מן הסתם, מדריכות הורים הן אמהות מודעות יותר ושקולות יותר מההורה הממוצע. בכל זאת, זה המקצוע שלהן. עם זאת, גם הן עצמן, עדיין, "אמהות טובות דיין" שמדי פעם טועות. מדריכות הורים מספרות על הפעמים שבהן ביקשו סליחה מהילדים הפרטיים שלהן:
"הגבתי באגרסיביות"
ד"ר אנאבלה שקד, מדריכת הורים בכירה בגישה האדלריאנית ומאסטר באימון. נשואה, אמא לשלושה (36, 33, 26) וסבתא לשניים
"כשהבן שלי היה קטן, פחות מבן עשר, היינו בפארק והוא דחף ילדה קטנה מהנדנדה. התגובה שלי הייתה אגרסיבית, ממש דחפתי אותו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהתנהגתי ככה, והוא לא שוכח את זה. ביקשתי ממנו סליחה. אני לא יודעת אם הוא הבין את משמעות הסליחה, כי אולי מבחינתו זה היה כמו שאמרתי לו 'סליחה' שהמים באמבטיה חמים מדי, אבל לי היה חשוב לעשות את זה".
הדרך הנכונה לבקש סליחה: "בקשת סליחה היא פעולה של תיקון במקרה שמשהו נסדק, נשבר או התקלקל. כשמדובר ביחסים, הכוונה היא שנסדק האמון והחוזה של מערכת היחסים. בקשר קרוב ומשמעותי תמיד נרצה להרגיש שהצד השני בעדנו ורוצה בטובתנו. כשנעשה משהו שמפר זאת, הדבר מוביל לשבירה של האמון ולפגיעה. הסליחה היא כלי עוצמתי לטיפול בסיטואציה. תחילה בהכרה בפגיעה או בעוול, ובהמשך – בתיקון.
"בקשת הסליחה משקמת את תחושת הערך והכבוד העצמי (Dignity) שנפגעו, את התחושה ש'אני ראוי ליחס של מוגנות וכבוד'. בתרבות שלנו, בקשת סליחה נתפסת פעמים רבות כחולשה והשפלה. התוצאה היא שהנפגע לא זוכה בהכרה בעוול שנעשה לו, וזה מקשה על שיקום תחושת הערך, שהיא הבסיס לשיקום האמון והקשר.
"כשמדובר בהורים, נדיר שהפגיעה נוצרת מתוך רצון לפגוע בילד או 'להוריד אותו'. בדרך כלל הורים פוגעים משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא הרצון ללמד את הילד כמה מה שהוא עולל לא נעים. למשל, כשילד גדול מרביץ לילד קטן, וההורים בתגובה רוצים 'להחזיר' לו. המטרה היא לא להכאיב אלא לחנך, אבל מה בעצם אנחנו מראים לו? שהגדול יכול להרביץ לקטן. הסיבה השנייה היא איבוד שליטה. צריך להבין שהרגע הזה שבו אנחנו מאבדים שליטה, לא נולד עכשיו. זה רגע שמגיע מתוך היסטוריה של ויתור, אי־שמירה על גבול שהופר, הכלת יתר. הסיטואציות האלה יוצרות אצלנו ההורים מאמץ יתר, עייפות יתר, נתינת יתר. מתישהו זה יתפוצץ. אני קוראת לזה 'מעגל השחיקה' - כשהורה נותן מעל ומעבר, בסוף מישהו יחטוף. מה שחסכנו או לא השקענו ביצירת סביבה שמאפשרת שיתוף פעולה - גם אם יש לכך כוונה חיובית של הכלה וזרימה - יבוא לידי ביטוי מתישהו.
"חשוב להבדיל בין סליחה להבעת צער. לפעמים אנחנו עושים דברים שהילדים שלנו לא מבינים. למשל, ילד שההורה החזיק אותו במהלך פרוצדורה רפואית, פה אין מקום לבקשת סליחה אלא להבעת צער. אני, למשל, באיזשהו שלב רציתי לעזור לילדים שלי לצאת מהבית. עד היום הם חווים את זה כאירוע שבו לא הייתי בסדר. אני עדיין חושבת שפעלתי נכון ושזה היה מהלך חיובי עבורם. המבחן הוא לשאול את עצמנו: היינו מתנהלים באותה צורה אם זה היה קורה שוב? אם כן, אין מקום לבקשת סליחה אלא להבעת צער.
