, מספיק למי?
50 חודשים בכלא
התובעת העידה באחד הדיונים שזה אחד מתיקי האלימות הכי קשים ואף כינתה אותו 'תפוז מכני'. למרות זאת, בסוף הגיעו איתו להסדר טיעון שלא מתקבל על הדעת (ההסדר טרם קיבל את אישור בית המשפט. ג"ה). לכתב האישום השני הכניסו ראיות רק משלושת החודשים האחרונים. כאילו ארבע שנים וחצי של גיהינום נמחקו. כתב האישום הראשון הפך לנספח בהסדר הטיעון. הבאתי להם את הטלפון שלי, חודש הוא היה אצלם, עם כל ההודעות שהוא מודה במעשים כלפיי, שהוא מאיים עליי, רואים שם את העקביות של האלימות. לדעתי הם לא הוציאו את ההודעות, לא את ההקלטות, לא כלום (ראו את תגובת המשטרה בהמשך. ג"ה).
בהסדר הטיעון הוא הואשם באיומים, כליאת שווא וחבלה של ממש. אני לא מבינה מה זה בכלל 'חבלה של ממש', צריך להאשים אותו בניסיון לרצח. יותר נכון – ניסיונות לרצח. הוא הודה וקיבל 50 חודשים בכלא. העונש לא משקף את חומרת המעשים ולא את רמת המסוכנות. לא מגיע לו עונש כזה, לא מגיע לו פרס על זה ששרדתי.
אני חיה, אבל הנפש שלי מתה מזמן. זה פער שקשה מאוד לשאת. יש לי פוסט־טראומה ודיכאון מז'ורי ופגיעות בגוף ובראש.
בעוד שנתיים הוא אמור להשתחרר, ואני חיה בפחד תמידי מהלא נודע. הוא הכניס לי לראש שרק המוות יפריד בינינו, אני לא יודעת מה הוא מתכנן. אם היו קוראים לסעיפים בשמם, כלומר ניסיון לרצח, העונש היה נראה אחרת.
גם מהכלא הוא לא הפסיק ליצור איתי קשר וביקש מאנשים אחרים לשלוח לי הודעות מזעזעות.
ארבע שנים וחצי הייתי שבויה שלו, שפחה. כשברחתי הייתה הקלה על זה שסוף־סוף אני לא מקבלת מכות יותר ואני לא צריכה לספק אותו יותר.
לא רוצה להיות שקופה
כיום אני בתקופת החלמה, מתמודדת עם ההשלכות הפיזיות והנפשיות של מה שעברתי. אני מטופלת במרכז למניעת אלימות ואצל פסיכיאטר.
בחרתי לספר את הסיפור שלי גם כדי לעודד נשים אחרות לצאת ממעגל האלימות. להגיד להן שאם אני, עם המקרה הקיצוני שלי, הצלחתי לצאת, גם הן יכולות. לא מגיע לאף אחת לעבור את זה.
חשוב לי להגיד שלקחתי סיכון גדול כשברחתי ככה. זה יכול היה להיגמר אחרת, אבל הייתי מנותקת מהעולם, אז לא הייתה לי ברירה. מישהי שהמצב שלה פחות חמור משלי, כדאי שתפנה בסתר לארגונים שמסייעים לנשים שנמצאות במעגל האלימות. יש דרכים חכמות לעשות את זה.
השארתי את הבית מאחור, את כל הדברים והציוד, ועברתי לגור אצל המשפחה שלי. זו התמודדות לא פשוטה. הגשתי בקשה לדיור ציבורי. למרות שאני עומדת בכל הקריטריונים, אני מחכה הרבה זמן שידברו איתי. יש המון ביורוקרטיה, צריך לרדוף אחרי טיפולים וזכויות, ולא תמיד אני מצליחה לעמוד בזה. לפעמים אני עייפה ואין לי כוח להילחם. אני מרגישה בתוך סיוט שלא נגמר. הוא בכלא, ואני מרגישה גם בתוך כלא פנימי. הייתי שקופה, אני מרגישה עכשיו שקופה, ואני לא רוצה להיות שקופה יותר.
הרבה פעמים שואלים אותי למה לא עזבתי קודם. קל לשפוט מבחוץ. לשמחתי הצלחתי לעזוב. אני רק מקווה שעוד נשים שנמצאות במעגל האלימות ימצאו גם הן את הכוח לעזוב, שיבחרו בילדים שלהן, שיבחרו בעצמן.
אני טל - ובחרתי בחיים.
ממשטרת ישראל נמסר:
פנייתכם רצופה באי־דיוקים מהותיים שככל שיפורסמו, יהיה בהם כדי להטעות את הציבור.
נבקש להעמיד הדברים על דיוקם:
אשר לאירוע הראשון (הגשת התלונה ב־2022. ג"ה): חרף בקשתה של הפונה לבטל את תלונתה ובזכות חקירה יסודית, הצליחה המשטרה לגבש נגד הנאשם תשתית ראייתית מספקת, שהובילה להגשת כתב אישום על ידי התביעה המשטרתית.
אשר לאירוע השני: התביעה המשטרתית הגישה נגד הנאשם בקשה למעצר עד תום ההליכים, בד בבד עם כתב אישום, שכלל את כל העבירות שבעניינן נמצאה תשתית ראייתית מספקת, וזאת בניגוד לנטען בפנייתכם. יובהר ויודגש כי הראיות בתיק לא הקימו את יסודות עבירת ניסיון רצח, ומשכך לא נפל כל פסול או פגם בכתב האישום.
בשים לב לעבירות שבהן הורשע הנאשם ולאחר שניתנה לפונה הזדמנות להשמיע עדותה כקורבן עבירה בפני בית המשפט, הציגו התביעה וההגנה הסדר טיעון הכולל עונש מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח לתקופה העולה על ארבע שנים ובנוסף מאסר על תנאי, פיצוי לפונה ועוד. רכיבי הענישה שהוצגו מגלמים ענישה גמולית מרתיעה, בהינתן העבירות שבביצוען הורשע הנאשם.
סנגוריו של משה אלקירי לא השיבו לפניית "לאשה" עד לירידת הגיליון לדפוס.
המונולוג המלא של טל נעים מתפרסם בגליון החדש"לאשה"
