29 בנובמבר 2017, יום רביעי. לקראת תשע בערב סיימה גלי עגיב מלול משמרת ערב כשוטרת במרכז שיטור קהילתי בתל אביב ונסעה לאסוף את בנה היחיד מור, שהיה אז בן 15, מאימון קראטה. "הוא קצת התעכב, אבל זה לא היה כזה חריג", היא מספרת. "כשהוא נכנס לאוטו שאלתי אותו מה העניינים, והוא השיב שהוא עייף ושאין לו כוח לדבר. עזבתי אותו לנפשו. בכל זאת, נער מתבגר. כשהגענו הביתה הוא שאל מה יש לאכול. עניתי שארד קודם עם הכלב, שבינתיים יתקלח, ואז נכין משהו ביחד. זה היה יום גשום, לכן עשיתי סיבוב של כמה דקות למטה. כשחזרתי הביתה ראיתי שדלת האמבטיה פתוחה. קראתי לו והוא לא ענה, ואז הבחנתי ברגליו מבצבצות מעל המיטה בחדר השינה שלי. נכנסתי לחדר וחטפתי את שוק חיי".
גלי ומור מספרים על החרם שעבר
מה ראית?
"את הילד שלי שוכב על המיטה בתוך שלולית דם. הפנים שלו היו נפוחות והחליפו צבעים מכחול לסגול. הלשון שלו הייתה חרוכה והוא היה מחוסר הכרה. הבנתי שמשהו רע קרה, אבל לא הבנתי מה. התקשרתי למד"א. אני שוטרת ולא הצלחתי לזכור את המספר. הייתי כל כך מבולבלת. בהתחלה הגעתי לחברת החשמל, אחרי זה לכיבוי אש. רק בפעם השלישית נזכרתי: 101. ואז, בדיוק כשהמוקדנית ענתה, אמרתי למוקדנית: 'תזמיני מהר אמבולנס. הבן שלי ירוי בראשו'".
גלי: "המקרה של מור עורר זעזוע בבית הספר. היו ילדים מהכיתה שפנו אליי עוד כשמור היה בשיקום ואמרו: 'גלי, אנחנו אשמים. ראינו ולא דיווחנו'"
נורא.
"אני משערת שבגלל הניסיון שלי מהעבודה, שבה הייתי בהמון זירות קשות, הצלחתי לעבור למוד של אוטומט. פתחתי את דלת הכניסה, הוצאתי מגבות, התיישבתי על המיטה כשהראש של הבן שלי בין הברכיים שלי ולחצתי על הפתח שממנו יצא הכדור עד שהפרמדיקים הגיעו".
מור הובהל לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב. הרופאים היו פסימיים. "במשך 72 שעות הוא שהה בטיפול נמרץ", היא אומרת. "הייתה לו בצקת שהתנפחה בראש, והגוף שלו קורר מתחת ל־35°C בשביל למנוע עומס של פעילות מוחית. הרופאים לא נתנו לי בכלל תקווה".
כנגד כל הסיכויים הבצקת התחילה לרדת, המדדים התייצבו, וכעבור שלושה ימים הוא נותח. "היו לו שברים בגולגולת. השיניים שלו נשברו, ובזמן שהחדירו לו צינור הנשמה, שן אחת נשאבה לתוך הריאות. במהלך הניתוח עבדו עליו מומחים שונים אחד אחרי השני: נוירוכירורג, רופא אף־־אוזן־גרון, פלסטיקאי ורופא עיניים. כעבור 12 שעות הרופאים יצאו מחדר הניתוח ובישרו לי שהוא כבר לא בסכנת חיים. אבל איזה חיים יהיו לו? האם הוא ילך? ידבר? יישאר צמח? את זה עוד לא היה אפשר לדעת".