"שימו לב שהסליחה לא תהיה טכנית. פעם אמרתי לבת שלי לבקש סליחה מאחותה, והיא אמרה: 'סליחה לא מהלב'. אין טעם לדרוש מילד לבקש סליחה"
"הסליחה חשובה מההיבט של ההכרה בפגיעה ובעוול, אבל היא לא שווה כלום אם אין בה אלמנט של שינוי ותיקון. בעצם השינוי והתיקון אפילו חשובים יותר מהסליחה עצמה. המטרה היא תמיד לייצר התנהלות יומיומית ששומרת על הכוחות, האנרגיה, ההתחשבות, סביבה בטוחה ומעצימה שבה לא מגיעים לקצה. פה יש מקום להדרכת הורים איך לא להגיע למצבים האלה.
"אצל ילדים קטנים יש מילות קסם - 'סליחה', 'זה לא היה בכוונה' - וזהו, הכול נגמר ואנחנו חברים. יש משהו נכון בדבר הזה. מערכת יחסים היא דבר שבו שוברים את הכלים ועדיין כן משחקים. כי דברים קורים, יש פגיעות ויש אי־נעימויות, אבל רוב היחסים שווים תיקון והשקעה. יחסים מתוקנים לפעמים משמעותיים יותר מיחסים שבהם כל הזמן נזהרים ואין פגיעה. כשמדובר בילדים קטנים, אפשר לקבל גם דרכי תיקון עוקפות לסליחה. כשילד קטן אומר 'אמא, נשיקה', או 'אבא, חיבוק', זו דרך עקיפה להחזיר את היחסים למסלול.
"חשוב לשים לב שהסליחה לא תהיה משהו טכני. אני זוכרת שפעם אמרתי לבת שלי לבקש סליחה מאחותה, והיא אמרה לה: 'סליחה לא מהלב'. והיא צדקה. אין טעם לדרוש מילד לבקש סליחה. רצוי לטפטף לו את הרעיון של סליחה משמעותית. אפשר לומר, למשל, 'כדי שאח שלך ירצה להמשיך לשחק, נראה לי שהוא זקוק לבקשת סליחה', כך הוא יבין שיש השלכות להתנהגות, ואם משהו התקלקל צריך לתקן אותו".
"הילדים נתנו לי לישון, אבל אני כעסתי על הבלגן שעשו"
עדי הרפז, מדריכת הורים ופסיכותרפיסטית, אמא לשלושה בנים (16 וחצי, 14 וחצי, 11)
"שבת אחת, כשהילדים שלי היו קטנים, קמתי מאוחר יחסית וירדתי בבוקר לסלון. הילדים הכינו לעצמם ארוחת בוקר והתחילו לשחק. המטבח היה הפוך וכל הסלון היה מלא במשחקים וכריות. ירדתי למטה וכל מה שראיתי היה את הבלגן האטומי. הייתי אנטי. מיד התחלתי לכעוס ונשאתי נאום לאומה עם שאלות כמו 'מה זה הבלגן הזה?' ו'למה יש פירורים בכל מקום?'. זה נמשך כמה דקות. ואז היה רגע מסוים שהמבט בעיניים של הילדים העיר אותי. זה היה מבט של 'וואו, היה לנו ממש כיף עד שהמשוגעת שישנה עד עכשיו הגיעה'. קלטתי שאני לא בכיוון. עצרתי, הכנתי לי קפה והתחלתי להבין שהם בעצם נתנו לי לישון, היו עצמאיים והעסיקו את עצמם. אספתי את עצמי, ניגשתי אליהם ואמרתי להם שאני מצטערת, שנכון שיש בלגן אבל אפשר לסדר אותו, ואני רוצה להתחיל את הבוקר מההתחלה. הצעתי להם שאעלה למעלה ונתחיל את היום מחדש, והם התלהבו. העיניים שלהם זרחו. הרגשתי שכיביתי אותם ועכשיו הדלקתי אותם מחדש. וכך עשיתי. ירדתי מחדש במדרגות, ואמרתי להם קודם כול 'בוקר טוב' ותודה שהם נתנו לי לישון. ישבתי ושיחקתי איתם, ואז גם דיברתי איתם על זה שהם צריכים לעזור לסדר.
