אם לחשבון אינסטגרם היו חיים משל עצמו, החשבון האישי של לירון ויצמן היה זקוק כנראה לעזרה פסיכיאטרית. "לפעמים אני מסתכלת עליו ואומרת: טוב, זו מחלת נפש. האינסטגרם שלך זה שיגעון, ממש הפרעה דו־קוטבית", היא אומרת.
ואכן, אם פוסט אחד שלה עוסק בקושי של הלוחמים שחזרו מעזה, הפוסט הבא הוא תמונה עם לוק נוצץ מ"האח הגדול"; פוסט אחד הוא טקסט עצוב על אלירן מזרחי, לוחם שהתאבד אחרי שהתמודד עם פוסט־טראומה, וזה שאחריו הוא צילום שלה מבלה במסעדה בפריז עם הבסטיז רותם סלע וגל גדות. "אבל זה משל לחיינו", אומרת ויצמן.
לירון ויצמן מתראיינת לשער לאשה
(כתבת: מלי זיידמן, צילום: מתן טורקיה)
מדווחים בחדשות על הסיפור הטראגי של אלירן מזרחי – ובחלק העליון של המסך מופיעה כתובית שנותרו עוד שלוש שעות להדחה של "האח הגדול".
"נכון, זה פסיכי. אני כל הזמן חושבת על זה. איך מצד אחד אנחנו במלחמה, יש חטופים, חיילים מתים, ואני עמדתי על במה והנחיתי תוכנית ריאליטי שבה הדיחו אנשים. אבל אני חושבת שיש משהו בלהמשיך 'כרגיל', וזה באמת במירכאות, ששומר עלינו".
הפציעה השקופה
באפריל האחרון עלה בערוץ סרטה הדוקומנטרי "בחזרה מעזה", ובו ראיינה חיילי מילואים שנלחמו ברצועה ב"חרבות ברזל" וסיפרו על הקשיים שלהם לחזור לתפקוד יומיומי אחרי חודשים של שהייה בלב התופת. אחד המרואיינים הבולטים בסרט היה אלירן מזרחי, תושב ענתות בן 40, נשוי ואב לארבעה, לוחם בהנדסה קרבית. חודשיים בלבד אחרי שידור הסרט הוא שם קץ לחייו בירייה.
זה קרה בדיוק יומיים לפני שמזרחי היה אמור לחזור לרצועת עזה לסבב לחימה נוסף. אחרי מותו ניהלה משפחתו מאבק להכיר בו כחלל צה"ל ולקבור אותו בחלקה צבאית. דרישתם התקבלה אחרי שהתברר שביום מותו נפגש מזרחי עם מפקדיו לקראת תעסוקה מבצעית. בנוסף, התברר שאחרי סבב הלחימה הראשון שלו, מזרחי הוכר כסובל מפוסט־טראומה, ועם זאת התעקש לחזור לשרת.
"בכל פעם שסמיט יוצא למילואים, ובטח במלחמה הנוכחית, זה פחד אלוהים. אמרתי לו, 'מאמי, יש גם תפקידים אחרים'. לא היה עם מי לדבר"
כשראיינת את אלירן ידעת על מצבו הנפשי?
"הראיונות איתו לסרט נערכו שלושה חודשים לפני שהוא התאבד. ידענו שמאוד קשה לו, כמו לכל המרואיינים האחרים, אבל לא ידענו אז שהוא מתמודד עם פוסט־טראומה. בכנות? אני חשבתי שהמצב שלו הרבה יותר טוב משל אחרים. גם החברים שלו אמרו את זה: שאלירן היה פשוט שחקן אדיר, אלוף בלהסתיר.
"תקשיבי, אני והוא המשכנו לשמור על קשר גם אחרי הצילומים. הוא כל הזמן שלח לי סרטונים מצחיקים. בכלל, הוא היה איש כל כך מצחיק. אני זוכרת שבזמן הראיונות איתו ועם גיא זקן, חברו הטוב, הבמאית כל הזמן אמרה לי: 'לירון, תורידי את החיוך'. כי בכל זאת מדובר בסרט רציני שנאמרים בו דברים קשים. אבל הם לא הפסיקו להצחיק אותי".