זה היה השלב שבו הבינה שלא מדובר בתאונה של פליטת כדור אלא בניסיון התאבדות. "אנשי מחלקת זיהוי פלילי סיפרו לי שהם מצאו בחדרו של מור מכתב בתוך מחברת. זה לא בדיוק היה מכתב התאבדות אלא הגיגים פילוסופיים שביטאו את מחשבותיו. הוא כתב: 'משמעות החיים של בני אדם היא לשרוד, אבל נהיינו כל כך חכמים שהבנו, ובגלל זה, זה לא עניין כזה גדול להתאבד'. רק חודשים אחר כך, כשמור חזר לתקשר, התמונה התבהרה: הבן שלי סבל תקופה ארוכה מחרם חברתי שלא ידעתי עליו, והחליט לשים קץ לחייו".
"צחקו על המשקל שלי"
גלי עגיב מלול (45) גדלה באור יהודה. בצבא שירתה באילת בביקורת גבולות, התאהבה בעיר הדרומית והחליטה להישאר לגור בה. היא התגייסה למשטרה, וזמן קצר לאחר מכן הכירה את אביו של מור, יורם, שהיה מבוגר ממנה ב־13 שנה. הם נישאו וכשהייתה בת 22 נולד מור. "התגרשנו עוד לפני שמלאו למור שנה, אבל המשכנו לגדל את מור במשותף. כשמור היה בן שבע, אבא שלו חלה וטופל בבית חולים במרכז, והיה לי ברור שאני רוצה לסעוד אותו. עברתי עם מור לתל אביב. במהלך הטיפולים של יורם הספקנו להינשא מחדש בבית החולים. הוא נפטר שנה ושמונה חודשים אחרי גילוי המחלה".
אחרי מות בעלה החליטה גלי להישאר בתל אביב. "מור עבר טלטלה לא פשוטה. עקרתי אותו מהעיר שבה הוא גדל, מהחברים הטובים שלו, ובסוף הוא גם איבד את אבא שלו. אבל הוא נקלט יפה בבית הספר היסודי החדש, הכיר חברים חדשים וטופל על ידי פסיכולוג. הייתי בטוחה שהוא מקבל את מלוא המעטפת, שבסוף הוא יהיה בסדר".
גלי: "חודש לפני האירוע ראיתי על זגוגית החלון במקלחת את המילה 'הצילו' כתובה על האדים. שאלתי אותו: 'למה כתבת 'הצילו'? הוא אמר שזה סתם"
אבל הוא לא היה בסדר.
"בחופש הגדול, לפני המעבר לחטיבת הביניים, מור העדיף להישאר יותר בבית והעלה במשקל. בחטיבה הוא כבר הסתגר לגמרי. שאלתי אותו אם קרה משהו, והוא תמיד ענה שלא, שהוא מעדיף להיות בחדר שלו, לשמוע מוזיקה ולנגן בגיטרה. חשבתי שזה הגיוני, שאלה סימפטומים של גיל ההתבגרות. הבאתי כלב הביתה, כי עבדתי המון שעות ולא רציתי שהוא יישאר לגמרי לבד. בכיתה ט' הוא עבר בית ספר ושם היה לו הרבה יותר קשה, אבל אני לא ידעתי כלום".
מור מצטרף לשיחה ומספר: "בהתחלה דווקא אהבתי את בית הספר החדש, היה לי מחנך מדהים. אבל כמה חודשים אחרי זה התחילו הצקות קשות מצד הילדים בכיתה. הייתה חבורה שכללה בעיקר בנים אבל גם כמה בנות, שלא הפסיקה להטריד אותי. בתקופה ההיא שקלתי 100 ק"ג, והם כל הזמן צחקו על המשקל שלי, התנכלו לי והשפילו אותי.
"אני זוכר, למשל, שבשיעור הגנה עצמית שמאוד אהבתי, המורה בחר בחר בי להדגים תרגיל שבו הייתי צריך להתיישב לו על הבטן, ואז הוא שאל כמה אני שוקל. עוד לפני שהספקתי לחשוב על חרטוט מספיק אמין, מנהיג החבורה צעק '400 קילו'. כל הילדים צחקו והמורה מיד העיף אותו מהכיתה. בהפסקה המנהיג וכל החבורה שלו הקיפו אותי ואמרו לי דברים מעליבים. רציתי לבעוט בהם, אבל ידעתי שאסור לי לנהוג באלימות. אז פשוט צברתי את כל העלבון והכעס בתוכי".
