בסביבות גיל 16 החל ואדים בלומין להבין שהוא נמשך לגברים. הוא היה אז תלמיד תיכון בעירוני א' בתל אביב, חמש שנים אחרי העלייה מברית המועצות, נער עם זיקה חזקה לדת וליהדות. "היו לי שיחות צפופות עם הקדוש ברוך הוא", הוא מספר. "הייתה פעם אחת שממש התייפחתי ברחוב. צעקתי, 'למה? למה עשית אותי כזה?'. הרגשתי שאני פגום, מקולקל. הייתי בטוח שאני גמור, שאצטרך כל חיי להסתיר את הסוד הנורא הזה".
פחדת מאיך שזה ישתלב עם הזיקה שלך לעולם הדתי?
"דווקא זה פחות העסיק אותי. באיזשהו אופן היה לי ברור שכולנו נבראנו בצלם אלוהים. הפחד היה בעיקר מזה שלא תהיה לי עבודה, שלא תהיה לי משפחה ושאני אהרוס את המשפחה המושלמת והנפלאה שלנו. הייתי בטוח שאבא שלי מעדיף שאמות בתאונת דרכים מאשר שאחשוף בפניו שאני הומו".
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: דניאל בלומין קוגן)
"זה מה שוואדיושה חשב, כן? אבא שלנו לא באמת הרגיש ככה", מתערבת מארינה מקסימיליאן, אחותו של ואדים. "וחשוב להבין מה מקור הפחד. הגענו מברית המועצות שזה מקום מאוד־מאוד הומופובי".
ואדים, מי האדם הראשון שסיפרת לו במשפחה?
"מארינה. היא הייתה בת 11 ואני בן 19. היה לי בן זוג שהייתי מביא לפעמים הביתה. יום אחד אזרתי אומץ ואמרתי לה: 'תקשיבי, אני צריך לדבר איתך על משהו. זה וזה, אז הוא החבר שלי'. והיא ענתה: 'כן, אני יודעת'. אמרתי לה: 'לא, לא. את לא מבינה. הוא חבר־חבר'. והיא אמרה: 'אוקיי. נו, ומה רצית לספר לי?''".
קיבלה את זה בטבעיות.
"כן, ואני לא הבנתי. אני מספר לאחותי שאני הומו ואין שום דרמה? השמיים לא עומדים ליפול? הנחתי שזה בגלל שהיא עדיין קטנה, שהיא לא מבינה שזה אסון, שזה נורא ואיום. השלב הבא היה לספר לאמא שלי. היא דווקא כן סיפקה את הדרמה".
ואדים: "עד היום אני מגדיר את עצמי כאדם מאוד מאמין ומאוד לא דתי. המושג 'רב', בעיקר בארץ לצערי, הפך לפוליטי. אבל רב הוא כל מיני דברים"
איך היא הגיבה?
"היא לא הפסיקה לבכות. למחרת היא אמרה לי שהיא מכירה רב שאולי יוכל לעזור לי. בעקבות התגובה שלה החלטתי לא לספר לאבא שלי. למעשה, עד היום לא סיפרתי לו. לא קיימנו את 'השיחה'. אבל יש לי תחושה שהוא כבר ניחש" (צוחק).
עם זאת, ההורים תמיד קיבלו אותך.
"נכון. לחלוטין. אני לא יודע בדיוק מתי היה הרגע שהם הגיעו להשלמה, אבל המזל שלי היה שהאהבה שלהם אליי תמיד הייתה חזקה יותר מהפחדים. גם אם בלב היה להם קשה להבין, מולי תמיד הייתה קבלה. ההורים תמיד נתנו לנו תחושה שגם אם כל העולם נגדנו, הם תמיד שם ותמיד ייתנו לנו גיבוי".
מיני בבית הרב
הריאיון עם ואדים (47) ומארינה (38) מתקיים בזום. מארינה שוהה בתקופה האחרונה באיטליה עם בן זוגה גיא מנטש ושתי בנותיהם. ואדים חי בשלוש השנים האחרונות בלונדון, שם הוא מכהן כראש משלחת הסוכנות היהודית לבריטניה ולמערב אירופה. הוא נשוי יותר מ־20 שנה לרומן קוגן, והשניים הורים לדניאל בת ה־14. לפני שנה הוסמך כרב. רב גאה - תרתי משמע. "לאנשים נורא נוח וקל לתייג", אומרת מארינה. "אבל אני חושבת שהיופי אצלי ואצל ואדיושה הוא שקשה להכניס אותנו להגדרה אחת. אנחנו הוכחה לכך שאפשר להיות הרבה דברים ביחד".