"זה בסדר גמור לשמור על גבולות. אני לא רוצה שהילדים יהפכו את הבית ואני רוצה שיבינו שהם צריכים גם לסדר, אבל אפשר לעשות את זה בלי כעס ולראות גם את הדברים הטובים - את העצמאות שלהם, למשל. בנוסף, הראיתי להם שגם אני יכולה לטעות ולתקן והצבתי להם מודל לדרך לעשות את זה".
הדרך הנכונה לבקש סליחה: "חשוב להבין שאין הורים מושלמים, אין ילדים מושלמים - ובכלל, העולם לא מושלם. השאלה היא איך אנחנו פועלים מול חוסר המושלמות הזה. אני, כמנחת הורים, לא מדברת מהאולימפוס. כולנו עוברים מסע של תיקון, וזה כל הסיפור. יש היגיון בבריאה, כי אם אנחנו נהיה מושלמים, איך הילדים שלנו ידעו להתמודד עם עולם לא מושלם?
"הסיפור שסיפרתי יכול לקרות לכל הורה. באירוע הזה לימדתי את הילדים שלי שזה בסדר לטעות ואפשר לתקן. גם בהדרכות הורים שאני עושה אני אוהבת להביא סיפורים כאלה על עצמי, גם כי זה מעלה חיוך, וגם כי אני רוצה להראות להורים שאנחנו באותה סירה. לגדל ילדים זה מורכב. זה מפגיש אותנו עם כל מיני מקומות, כי אנחנו לא רק הורים. מספיק שקמת על צד שמאל ואת עייפה ועצבנית כדי שתתנהלי לא במיטבך. זה נורמלי. מה שחשוב הוא היכולת להסתכל פנימה, ללמוד ולהשתכלל. במקרים הנורמטיביים, האמא שאת היא בדיוק האמא שהילדים שלך צריכים, גם אם את לא מושלמת. לכולנו מתפלק, מה שחשוב זה לדעת לחזור לסנטר, וזה כולל להודות בטעות ולהתנצל. להתנצל זה דבר יפה. זה להיות אנושי.
"אין הורים מושלמים, אין ילדים מושלמים, העולם לא מושלם. השאלה היא איך אנחנו פועלים מול חוסר המושלמות הזה"
"יותר מזה, אין דרך לחיות את החיים בלי לעשות טעויות. הסליחה היא לא העיקר. העיקר הוא הלמידה שבאה בעקבות אירוע שבו טעינו. טעויות הן הדלתות שבעזרתן אנחנו מתפתחים - ההבנה והחמלה לעצמנו ולילדים שלנו על חוסר המושלמות שלנו. כי הרי מי שעושה טועה, ורק מי שלא עושה לא טועה. בתוך הכיתה המטפורית של הילדים שלנו, אין ספק שיקרו טעויות.
"אני רואה בנושא של טעויות ותיקון גם עניין של גמישות ותרגול. אני לא יכולה להבטיח שלא אעשה טעויות כאמא, אבל אני גם לא ממליצה להתאהב בכלי של הסליחה הסדרתית. אני יכולה להשתדל לא לחזור על טעויות שכבר עשיתי ולמדתי מהן. ההורות היא עבודת מידות פנימית כמו כל מערכת יחסים. חשוב לדעת מתי לשים את האגו בצד, כי היחסים חשובים יותר".
"לא זיהיתי את האוטיזם של הבן שלי"
אתי גלזר טויסטר, מנחת הורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, אמא לשלושה (36, 33, 24) וסבתא לשתיים
"לבן הגדול שלי, כמו לאחים שלו, יש הפרעת קשב וריכוז. לאורך השנים היו לו כל מיני בעיות, והשלכתי את הכול על הפרעת הקשב. רק אחרי שסיים את הצבא, במקרה, גיליתי שהוא אוטיסט. התנצלתי בפניו שלא עליתי על זה קודם, כי אם הייתי מבינה את זה קודם, יכולתי לתת לו הרבה יותר כלים. הלכתי ללמוד הנחיית הורים בזכות הילדים שלי. הייתי מלומדת, ותמיד אני לומדת עוד ועוד, אבל במקום הזה הייתה לי 'נקודת עיוורון' ואני מכה על חטא".