5 צפייה בגלריה
"חשוב שכל ההורים ידעו עד כמה ההשלכות של חרם חברתי עלולות להיות חמורות"
(צילום: יריב כץ)
למה לא סיפרת לאמא מה עובר עליך?
"כי התביישתי, כי לא רציתי לצער אותה, כי חשבתי שאחרי כיתה ט' ייגמרו ההצקות וכי פחדתי שהיא תבוא לבית הספר ואז הילדים ידעו שאמא שלי שוטרת. הילדים שלמדתי איתם ממש שנאו שוטרים". נקודת האור היחידה של מור בתקופה ההיא הייתה חוג קראטה שאליו הגיע דרך המורה להגנה עצמית, שזיהה בו פוטנציאל. "זה היה חוג של חבר'ה בני 30 פלוס", מספר מור. "הם קיבלו אותי יפה ונהניתי מהאימונים ומחברתם. אבל אני חושב שבעקבות ההצקות בבית הספר, שנמשכו, פיתחתי דיכאון שרק הלך והעמיק".
במה זה התבטא?
"גם כשהייתי לבד בבית הרגשתי רע. דברים כמו מוזיקה ונגינה הפסיקו לעשות לי טוב. הרגשתי סבל מתמשך 24/7. לא ידעתי שאני בדיכאון, או מה זה בכלל דיכאון, אבל כן ידעתי שאני רוצה להפסיק להרגיש ככה. ואז התחלתי להתעניין יותר במוות. אני זוכר שחשבתי לעצמי: 'רגע, לאמא שלי יש אקדח. אם יום אחד ארצה, יש לי את דרך המילוט הזאת'".
המחשבה הזאת הסתובבה בראשו במשך חצי שנה, עד שהגיע אותו יום רביעי גורלי. "עלה בי קול שאמר: 'אוקיי, אמא שלך לא פה עכשיו, אין מי שישמור על האקדח. תעשה את זה עכשיו או לעולם לא. מהר, לפני שהיא מגיעה'".
גלי: "האקדח שלי תמיד היה מאובטח, כי הפחד שלנו, השוטרים, זה שגנב ייכנס הביתה וימצא אותו. אבל באותו יום חוק מרפי דפק לי בדלת: שמתי את האקדח בארון".
מור: "לא סיפרתי לאמא מה עובר עליי כי התביישתי. לא רציתי לצער אותה, וחשבתי שאחרי כיתה ט' ייגמרו ההצקות"
בדיעבד את חושבת שהיו סימני אזהרה שלא זיהית?
"האינסטינקט האימהי שלי אמר לי שמשהו לא כשר, אבל לא ידעתי על מה לשים דגש, וכששאלתי אותו מה קורה, הוא לא שיתף. תירצתי לעצמי שזה גיל ההתבגרות".
אילו סימנים היו למשל?
"אפילו באותו יום רביעי, אני זוכרת שהוא נכנס לרכב והמבט שלו היה אפור, כבוי. לימים הבנתי למה הוא התעכב: בחור שהתאמן איתו סיפר לי שבאותו ערב מור חשף בפניו שהוא מתקשה להירדם בלילות וחושב הרבה על מוות. הוא שאל את מור אם הוא צריך משהו ושאולי כדאי שידברו על זה לעומק, אבל מור אמר לו, 'לא, הכול בסדר, אמא שלי מחכה בחוץ'. הבחור הצטער שהוא לא אמר לי כלום, ואני הצטערתי שלא לחצתי על מור כי ראיתי בפנים שלו שמשהו לא בסדר. גם כיבדתי את הפרטיות שלו, ואחרי מה שקרה לא הפסקתי לשאול את עצמי: למה לא חיטטתי לו בחדר? אולי הייתי מוצאת את המכתב שהוא כתב? למה לא דרשתי ממנו שיספר מה בדיוק קורה איתו, בעיקר אחרי מה שראיתי בחדר האמבטיה".