מארינה: "אני אומרת לגיא: 'אני ואתה חיים במונוגמיה, אבל זה בסדר להיות עם המדינה ביחסים פתוחים', כי כרגע מה שיש לנו איתה זה קשר רעיל. אני צריכה שנייה לנשום"
ואדים ומארינה נזכרים בארוחת הקידוש הראשונה בחייהם. זה קרה זמן קצר אחרי שעלו מאוקראינה בסוף 1990. "המשפחה שלנו הוזמנה לארוחת שבת אצל משפחתו של הרב אושפיזאי, שהיה אז הרב הראשי של העיר", מספר ואדים. "מכרה של אמא הסבירה לה שלא נהוג להגיע עם מכנסיים, אז היא הקשיבה ובאה עם חצאית. מיני. אבל אף אחד מבני הבית לא אמר לה מילה. הם לא רצו להביך אותה. אמא נגנית מחוננת ומורה לפסנתר. היא ראתה פסנתר בסלון ומיד אמרה, 'או, איזה יופי. תרצו שאנגן לכם?'. לא היה לה מושג שאסור לנגן אחרי שנכנסת השבת. וגם אז הם רק חייכו ואמרו בעדינות 'לא, לא עכשיו', לא רצו להלבין את פניה. אני חושב שהחיבוק הזה אִפשר לנו לראות את היופי הגדול של היהדות. קיבלו אותנו בדיוק כפי שאנחנו".
אותו ערב לא נשאר זיכרון חד־פעמי. הוא נהפך בקרב האחים לנקודת פתיחה. שניהם, כל אחד בדרכו, מצאו את עצמם מתקרבים לאמונה. כשהייתה נערה, מספרת מארינה, עברה בה לרגע מחשבה לחזור בתשובה, אך בסופו של דבר בחרה בדרך של אמונה לצד אורח חיים חילוני. ואדים התקרב לדת יותר ממנה, ולדבריו הוריו קיבלו זאת. "אחרי שהם הסכימו שאלמד בבית ספר דתי אמרו להם, 'אתם לא יודעים מה עשיתם, הבן שלכם יחזור בתשובה. הוא יפסיק לאכול בבית, הוא ידרוש כשרות'. פחד כזה של 'אוי ואבוי, יהדות', כשאני מבחינתי רק חשבתי: 'איזה עולם מפואר'. לשמחתי ההורים קיבלו את הרצונות שלנו".
ובכל זאת, היה רגע אחד שבו ההורים כן הטילו וטו: כשוואדים סיים את בית הספר היסודי ורצה ללמוד בישיבה. "כשסיפרתי להם שזה מה שאני רוצה הם דיברו עם הרב. הם אמרו לו, 'תשמע, אבל הילד לומד כינור ומחול ואסטרופיזיקה'. הרב אמר: 'אין בעיה, עד השעה שש בערב יש לימודי תורה. אחרי זה הוא יוכל ללמוד מה שבא לו'. ואז נדלקה להם נורה אדומה. אני חושב שזו הייתה הפעם היחידה בחיי שהם לא נתנו לי לעשות מה שרציתי. הם אמרו לי: 'לא, זה לא יקרה'".
4 צפייה בגלריה
ואדים ומארינה. "ההורים קיבלו את הרצונות שלנו"
(צילום: Alessandro Rabboni - Core Creative Studio)
ואדים, אתה חושב שהסירוב הזה של ההורים תרם לך בסופו של דבר?
"כן, בהחלט. מי יודע מה היה קורה אם הייתי הולך בסוף לישיבה? יכול להיות שהייתי עכשיו גבר חרדי עם 12 ילדים שבורח מאשתו לגן העצמאות".
חיידק במה משותף
לפני חודשיים יצא אלבומה השישי, "ריק בחלל", שנולד ונכתב כולו אחרי 7 באוקטובר, עם שירים שמחברים בין החוויה האישית שלה למציאות הישראלית בצל הטבח. האלבום כולל גם את השיר "מגיע לי טוב", שמטרתו להעלות את המודעות לאלימות בזוגיות. בקליפ של השיר משתתפות שבע נשים שורדות אלימות שנחשפות בפנים גלויות. לפני חודש קיבלה מקסימיליאן, באירוע של פורום מיכל סלה, אות הוקרה מיוחד על תרומתה למאבק באלימות נגד נשים. בחודש הבא ייצא לדרך "פסטיבל מקסימיליאן" שבמסגרתו יתקיימו שלושה מופעים שלה בתל אביב, האחד בבלקבוקס אקספו (ב־14 מאי), והשניים האחרים בבארבי (16-15 ביולי, שניהם כבר סולד־אאוט).
