סיפורו של לאון בור, בן 28, גר בגבעתיים עם בן זוגו, סטנדאפיסט:
"אם לפני שנה היו אומרים לי שאני אתפרנס מסטנדאפ, הייתי צוחק. זה היה חלום שלי הרבה שנים, אבל ממש לא חשבתי שהשנה אעשה הופעות יחיד, שיזמינו אותי לחברות הייטק ושאופיע מול מאות אנשים. בשנה האחרונה התחלתי לעשות סרטונים. ידעתי שברגע שאגיד מול מצלמה 'שלום, אני גבר טרנס', זה יתפוס, כי אני לא נראה כזה בכלל. אצלנו אומרים 'עובר כגבר', הכוונה היא למישהו שנראה שהוא במין הביולוגי שמתאים למגדר שלו. ידעתי שזה ייצור פרובוקציה ורציתי בזה למטרות תשומת לב.
בזמנו עשיתי הופעות דראג קינג, אבל ראיתי שאנשים רוצים לראות אותי בלי המסכות ולשמוע את הסיפור האמיתי שלי. התחלתי את ההופעות וזה התפוצץ בענק. היום אין הופעה שלא אדבר בה על דברים קשים. הקהל יודע שאני אוהב את ה'הארד קור'.
"בגיל 17 התחלתי לקחת הורמונים. אבא שלי בהתחלה התנגד, הוא רצה להגן עליי ואמר 'בואי תנסי להיות אישה'. היום אין גאה ממנו"
החלק האהוב על הקהל הוא כשאני מספר על החוויות שלי מרופא נשים, אני קורא לזה 'הסדרה הגינקולוגית'. אנשים אוהבים את זה, כי כל הנושא הזה הוא טאבו וגם נשים לא מתעסקות בו בקומדיה. זה נותן לנשים או לגברים טרנסים להרגיש שסוף־סוף מישהו מדבר על החוויה ההזויה הזו. לפעמים כשאני אומר שאני גבר טרנס לא מבינים מה זה אומר, ואז אני אומר 'הלכתי לגינקולוג', והם אומרים: 'אוקיי, יש לו וגינה'. בהתחלה אבא שלי היה בא איתי לתמוך בי כי הייתי מפוחד, אבל זה היה מאוד מביך שני גברים בחדר ההמתנה, וגם ככה לאבא שלי אין מעצורים והוא היה שואל שאלות בקול רם בכוונה.
ביומיום, מי שפוגש אותי ברחוב, לא חושב שאני טרנס. הביקור אצל הגינקולוג הוא מהנקודות הבודדות שמעמתות אותי עם הטרנסיוּת שלי. בחיים שלי אני לא אצטרך להתעמת עם אדם זר על זה שאני טרנס, רק בטיפול רפואי, בצבא ובמין. אלו שלוש החזיתות.
כבר בגיל 11 הבנתי שאני בן. היציאה מהארון הייתה הדרגתית. לקצר את השיער ולדבר בלשון זכר בזמן שהקול שלי עדיין גבוה, אין לי שיער על הפנים ויש לי שדיים. הייתי פוצע אותם מתוך כמה ששנאתי אותם. הייתי מדוכא מאוד גם מהיותי טרנסג'נדר ובעיקר מהיותי מדוכא חברתית. בגיל 17 התחלתי לקחת הורמונים. אבא שלי בהתחלה התנגד, הוא רצה להגן עליי ואמר 'בואי תנסי להיות אישה'. אבל אז הוא מצא מחקר שאומר ש־70 אחוז מהטרנסים שההורים שלהם לא מקבלים אותם מתאבדים. הנתון הזה טלטל אותו. הוא אמר: 'פה אני עוצר, אני מעדיף בן חי מבת מתה'. היום אין גאה ממנו.
"ביומיום, מי שפוגש אותי ברחוב, לא חושב שאני טרנס. הביקור אצל הגינקולוג הוא מהנקודות הבודדות שמעמתות אותי עם הטרנסיוּת שלי"
גם הצבא היה חזית. כשהגעתי לבקו"ם קלטתי כמה הם לא ערוכים. הרופא שבדק אותי קרא לי 'זה'. הוא אמר לאח: 'אם אין לזה אשכים עדיין, מה אני אמור לבדוק?'. בסוף היום הזה אמרתי שאני חייב להתגייס, והייתי בין הראשונים שהתגייסו כטרנסים.
הבמה עבורי היא תיקון. לפני הזוגיות החוויה שלי הייתה שאני אמות לבד, שקשה למצוא מישהו שיאהב אותי ככה. הייתי חרדתי, מתוסבך וטראומטי. עברתי מקרים של מיניות רעילה, יצאתי עם גבר שהתבייש בי ועם אישה שלפעמים יצאה ממנה טרנסופוביה חבויה. שכבתי עם כל מי שהסכים רק כדי לקבל אישור שאנשים רוצים את הגוף שלי. כיום אני בזוגיות מהממת ומכילה כבר ארבע שנים, וזה הוציא אותי מהתודעה שאני לא ראוי לאהבה.
יש גם הייט, בטח. בכל סרטון מישהו יגיד 'למה לנרמל מחלות נפש?' או 'את אישה ותמיד תישארי אישה'. מישהו הגיב לי 'אתה הכי נשי שראיתי'. זה לא מפריע לי. מה הבעיה בלהיות אישה? הם חושבים שזה יפגע בי אולי כי הם שונאים נשים.
"לצד זה, אני מרגיש גם המון הבנה והכלה. בכל נושא שאני מעלה בסטנדאפ, אני עובר תיקון".