מה ראית באמבטיה?
"זה היה חודש לפני האירוע. נכנסתי להתקלח וראיתי על זגוגית החלון את המילה 'הצילו' שנכתבה על האדים. נלחצתי, כי חשבתי שמור הסתבך במשהו. צילמתי את זה ושאלתי אותו: 'למה כתבת 'הצילו'?. הוא אמר שזה שטויות, שזה סתם, ששעמם לו, שהוא נזכר בעלילה של איזה סרט אימה. בסוף שחררתי גם מזה".
פתאום הוא כתב "אגסים"
חודש אחרי שעבר את הניתוח, עדיין לא היה ברור אם מור נפגע מבחינה קוגניטיבית. "בגלל הפציעה הוא לא היה מסוגל לדבר", מסבירה גלי. "הבאנו לו לוח ציור כדי שינסה לכתוב לנו, אבל הוא היה רק משרבט עליו. עד שיום אחד דיברתי בטלפון עם חברה טובה שלי, שהייתה אז בחופשה בתאילנד. אותה חברה נשארה לגור באילת, וכשמור היה קטן, בפעם הראשונה שהיא באה לבקר אותנו במרכז, היא שאלה אותו מה להביא לו. מכל הדברים בעולם הוא ענה 'אגסים'. מאז זה הפך לבדיחה אצלנו. סיפרתי למור בבית החולים שהיא שואלת אם הוא רוצה שהיא תביא לו משהו מחו"ל. מור צייר על הלוח משהו שנראה כמו הספרה שמונה. בהתחלה חשבנו שהוא שוב מקשקש בלי היגיון. אבל אז הוא לקח שוב את הלוח וכתב 'אגסים'. נשמתי לרווחה, הבנתי שהוא לא איבד את הזיכרון, את היכולת לכתוב ואפילו את חוש הומור".
אבל מסע השיקום של מור היה ארוך ומייגע, ולמעשה נמשך עד עצם היום הזה. אחרי שלושה חודשי אשפוז באיכילוב הוא הועבר למחלקת שיקום בשיבא שבה שהה חצי שנה ולמד לאכול, לדבר, ללכת, להתקלח. הוא עבר שורה ארוכה של ניתוחים, האחרון שבהם ממש לאחרונה, כשהושתלה לו עצם חסרה בחלל הפה. הוא איבד לחלוטין את הראייה בעין ימין, ודיבורו עדיין איטי.
גלי: "מור הבין שיש לו אמא חזקה שהוא יכול לסמוך עליה ושתמיד תיתן לו את המענה הנכון. היום, כשמור מרגיש איזשהו לחץ, הוא בא ומיד אומר לי: 'אמא, אני מוצף'"
מור, כשהתעוררת לראשונה בבית החולים, ידעת מה קרה?
"לא. זיהיתי את אמא שלי ואת הקרובים שלנו, אבל לא הבנתי מה קורה".
גלי: "זה היה תהליך ארוך. פסיכיאטר הסביר לו הכול לאט־לאט. לקח הרבה זמן עד שמור שיתף אותנו בדברים שעבר. אחרי תקופת שיקום ארוכה מור החליט לחזור לבית הספר ולסיים את כיתה י"ב".
מור: "אחרי ששוחררתי הביתה ביקרו אותי אנשי הצוות של התיכון וגם הרבה תלמידים מהשכבה. הם חיבקו, עטפו אותי ועודדו אותי לחזור. זה הרגיש לי נכון. סוג של סגירת מעגל".
גלי: "המקרה של מור עורר זעזוע בבית הספר. היו ילדים מהכיתה שפנו אליי עוד כשמור היה בשיקום ואמרו: 'גלי, אנחנו אשמים. ראינו ולא דיווחנו'. אגב, חשוב לי להביע גם את ההערכה הגדולה שלי למשטרה, לתחנת תל אביב צפון, על התמיכה והגיבוי המדהימים שקיבלתי מהם לאורך כל התקופה".
