לפעמים אני מקנאה באמא שלי. יש לה כישרון מופלא להתכחש לעובדות. אני יכולה לספר לה על סכסוך משפחתי, גילוי מצער, והיא מיד תפסוק ש"זה לא נכון והכול בסדר". במצבים שכבר אי אפשר להכחיש, והמציאות מתעקשת להפריע לנרטיב, היא לא מתבלבלת. היא פשוט בודה סיפור משלה, כזה שמעבד את העובדות בצורה הרבה יותר נעימה לעיכול.
מבחינתה זו לגמרי האמת, כן? וככל שהיא מספרת את הסיפור יותר פעמים, היא בטוחה שכך בדיוק הדברים קרו. הפסיכולוגים מכנים את התופעה "זיכרון מוטה". אני קוראת לזה "מנגנון הישרדות של יהל"ם". סילוק פצצות.
אמא שלי אולי מקרה קיצוני, אבל כמובן לא לבד. זו אחת המיומנויות המרשימות של המין האנושי - היכולת לספר לעצמנו סיפורים. רק לאחרונה ישבתי עם חברה גרושה שמתקשה לשחרר. "בעצם, יכולנו להיות ביחד גם היום", ירתה פתאום, על החבר שעזב. ואז היא שחזרה את שיחת הפרידה: איך אמרה שהוא לא נותן מספיק. איך הוא הודה שהוא לא מאוהב. וכשהיא ענתה שאם כך, הם כנראה לא אמורים להיות יחד, הוא הסכים והלך. מכאן, המסקנה המתבקשת: היא זו שנפרדה ממנו! העובדה שהוא לא נלחם עליה, לא רלוונטית לסיפור. כי במערכות יחסים, ממש כמו בהיסטוריה, הכול תלוי בשאלה מי אוחז בעט.
לצערי לא ירשתי מאמי את משקפי הפוליאנה, אבל בשיחה כנה עם עצמי גיליתי שגם אני לא רעה בכתיבת תסריטים שמלטפים את האגו. למשל, ההוא שהתאהבתי בו קשות לפני כמה שנים. אחרי חודשיים הוא התקרר, ומיד שלפתי הסבר מנחם: בדיוק היה אירוע רפואי במשפחה שגרם לי להיות פחות זמינה לשבועיים. "נו, ברור", הסברתי לעצמי, "זה מה שגרם לו להתרחק". במבט מפוכח, אני יודעת היום שפשוט ריפדתי את עצמי בבולשיט איכותי. אם הוא היה מרגיש כלפיי מה שהרגשתי כלפיו, הוא היה מחכה לי גם חודשים.
זה גרם לי לתהות למה אנחנו מגינים על האגו בחירוף נפש כזה, אפילו בינינו ובין עצמנו. חשבתי למשל על דייט שהיה לי לא כל כך מזמן, עם בחור שווה במיוחד, ועדיין הרגשתי בסוף שזה לא יעבוד. איך ברגע שנכנסתי הביתה מיהרתי לשלוח לו הודעה: "היה נחמד, אבל זה לא מתאים". חלק מזה נבע מרצון אמיתי להיות בסדר ולא להשלות, אבל אם אהיה כנה לגמרי? היה שם עוד משהו: הרצון להקדים אותו. האגו שלי היה מתכווץ מהאפשרות שיתברר שגם אני לא מצאתי חן בעיניו, ושעוד הוא יכתוב לי "זה לא זה" לפניי.
נזכרתי בכל זה כשראיינתי החודש את ליה נגה מתוכנית השידוכים "אהבה חדשה" ושאלתי אותה על הפרידה מתום חיימוב. "הוא עזב אותי. למה? אני מניחה שהוא פשוט הפסיק לאהוב אותי", היא השיבה בפשטות, בלי גרם של אגו. והוסיפה: "דברים כאלה קורים".
חשבתי עד כמה האמת העירומה הזאת משחררת ומעצימה, ושבעצם היכולת להודות שמישהו לא רצה אותנו, בלי להמציא תירוצים על "טיימינג" או על "פחד ממחויבות", מעידה על ביטחון עצמי גבוה יותר מכל סיפור כיסוי.
באותו הרגע החלטתי לספר לעצמי תמיד את הגרסה האותנטית של המציאות. רק לא לאמא שלי, כמובן. כי אם אומר לה שמישהו הפסיק לאהוב אותי, מן הסתם היא תגיב כמו אמא של סיינפלד: תפער את פיה בתדהמה, תשאל בזעזוע "איך מישהו יכול לא לאהוב אותך?", ותחרוץ שזה בלתי אפשרי. ובינינו, אולי עדיף ככה. נחמד שלפחות יש גרסה אחת שלי בעולם, שבה העט נמצא בידיים שלה.
