חבריה של צליל קליפי (36) נשואה ואם לפעוט, הודיעו לה בדרך מקורית על הזכייה בפרס: "הם עבדו עליי ואמרו שאקו"ם תבעו אותי, כי יש איזה שיר שכתבתי שדומה לשיר אחר והם מבקשים שאשכור עורך דין שייצג אותי. אחרי כמה דקות אמרו, תירגעי, לא צריך עורך דין, וסיפרו שזכיתי ב'פרס מחברת השנה על שם יוסי בנאי'. זו הייתה שמחה כפולה, גם שזכיתי וגם שלא תובעים אותי".
קליפי היא האישה שעומדת מאחורי ללא מעט להיטים במוזיקה הישראלית, ביניהם: "לא לפנות אליי" של נסרין קדרי, "הולכת איתך" של נרקיס, "פרפרים" של בניה ברבי והרשימה עוד ארוכה.
איך ההרגשה להיות אחת הפזמונאיות הבולטות, שעובדת עם נסרין קדרי, עדן בן זקן, נרקיס, אודיה, אליעד נחום ועומר אדם?
"בתוך היצירה אני - ונדב אהרוני, השותף שלי לסטודיו וליצירה, שזכה בתואר מפיק השנה של גלגל"צ - לא חושבים על זה. קמים בבוקר, נכנסים לאולפן בקיבוץ רמת יוחנן ליד הקריות, ועובדים. האמנים באים אלינו מתל אביב והמרכז, לוקחים יום חופש משאר העיסוקים שלהם. יש באולפן שלנו אווירה שמאפשרת ניתוק, והקסם קורה".
"זמרים אמרו לי באולפן, 'ברוך השם יש לי זוגיות, הלב שלי לא שבור, החיים טובים'. למדתי שלא תמיד צריך לכתוב לזמר על החיים שלו"
איך הכול התחיל?
"מאז ומתמיד כתבתי, אבל זה לא היה מקצוע. בגיל 30 שלחתי את השיר הראשון שלי לעדן בן זקן. הרגשתי שזה הייעוד שלי, ללוות אמנים אחרים בדרך שלהם, לדבר את מה שהם רוצים להגיד, להתאים להם את השירים. זה לא היה קל בהתחלה. אחרי עדן החלטתי לייצר סקיצות ולשלוח לאמנים. המענה לא היה מהיר. האמנים הגדולים מקבלים המון שירים, והם תהו מי הבחורה האנונימית הזו ששולחת הודעה לווטסאפ או למייל. ממש שיגעתי אותם עד שחלקם נתנו לי הזדמנות. עומר אדם, למשל, היה מדהים. נסרין היא חברה שלי מהעבר, אז גם היא שמחה שאצור עבורה שירים, ומפה לאוזן זמרים נוספים התחילו לענות לי. הייתי צריכה לנשוך שפתיים הרבה ולהבין שאני צריכה להיות סבלנית, לא להתייאש ולא לתת לקשיים להוריד לי את המוטיבציה".
מה עשית עד גיל 30?
"הייתי זמרת שעושה עבודות מזדמנות. אחרי שירות בלהקה הצבאית של חיל החינוך עבדתי בלהקות של אירועים ומלצרים מזמרים. התחנה הבאה הייתה להקת טיפקס שחיפשה זמרת שתעשה דואטים עם קובי אוז, שכתב את השירים. הפכנו לחברים ברמה של משפחה והוא נהיה מנטור שלי והסביר לי מודלים של כתיבה ושל אמנים. למדתי ממנו המון לעשייה הנוכחית שלי באולפן. לא הייתי מצליחה ליצור בלי העבודה שלי עם טיפקס".
איך, בעצם, מתנהל תהליך היצירה?
"כשאנחנו יושבים באולפן אנחנו חושבים איך לדבר את הסיפור האישי של הזמר, לספר מה הוא עובר באותה תקופה. היו המון סיטואציות שזמרים אמרו לי, 'ברוך השם יש לי זוגיות, הלב שלי לא שבור, החיים שלי טובים'. קובי לימד אותי שלא תמיד צריך לכתוב לזמר על החיים שלו, שאני יכולה לכתוב על דמות שפגשתי בחיים שלי. דרך קובי נכנסתי למקום של דמויות שעליהן נכתב שיר".
תחזרי יום אחד לשיר?
"לא. אני מרגישה שמצאתי את הייעוד שלי, ואני נהנית בצורה שאין לי דרך להסביר לך. לפעמים אני עדיין צובטת את עצמי. כל יום מחדש אני קמה עם חשק לעשייה שלי, לאינטראקציות עם אנשים והרבה משלוחים של 'וולט' כי באזור שלי יש מצוקה קלה של מסעדות".
איך הגעת לגור דווקא ברמת יוחנן, רחוק מהתעשייה?
"נולדתי בניר יפה, מושב בצפון, בתם הבכורה של שוטר בפנסיה ועובדת משק בית, שדחפו אותי להצליח. בגיל 17 עברתי לתל אביב, וגרתי כל השנים במרכז - יפו, דרום תל אביב וראשון לציון. ב־7 באוקטובר נפל טיל על הכביש בכניסה לבניין שלי בראשון, ותחת אזעקות עזבנו לצפון. ברחנו לקיבוץ רמת יוחנן שבעלי גדל בו, ועד היום לא חזרנו".