אחרי מותו של אלירן, אני והשותפות שלי לסרט - מיכל, המפיקה רוני נאווי והתחקירנית אוריה מולד - חזרנו לחומרי הגלם וניסינו לחפש בהם עוד סימנים. דברים שאולי לא ראינו. זה מה שהביא אותנו בסוף ליצור סרט נוסף. זה פשוט קרה מעצמו. רצינו להבין את הסיפור של אלירן. האם הוא אובחן כסובל מפוסט־טראומה? אם כן, למה הוא היה אמור לחזור לסבב לחימה נוסף?".
מה הבנתן במהלך העבודה?
"שלמרות הזמן שחלף, לא רק שהרבה לוחמים שחזרו לא הצליחו לצאת מהבוץ העזתי, הם גם עוד יותר שקועים בו. במקום שהמצב ישתפר עם הזמן, הוא רק הולך ומחמיר. הרגשנו שחייבים להעלות את זה למודעוּת יחד עם כל הנושא של פוסט־טראומה, בעיקר כי בעקבות 'חרבות ברזל' יש כל כך הרבה חיילים שכרגע בכלל לא מאובחנים. חלקם כי הם עצמם מכחישים את זה בינם ובין עצמם".
בסרט, שיעלה לשידור ב־5 בינואר בערוץ 13, מראיינת ויצמן הלומי קרב, חלקם בעקבות המלחמה הנוכחית, שהיו אמיצים מספיק לחשוף את סיפורם. "אני חושבת שמדינת ישראל לא מבינה מה קרה לה, שהולך להיות פה מעגל הרס עצום, בעיקר כי פוסט־טראומה זו פציעה שקופה. כשרואים בחור עם פרוטזה עוד נוטים להתחשב. אבל במקרה של הלומי קרב, הפציעה לא נראית כלפי חוץ. את יודעת מה חוזר על עצמו שוב ושוב בסרט? שכל המרואיינים אומרים שהיו מעדיפים לצאת מהמלחמה עם פציעה פיזית חמורה מאשר עם הפרעה פוסט־טראומטית".
חזר, אבל לא באמת
ויצמן (40) נשואה לאורי סמיט (42), מנהל פיתוח עסקי של תחום הקניונים בקבוצת עזריאלי, והם הורים לשתי בנות (קרני בת העשר ואמי בת השש). מאז הדייט הראשון שלהם, כשוויצמן הייתה בת 24, היא ידעה שבן זוגה, סמ"פ בצנחנים (שהועלה ב"חרבות ברזל" לדרגת רס"ן), הוא לוחם בנשמה, כזה שכל שנה עושה 60 ימי מילואים. "הפחד הכי גדול שלי – ואני מפחדת לומר את זה בקול רם, זה שסמיט ימות בצבא. הוא לוחם קצה, ובכל פעם שהוא יוצא למילואים, ובטח במלחמה הנוכחית, זה פחד אלוהים. כבר הבנתי שהוא לא יהיה מוכן לפרוש, אז ניסיתי לשכנע אותו לעבור לפחות לתפקיד שהוא לא בחזית. אמרתי לו, 'מאמי, יש גם תפקידים אחרים'. אבל לא היה עם מי לדבר".
לאחר השבת השחורה, ויצמן מצאה את עצמה בסטטוס של אשת מילואימניק, על כל המשתמע מכך. מלבד אפטרים ספורים, בעלה לא היה בבית קרוב לחמישה חודשים. לקראת סוף פברואר סמיט חזר הביתה בריא ושלם לכאורה, להוציא פגיעה קלה בכתף, אבל ויצמן אומרת שהוא כבר היה אדם אחר. "זה כאילו שהוא חזר ולא באמת חזר", היא מנסה להסביר. "לא היה לו שום עניין או רצון לצאת איתי, למשל, לבתי קפה. היה לו קשה לחזור לעבודה. הוא העדיף רוב הזמן להיפגש או לדבר בטלפון עם החבר'ה שלו מהצבא.
"אלירן היה פשוט שחקן אדיר, אלוף בלהסתיר. המשכנו לשמור על קשר אחרי הצילומים, הוא כל הזמן שלח לי סרטונים מצחיקים. בכלל, הוא היה איש כל כך מצחיק"
"זה מה שהביא אותי לעשות את 'בחזרה מעזה'. יום אחד שתי חברות שלי ביקרו אצלנו בבית. הן אמרו לי, 'איזה יופי שאורי חזר', ואמרתי להן 'כן... חזר בערך'. ואז אחת מהן אמרה: 'תקשיבי, את חייבת לעשות על זה סרט'. דיברתי על זה עם אורי, על הרצון שלי להראות את כל האנשים שמסתובבים היום בינינו על אזרחי, מנסים לתפקד כרגיל אחרי חודשים בתופת של עזה, ולא ממש מצליחים. הוא חיזק אותי ואמר: 'זה באמת חשוב. תראי להם אותנו'".