שיקום וגיוס
מור, כיום בן 23, טופל עד לאחרונה בטיפול יום ומנסה למצוא את עצמו מבחינה תעסוקתית. "הוא לא ממש יכול לעבוד כרגע בעבודה רגילה", מסבירה אמו. "אחרי שלוש־ארבע שעות הוא מאבד את הסבלנות. זה מאפיין פגועי ראש. אבל הוא למד קעקוע ובקרוב אמור להתחיל התמחות בסטודיו לקעקועים".
זה אפשרי כשרואים רק בעין אחת?
גלי: "אפשרי בהחלט (מחייכת, מפשילה את שרווליה ומציגה מגוון קעקועים על זרועותיה). כפי שאת רואה, הוא עושה עבודה ממש טובה". אחד הקעקועים שלה הוא ציור של אקדח עם התאריך שבו מור ירה בעצמו. "אנחנו גם חוגגים את התאריך הזה, כי מבחינתנו זה גם היום שבו מור נולד מחדש".
מור: "אני אמור להתחיל בקרוב תוכנית 'תורמים במדים' ולהתנדב בצה"ל. אני נרגש מזה כי היה לי קשה שלא יכולתי להתגייס".
עד כמה אתה מצטער על כל מה שקרה?
"מצטער מאוד, אבל מנסה לא לחשוב יותר מדי על 'מה היה אילו', כי ברגע שאתחיל לחשוב ככה, אני אפספס את ההווה".
גלי מספרת שבעקבות המקרה היא אובחנה כסובלת מפוסט־טראומה, ואחד הדברים שעוזרים לה בהתמודדות הוא ההרצאה שהיא מעבירה, שנקראת "יריית פתיחה", ובה היא מגוללת את סיפורה האישי ומלמדת הורים כיצד לשים לב לנורות אזהרה.
עד כמה את חוששת שמור יבחר שוב בצעד אובדני?
"מור מרשה לי לספר שאחרי התהליך הארוך שעברנו, בשנה שעברה, משום מקום, הוא ניסה פעמיים לשים קץ לחייו בעזרת כדורים. בפעם הראשונה זיהיתי שמשהו לא בסדר איתו והוא התוודה מיד. בפעם השנייה הוא עצמו מיד התחרט וסיפר לי. זה קשה מאוד, אבל אני חושבת שמור הבין שיש לו אמא חזקה שהוא יכול לסמוך עליה ושתמיד תיתן לו את המענה הנכון. היום, כשמור מרגיש איזשהו לחץ, הוא בא ומיד אומר לי: 'אמא, אני מוצף'".
מור: "דברים כמו מוזיקה ונגינה הפסיקו לעשות לי טוב. הרגשתי סבל מתמשך 24/7. לא ידעתי שאני בדיכאון, או מה זה בכלל דיכאון"
ועדיין, את בטח חיה בחשש תמידי.
"ברור. אם מור לא עונה לי לטלפון, אני מיד נלחצת. כשאני באה הביתה והוא לא עונה לי מיד, אני נכנסת לפאניקה".
מור: "יש לי המון רגשות אשם כלפי אמא. אחרי הפעם האחרונה שבה לקחתי כדורים, היו מקרים שבהם שוב עלו בי מחשבות דומות, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי למקום הזה, כי חשבתי מה זה יעשה לאמא שלי. אני יודע שאם לא אני, אין לה בשביל מה לחיות".
גלי, מה המסר הכי חשוב שלך להורים?
"לא להתעלם מסימנים. יש הרבה נפוצים: כשהילד לא ישן טוב בלילה, כשהוא מתחיל להִתחלות - אומר שכואבת לו הבטן, הראש, הכול כדי להימנע מללכת לבית הספר. כשהוא הולך עם קפוצ'ון וכובע. מור, גם בימים הכי חמים, היה הולך לבית הספר עם קפוצ'ון ארוך. כל זה בניסיון להסתתר, להתכנס בתוך עצמו, שלא יראו אותו. בנוסף, חשוב שכל ההורים ידעו עד כמה ההשלכות של חרם חברתי עלולות להיות חמורות".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
פורסם לראשונה: 07:33, 30.04.26