הדרך הנכונה לבקש סליחה: "המטרה שלי היא ללמד הורים לא להגיע למצב שלי. לטפל, להתייחס, גם כשמדובר 'רק' בהפרעות קשב. יש כלים מצוינים שמאפשרים לראות את כל הטוב שיש בילד ולא רק את הקושי שלו. אנחנו כהורים צריכים לקחת אחריות, כי לא תמיד אנשי המקצוע רואים את מה שאנחנו רואים. כל החלטה שאנחנו מקבלים לגבי הילדים שלנו נכונה לאותו רגע, ולא חוכמה להסתכל עליה בדיעבד. מה שחשוב זה ללמוד מכל דבר ולהשתפר.
"כל החלטה שאנחנו מקבלים לגבי הילדים שלנו נכונה לאותו רגע, ולא חוכמה להסתכל עליה בדיעבד"
"סליחה לעתים הופכת להיות משהו טכני בלי ערך. המטרה האמיתית היא ללמד ילדים את המשמעות, גם של בקשת סליחה וגם של איך לסלוח, כי גם זה לא תמיד קל. כדי להצליח בזה צריך לקרב אותם אל הרגש שהיו חשים אם היו במקום הנפגע, למשל באמצעות משחק תפקידים לאחר שהרוחות נרגעות. זה תהליך נרכש של לימוד ותרגול, שצריך לבוא מאמפטיה. הכי חשוב לתת לילד דוגמה. אם אני אבוא ואומר 'סליחה שהתפרצתי עליך קודם, הייתי ממש עייפה ועצבנית', הילד ילמד איך לעשות את זה בעצמו. אפשר גם לבחור סימן מוסכם, שהוא יוכל להשתמש בו אם ניקלע לסיטואציה דומה".
להתנצל בפני הילדים זה החלק הקל
רוני לנגרמן־זיו, מדריכת הורים, אמא לשלושה בנים (21, 18, 10)
בואו נודה על האמת, הורות היא ניסוי וטעייה. כל יום מביא אתגרים חדשים, וכשלא יודעים ועושים - הרבה פעמים טועים. וכשטועים, צריך להתנצל. האמת, להתנצל בפני הילדים זה עוד החלק הקל: סליחה שאיחרתי ונשארת אחרון בגן; סליחה שפספסתי את מסיבת יום המשפחה בגלל ישיבה בעבודה; סליחה שהבטחתי לקחת אותך לסרט וקבעתי עם חברה; סליחה שנשרפה לי העוגה ואביא לך לגן עוגה קנויה; סליחה ששכחתי שהיה צריך היום חולצה לבנה, או חסה ותפוח אדמה; סליחה שלא הספקתי לרשום אותך ונסגרה ההרשמה... אין סוף לפרטים הקטנים של היומיום שאנחנו מפספסים, מפשלים, שוכחים... כי פשוט יש כל כך הרבה מהם! וכשאנחנו עסוקים בג'ינגולים, בייחוד עם כל הטירוף של החיים הנוכחיים, חלק מהכדורים שבאוויר נופלים.
מה שחשוב הוא לא לטייח בפני הילד, לא להתווכח או לתרץ תירוצים, אלא לומר לו פשוט ומיד (לא לחכות ליום הכיפורים): "סליחה, אני מצטערת, מתוק שלי, אני טעיתי". זה חשוב לא רק בשביל לנקות את המצפון, אלא בעיקר כדי ללמד אותו שני דברים:
1. אמא לא מושלמת אלא אנושית.
2. חשוב יותר: ללמד אותו או אותה לבקש סליחה מאחרים כשהם טועים ומפשלים, בכוונה או לא.
ולמה פתחתי ואמרתי שלהתנצל בפני הילדים זה החלק הקל? כי החלק הקשה יותר הוא להתנצל בפני עצמי - לקבל את סעיף1 מהשורה הקודמת, להפנים שאני לא מושלמת ושאני טועה, שוכחת, מתבלבלת ומפשלת. את הטעויות שלי קשה לי לקבל בעצמי יותר מאשר לאחרים. להבין שזה בסדר לעשות ולטעות, ליפול (וללמוד מזה!) ולקום אחר כך. לסלוח לעצמי על הטעויות שעשיתי זה בעיניי השיעור האמיתי.