אורי חזר מאז לסבב נוסף?
"כן, אבל זה היה סבב קצר יותר, ובגלל הפציעה שלו בכתף הוא כבר לא שירת בחזית. כמובן שמאוד רווח לי".
רילוקיישן? בחיים לא
"מלבד "האח הגדול" וסרטי דוקו, ויצמן מגישה, כאמור, לצד נלי תגר תוכנית יומית ברדיו תל אביב. בסוף נובמבר, בעקבות תחקיר "הארץ" שחשף עדויות על הטרדות מיניות של דידי הררי מצד נשים שעבדו לצידו לאורך השנים, הודיע דירקטוריון התחנה שהררי "הוצא לחופשה" הן מתפקידו כמנכ"ל והן מהגשת התוכנית. לאחרונה פורסם כי החליט להתפטר.
איך הגבת כששמעת על התחקיר?
"האמת היא שהופתעתי מאוד. כשדידי הצטרף לתחנה עבדנו יחד באינטנסיביות. גם בגלל היותו המנכ"ל וגם בגלל שהוא שידר מיד אחרינו, נפגשנו כמעט כל יום. ההתנהלות שלו איתי תמיד הייתה תקינה ונעימה. מצד שני, בתחקיר עולות עדויות לא של אישה אחת, וגם לא שתיים ולא שלוש. כך שכל מה שאני יכולה לומר בעניין זה שאני שמחה שאנחנו חיים בעידן שבו למעשים יש השלכות, בניגוד לימים אחרים, שבהם היו מרשים לאנשי מפתח להתנהג בצורה מסוימת כלפי נשים".
את חווית במהלך הקריירה שלך הטרדות?
"יש לי בעיקר הבזקים של סיטואציות שאני זוכרת שהרגשתי בהן לא בנוח, ולא הצלחתי להסביר למה אני מרגישה ככה. למשל, כשהלכתי בצעירותי לשיעור משחק אצל מישהו, לא מוכר במיוחד, והוא אמר לי: 'בואי נסגור את הדלת ותנסי ממש לפתות אותי'. היום אני יודעת למה הרגשתי שזה לא בסדר. אני שמחה שאנחנו חיות בעידן שבו נשים כבר לא פוחדות, או פוחדות פחות, והן יודעות שאפשר ורצוי לדבר".
מאז שפרצה המלחמה (להוציא את תקופת שידורי "האח"), ויצמן מקפידה לפקוד בשבתות את כיכר החטופים. "חשוב לי לעשות את זה עד שאחרון החטופים יחזור", היא אומרת. באותה הזדמנות היא חושפת את הקושי שלה כלפי כמה מחבריה, שדווקא בשנה האחרונה החליטו לעשות רילוקיישן. "יש בי משהו שקצת בז להם. וכן, אני יודעת, זה נשמע נורא. אני מבינה אנשים שרוצים לדאוג לילדים שלהם, שמתקשים להתמודד עם החרדות. אני מנסה להגיד: 'אם נראה לכם שעדיף לחיות כזרים במדינה אחרת, זה שלכם'. אני באמת מנסה שלא לשפוט, אבל אני קצת שיפוטית, אני מודה".
זה משהו שאת לא מדמיינת את עצמך עושה.
"בחיים לא. זו מדינה שבחיים לא הייתי מחליפה. סבתא שלי היא ניצולת שואה. אני לא יכולה לנתק את זה ממני. ברור לי למה הוקמה מדינת היהודים ומה הערך שלה. ואני גם באמת־באמת אוהבת לחיות בישראל. אני אוהבת את השכונה שלי, אוהבת את החברים שלי ואוהבת מאוד את השפה".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר www.sahar.org.il או headspace.org.il
הראיון המלא עם לירון ויצמן מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
ניהול סט: דור מרדכי, איפור: דנה כפיר, שיער: אדיר יעקב
