"אני אישה רוחנית, אני מאמינה ש־7 באוקטובר היה סטירה של אלוהים שרצה לומר לנו, תתעוררו ותראו איך אתם מתנהגים", אומרת אביבה נחום ששכלה את בנה הצעיר דור, "איזו שנאה יש בתוך העם. אכלנו אחד את השני".
"כשדור, בני הצעיר, התגייס לגבעתי, הייתי בחרדות וחיפשתי משהו שירגיע אותי. כך הפכתי לציירת מנדלות. אחרי השחרור דור עבד בחקלאות וטייל בדרום אמריקה ובארצות הברית. כשחזר, נרשם ללימודי סייבר.
"בלילה של 6 באוקטובר הוא ישב עם חברים בפרגולה ליד הבית. לא ידעתי שיש לו תוכניות להמשך הלילה. בדיעבד נודע לי שהוא קיבל הודעה מחברים שהכיר בדרום אמריקה, שהציעו לו להצטרף למסיבת הנובה, עשר דקות מהבית, ונסע לשם בספונטניות.
"בשש וחצי בבוקר התעוררנו ל'צבע אדום' ועלינו לקומה העליונה, לחפש את דור. חשבנו שהוא ישן. בינתיים דור צלצל בווידיאו לכלתי, שגרה לידנו, הראה בלייב את ירי הטילים ואמר: 'אתם לא מבינים מה הולך פה, אנחנו בדרך הביתה'. הוא נסע עם ארבעה חברים לכיוון המושב, בלי לדעת שיש מחבלים בדרך.
"לפי המידע שקיבלנו, דור והחברים עצרו בתחנת דלק, כנראה כדי לקנות שתייה. בסרטונים רואים אותם מדברים בטלפונים ובהמשך נודע שדור הדריך חבר איך לצאת מאזור הנובה. בזכותו החבר חי כיום.
"הם המשיכו מתחנת הדלק בכביש 232 לצומת מבטחים, דקה נסיעה מהבית, שם חיכו להם מחבלים בתחפושת של חיילים, אמרו להם לעצור וירו בהם.
"השעות חלפו ובתוך תוכי כבר הרגשתי שדור איננו, אבל שמרתי על איפוק, כי הנכד שלי היה איתנו בממ"ד. בינתיים הבן האמצעי שלי, בן, נלחם עם כיתת הכוננות של המושב והיה היחיד שחזר. בין הנרצחים בקרב עם המחבלים במושב היה גם דן אסולין הי"ד, בנה של גיסתי. למחרת קיבלנו את הבשורה שדור איננו. התפרקנו, פרצנו בבכי של החיים.
"התפנינו עצמאית למלון באילת, ולמחרת התקשרו מבסיס שורה. קל היה לזהות את דור, כי הטלפון היה עליו. קברנו אותו למחרת, ובלוויה צרחתי צרחה כמו שלא צרחתי בלידות שלי, ואז שתקתי וקיבלתי החלטה: אני לא נופלת ליגון. אני אקח כוחות מדור. ביקשתי ממנו, ועד היום אני מבקשת ממנו כוחות.
"באילת תמכו בנו בצורה יוצאת דופן. המלון הראשון לא הסכים לקחת מאיתנו כסף, בהמשך קיבלנו בית בחינם לחודש, מאדם פרטי, ומשם עברנו למלון אסטרל וילג', שבו דור היה חודש לפני שנרצח. התנדבתי להעביר סדנת מנדלות במלון, כדי להרגיע את האנשים, ועשיתי זאת במשך חצי שנה. זה הריפוי שלי.
"בחודשים הראשונים של המלחמה עזרו לנו מתנדבים מדהימים מכל הארץ להחזיק את המשק, שעיקרו עגבניות שרי. במרץ 2024 חזרתי למושב. החיים במושב לא דומים למה שהיו בעבר, הנסיעה בכביש 232 כבר לא אותו הדבר.
"אני חיה יום ביומו ולא מתכננת קדימה. ההנצחה לדור נותנת לי נשימה לנשמה. אני חולמת להקים סדנה וגלריה לזכרו. ביום הולדתו האחרון ארגנו טורניר כדורגל והדפסנו סטיקרים עם התמונה שלו, שפזורים עכשיו בעולם. בנוסף, המשפחה השיקה זן חדש של עגבנייה, 'עגבניות דור'. יש גם עמוד אינסטגרם לזכרו (remember_dornahum89). אני מתגעגעת אליו מאוד, ויודעת שהוא איתי ברוחו".
"היינו נפשות תאומות"
"בלילה שלפני 7 באוקטובר, דור צלצל אליי שש פעמים כדי לשאול אם אני מכירה מישהו במסיבת הנובה, שיעזור לו להיכנס, ולא עניתי, כי ישנתי", מספרת אור, אחותו הגדולה, "למחרת בבוקר, כשגיליתי שהוא במסיבה, פניתי לכל מי שיכולתי, כדי שיעזור לי למצוא אותו. עד הרגע האחרון קיוויתי שאולי הוא ברח והסתתר.
"מהרגע שנודע לי שהוא איננו, הרגשתי שרצחו אותי ונשארתי בחיים. החיים קרסו ברגע אחד, הרגשתי חוסר ביטחון, חוסר הגנה ופחד ואימה בכל הגוף. מי שתמכו בי היו בן זוגי וגיסתי אלונה.
"לדור ולי היה קשר קרוב, היינו נפשות תאומות. היום אני מרגישה תחושה של פספוס נורא. הבנתי כמה הוא היה משמעותי בחיים שלי. בגלל שהוא היה קטן ממני בעשור, הסתובבתי תמיד בתחושה שאני אמורה לדאוג לו, ובאותו יום הידיים שלי היו כבולות ולא יכולתי לעשות כלום.
"כואב לי שלא הספקתי להיפרד ממנו ולהגיד לו דברים. אני מנציחה אותו כל יום בלב שלי, ונורא רוצה לחיות כמו שהוא היה רוצה שאחיה, אבל לפעמים אני באנרגיות נמוכות וקשה לי ליישם את זה.
"הקבר נותן לי מקום ללכת אליו ולדבר איתו, ואני כל הזמן חושבת על משפחות החטופים, שחיות בחוסר ודאות. התפילה הכי גדולה שלי היא שכולם יחזרו, והייתי רוצה שכולנו נעשה מאמץ להפוך את העולם לטוב יותר".
