אני אוהבת מאוד את חברות הילדות הנשואות שלי. באמת־באמת. יש להן רק בעיה אחת. ובכן... הן נשואות. וזו לא הבעיה שלהן, כמובן. זו הבעיה שלי. בכל פעם שאנחנו נפגשות בהרכב מלא, אני מגלה מחדש שיש בינינו פער שלא קשור לאהבה, לא להיסטוריה ולא לכמה אנחנו קרובות, אלא פשוט לעובדה שכבר כמה שנים טובות אנחנו חיות בגלקסיות שונות.
לפי הסטטיסטיקה, כל זוג שלישי מתגרש. אני מסתכלת סביב השולחן: אנחנו חמש. זה הרגע שבו אני מבינה שמדובר בכשל תכנוני. כבר בתיכון היינו צריכות לצרף חברה שישית, כדי שהיא תהיה זו שתחזיק איתי את "התיק המנומר", אחת שתצטרף אליי לענף, כדי שלא אהיה העוף המוזר היחיד בלהקה.
הפער הזה מורגש בעיקר בשפה. הן מדברות "נישואית" שוטפת: קונפליקטים, פשרות, הרגלים, ואני רק יושבת שם ומהנהנת, כמו תיירת במדינה שאני כבר מזמן לא אזרחית שלה.
עכשיו, למשל, הגענו לשלב שהילדים מתחילים להתגייס. אחת החברות שיתפה בכאב כמה קשה לה שהבת שלה כבר לא ישנה בבית כמה לילות בשבוע. "זה נורא", היא אמרה, "בעיקר העובדה שאין לך על זה שום שליטה". האחרות מסכימות, משתפות ואני שותקת. כי מה בדיוק אגיד? שהקן הריק לסירוגין התחיל אצלי כבר כשהבת שלי הייתה בת ארבע? שאני שנים מורגלת להיכנס בלילה לחדר הילדים ולבהות במיטה ריקה? ש"חוסר היכולת לעשות עם זה משהו" כבר הפך אצלי לשריר הכי מאומן בגוף?
וגם כשאני כן מדברת, זה מרגיש לעתים כמו לשבת מול חבר מושבעים במשפט מכור. העדות האישית שלי לא מספקת. הראיות תמיד נגדי. לא מזמן שיתפתי עד כמה קשה לי שגברים זרים מסוימים כותבים לי הודעות בפייסבוק, כאלה שמבוגרים ממני ב־20 שנה ופותחים בשיחה אינטימית כאילו אנחנו באמצע דייט שלישי ולא במרחק של שלוש לחיצות על כפתור ה"חסום".
"אוי, יפעת, למה ענית לו ככה", הזדעזעו כשסיפרתי ששלחתי את אחד "המחזרים" לחפש נשים בגילו. "הוא בסך הכול ניסה את מזלו". כשאני מסבירה שזו לא מחמאה אלא שגרה שוחקת של אנשים שפולשים לך למרחב הפרטי כי מבחינתם "גרושה" זה שלט ניאון שצועק "הכול הולך" - הן פוטרות אותי בביטול. "זה דווקא נשמע מרגש", אמרה אחת. "את פשוט ביקורתית מדי", הוסיפה אחרת, "מתי תביני שיש דברים חשובים יותר ממראה חיצוני?". שתי דקות אחר כך, אותה חברה מספרת משהו על בעלה. אני שואלת מה גרם לה להתאהב בו. היא מריצה בראש 25 שנה אחורה, מחייכת ונאנחת: "וואו. כי הוא היה כזה חתיך".
הן לא אשמות. זה לא מחוסר רגישות. הן פשוט נמצאות כבר כמה עשורים עם אותו גבר. חתיך, פחות חתיך, זה כבר מזמן לא האישיו. הן אוהבות היום בעיקר את מי שהוא בפנים, אבל מתקשות להבין שעבורי ועבור חברותיי הגרושות שצברתי לאורך השנים, משיכה ראשונית היא עדיין דיל־ברייקר. כן. גם כשאת בשלב שבו קרם העיניים שלך עולה חצי מהמשכורת החודשית.
אז עם הזמן, לצידן, אכן בניתי לעצמי מעגלי חברויות אחרות – נשים גרושות שמבינות שדייט גרוע הוא לא "עוד חוויה מלמדת" אלא שלוש שעות מהחיים שלא יחזרו לעולם. הן יודעות שחיבור אמיתי הוא מצרך נדיר יותר מחנייה בתל אביב וש"להתפשר" זו מילה ששמורה לקניית ספה, לא לתחילת זוגיות. ועדיין, יש משהו צובט בלב בלשבת עם הנשים הכי קרובות אלייך בעולם - ולהרגיש, לרגעים, הכי רחוקה שיש.