לדבריה, העובדה שאחיה לא פיתח קריירה בשואוביז כמוה, הייתה הפתעה עבורה. "ואדיושה היה ילד כנר, ואז הוא היה רקדן וכוריאוגרף. הוא למעשה זה שלימד אותי לרקוד, לשחק, להופיע. אני הייתי הפרנקנשטיין שלו. הייתי בטוחה ששנינו נהיה ביחד בתחום האמנות, אבל בשלב מסוים הוא תפס תפנית ונהיה איש חינוך".
4 צפייה בגלריה
"לא הבנתי. אני מספר לאחותי שאני הומו ואין שום דרמה?"
(צילום: Alessandro Rabboni - Core Creative Studio)
אם הפכת לרב, מן הסתם חזרת בשלב מסוים בתשובה.
"לא. עד היום אני מגדיר את עצמי כאדם מאוד מאמין ומאוד לא דתי. המושג 'רב', בעיקר בארץ לצערי, נהיה פוליטי. אבל רב הוא כל מיני דברים. יש רבנים שעוסקים בהלכה, רבנים שהם עובדים סוציאליים, רבנים שמובילים קהילות. היהדות היא דבר מקרב שמאפשר מקום לכולם. בתוך המותר והאסור יש הרבה חופש יצירתי ורוחני. אני לא חושב שלקדוש ברוך הוא באמת יש זמן להסתכל לי בצלחת. זה גם לא מעניין אותו.
"את לימודי הרבנות עשיתי במכון הרטמן בירושלים. זה נקרא בית מדרש לרבנות ישראלית, ואני לגמרי חושב שישראליות היא עוד זרם ביהדות. היהדות שלנו היא לא רק הקפדה על שש שעות בין בשר לחלב או אם נסעתי או לא נסעתי בשבת. למדו איתי שם אורתודוקסים, רפורמים ואפילו אתאיסטית אחת. וזה מה שאני אוהב כל כך ביהדות - את המנעד. לקח לי המון שנים למצוא לעצמי את הטייטל שאני מרגיש איתו הכי בנוח. היום אני מגדיר את עצמי כ'בונה גשרים ושובר סטריאוטיפים'".
אמא, את מבטיחה שתחיי?
מארינה ומשפחתה, כאמור, שוהים בימים אלה באיטליה במסגרת טיול שאליו יצאו עוד לפני שפרצה המלחמה עם איראן. "7 באוקטובר היה מכה רצינית עבורי", היא אומרת. "איבדנו ילד שהכרתי המון שנים (לאור אברמוב, בנו של די־ג'יי דרוויש שנרצח בנובה, שלו גם הקדישה את השיר 'לא יודעים כלום' באלבומה האחרון. י"מ). מאז אני מחפשת נואשות להתחבר לחיים מחדש. ניסיתי לחשוב מה עושה לי טוב והבנתי שזה הטבע. אני וגיא אוהבים מאוד את איטליה, אז יצאנו לטיול עם הבנות.
מארינה: "ואדיושה היה ילד כנר, ואז הוא היה רקדן וכוריאוגרף. הוא זה שלימד אותי לרקוד, לשחק, להופיע. אני הייתי הפרנקנשטיין שלו"
"התכנון היה לחזור הרבה קודם, אבל לפני חודשיים פרצה המלחמה והחלטנו בינתיים להישאר. המלחמות הקודמות השפיעו מאוד על הילדות. אפילו עכשיו, כשאנחנו באיטליה, כל צליל מקפיץ אותן, הן חושבות שמדובר באזעקה. לא מזמן דומיניק אמרה לי לפני השינה: 'אמא, את מבטיחה לי שלא תמותי הלילה? את מבטיחה שתחיי בבוקר?'. זה הארדקור. הן ספוגות בהמון פחדים וחרדות. חשוב לי לשקם להן את תחושת הביטחון".
איך זה מסתדר עם האהבה שלך לישראל?
"זה לא שעשינו רילוקיישן. כמו שאני אומרת לגיא: 'אני ואתה חיים במונוגמיה, אבל זה בסדר להיות עם המדינה ביחסים פתוחים'. כי כרגע מה שיש לנו איתה זה קשר רעיל. היא בן זוג שאני מאוהבת בו מאוד, אבל לצערי הוא נותן לי בראש פעם אחר פעם. כבר כמה שנים שהתחושה של חיים בארץ היא כמו מישהו שמכניסים לו את הראש לשירותים, נותנים לו רגע לנשום ואז מכניסים שוב. אני צריכה שנייה לנשום קצת יותר".
הריאיון המלא עם מארינה מקסימיליאן וואדים בלומין מתפרסם בגיליון לאשה החדש
