"אני לא רוצה להיות רוס", היא אמרה לי, לא בצחוק ואפילו לא בחצי חיוך. "אני לא רוצה להיות זו שהקטע שלה זה 'נישואים כושלים'". היא דיברה כמובן על רוס מ"חברים", וליתר דיוק: על הפרק שבו הוא, שכבר הספיק להתגרש פעמיים, לא ממהר לבטל את נישואיו לרייצ'ל, לאחר שהשניים היו שיכורים ונישאו בטעות בלאס וגאס. "איך זה באמת ישפיע עלייך?", הוא שואל אותה. "פעם בכמה זמן, כשתמלאי טפסים, במקום לסמן איקס במשבצת 'רווקה', תסמני איקס במשבצת 'נשואה'. הן ממש קרובות זו לזו!". כשרייצ'ל עונה: "אה, אתה צודק לגמרי. אם ככה, ברור שאפשר להישאר נשואים. כי אני תמיד הייתי תחת הרושם שהמשבצות ממש רחוקות אחת מהשנייה".
זה היה אחד הפרקים המצחיקים של הסדרה, אבל הוא נגע בנקודה רגישה: הפחד של גרושים להיכשל שוב. אין מביך מלהרגיש שהגירושים שלך מצטברים לרזומה.
את בעלה השני הכירה חברתי שנה אחרי שהתגרשה מהראשון, ומהר מאוד התאהבה בעוצמה. התחושה הייתה שהוא הגבר שחיכתה לו כל חייה. הוא היה כל מה שבעלה הראשון, השגרתי והמַרצה, לא היה: סוחף, מסעיר, בלתי צפוי, כזה שערב אחד מזמין אותה לעלות על האופנוע ולנסוע ללילה רומנטי במדבר. אבל הקסם הזה הפך במהרה לרכבת הרים. רגע אחד הוא אוהב אותה בטירוף, מחזר כאילו היא האישה הכי מדהימה בעולם, ורגע אחרי מתפרץ, מתרחק, נעלם. והיא? רק רצתה ממנו עוד. עוד אהבה, עוד אישור, עוד ריגוש.
היא הייתה בטוחה שברגע שיתחתנו, משהו יתייצב, שתחושת הביטחון תגיע סוף־סוף. אחרי שזה לא קרה, ניסתה דרך אחרת: שכנעה אותו להביא ילד במשותף. מהנישואים הקודמים הייתה לה ילדה בת שש. לו היו שניים גדולים. בהתחלה הוא לא רצה, בסוף התרצה. אבל גם אחרי שנולד בנם, זה לא הביא את השקט. להפך: הגיע הרעש הגדול באמת. מריבות, צרחות, אלימות מילולית. וזה גם היה השלב שבו היא התחילה לחשוב ברצינות על גירושים. אבל מאז חלפו שבע שנים והיא עדיין לא מעיזה לעשות את הצעד, כי יש משהו אחד שנראה לה גרוע יותר מלהישאר בנישואים אומללים: להיות מתויגת בתור "האישה שפירקה פעמיים בית".
והנה, לאחרונה מכר שלי התגרש בשנית אחרי 18 שנים וילדה משותפת. "מההתחלה זה היה נורא", התוודה. "היו הרבה פעמים שרציתי להגיד לה, 'בואי נשים לזה סוף'". אבל הוא לא אמר. בגירושים הקודמים הוא עזב את הבית כשהילדים עוד היו קטנים. הוא נשבע שלא יכניס שוב ילד לעולם של תיקים על הגב ובתים מפוצלים. אז הוא נשאר. לא כי היה טוב. פשוט הוא לא רצה להיות ה־רע. ורק עכשיו, כשבתו גדלה, הרגיש שהוא יכול לטוס לרבנות בלי מזוודה של רגשות אשם. "או שאולי זה הסיפור שבחרתי לספר לעצמי", נאנח. "אולי פשוט לא רציתי להיות 'הבחור המתגרש'". ופתאום חשבתי על עצמי. איך תמיד אמרתי שאני לא רוצה להינשא שוב ולהביא עוד ילד, בגלל הפחד שגם הנישואים האלה ייכשלו ואצטרך לפצל את ילדיי. אבל אולי הפחד הגדול באמת היה ממה שזה יעיד עליי, שאני לא יודעת להיות בת זוג, שאני לא יודעת לבחור נכון, שאני בוודאות עושה משהו לא נכון? כי במקרה הזה את לא רק "גרושה". את "גרושה סדרתית". כמו רוס, רק בלי הדינוזאורים, ובטח בלי הקהל שמוחא כפיים גם כשהכול שוב מתפרק.
