סיפורה של ריטה מעיין, בת 57 מחדרה, עורכת דין, מגשרת, בסטאז' של אימון אישי, גרושה בזוגיות, אמא לשתיים וסבתא לשניים:
"נולדתי עם שבר ברגל שמאל, והרופאים בבית החולים בליטא, שם נולדתי, לא הצליחו לאחות אותו בגלל בעיה נדירה ברקמות. כשהייתי בת שלוש עליתי לארץ עם ההורים שלי ועם שלושת אחיי הקטנים. אמא שלי הייתה שרטטת של אריזות, ואבא עבד במפעל צמיגים.
גרנו בחדרה ועברתי עשרות ניתוחים. היו לי מסמרים וברזלים מחוץ לרגל ובתוכה כדי לקבע אותה, אבל כלום לא הצליח – השבר לא התאחה. כל ילדותי הייתי עם גבס וקביים, ורגל שמאל שלי נשארה קטנה כי היא לא צמחה כמו הרגל השנייה.
היו רגעים שבכיתי שנמאס לי ושאלתי את עצמי מה עשיתי רע שזה מגיע לי. הילדים לא צחקו עליי והשתדלתי לשחק עם כולם – קפצתי בחבל על רגל אחת, הלכתי למסיבות כיתה ועשיתי כמיטב יכולתי כדי לא להיות יוצאת דופן. בזכות המשפחה והחברים שתמיד תמכו בי הייתי אופטימית, אבל זאת לא הייתה ילדות רגילה – הפסדתי ימי לימודים בגלל הניתוחים. אמנם החברים ביקרו אותי בבית החולים וקיבלתי אהבה, אבל הרגשתי סבל גדול.
"סיפרתי לו שיש לי רגל תותבת וזה לא הפריע לו לצאת איתי. הדייט הסתיים מאוחר, לא הייתה רכבת ולמרות שהוא גר ברחובות הוא הסיע אותי לחדרה"
בגיל 13 נוצר לי זיהום ברגל שהתפתח לנמק. היה לי ריח רע וסבלתי מכאבי תופת. הרופאים אמרו שאין ברירה – חייבים לקטוע את הרגל מתחת לברך. הם הבטיחו שהחיים שלי ישתפרו אחר כך, וזה באמת מה שקרה.
כששמעתי שהולכים לקטוע לי את הרגל, בכיתי. כקטינה, לא יכולתי להתנגד, אבל פחדתי מאוד. כשראיתי בתל־השומר חיילים עם רגל אחת ורגל תותבת שאיפשרה להם ללכת ואפילו לרוץ – מה שתמיד חלמתי עליו - זה נתן לי תקווה.
לראות את עצמי במראה ללא רגל ולקבל את זה שאני נכה, ועוד בגיל שהוא גם ככה מורכב, היה קשה. אבל אמא שלי, שהיה לה אופי סובייטי, לא ויתרה לי ודרבנה אותי לעזור במטלות הבית ולטפל באחים הקטנים שלי. אבא הצטרף לטיולים השנתיים כדי שלא אפסיד חוויות. לאט־לאט השלמתי עם הקטיעה.
חששתי שאף פעם לא אמצא אהבה ושאלתי את עצמי מי ירצה אותי בכלל כשיש לי רגל תותבת. בנים בבית הספר חיזרו אחריי, הביאו לי פרחים ומכתבים, אבל הם לא מצאו חן בעיניי, חשבתי שבטח בעתיד אתחתן עם מישהו נכה. ואז, בגיל 23, התחתנתי עם מישהו לא נכה, הכרנו דרך מודעה בעלון סטודנטים. לא הסתדרנו, הוא טיפוס שונה ממני לחלוטין, וכשהייתי בת 30, אמא לילדה בת חמש ולתינוקת בת עשרה חודשים, התגרשנו.
את ניסים, אהבת חיי, הכרתי באתר היכרויות. הוא היה רווק. כתבתי בפרופיל שלי שיש לי נכות קלה, ולמרות זאת הוא פנה אליי. סיפרתי לו שיש לי רגל תותבת, וזה לא הפריע לו לצאת איתי לדייט. נפגשנו בוולנטיינ'ס דיי, בבית קפה שהיה מקושט בלבבות, ודיברנו במשך שעות. הדייט הסתיים מאוחר וכבר לא הייתה רכבת. למרות שהוא גר ברחובות הוא הסיע אותי עד הבית בחדרה. מאז, כבר 15 שנה אנחנו יחד. הוא אחראי מחשבים בעיריית הרצליה ובבית ספר בעיר, והוא מסתדר מצוין עם הבנות שלי.
"אמא לא ויתרה לי ודרבנה אותי לעזור במטלות הבית. אבא הצטרף לטיולים השנתיים כדי שלא אפסיד חוויות. לאט־לאט השלמתי עם הקטיעה"
כיום אני אפילו לא חושבת על התותבת. אני שמה אותה בבוקר, מורידה אותה בלילה ובמקלחת. היא חלק ממני. אני עושה הכול – נוהגת, מבשלת, מתאמנת בפילאטיס, והתותבת לא מגבילה אותי. אני לובשת בדרך כלל מכנסיים ארוכים שמסתירים אותה, ומלבד צליעה קלה אי אפשר להבחין בה.
בגיל 50 הגשמתי יעד נוסף. מאז שהתחתנתי עבדתי כפקידה במשרד עורכי דין ותמיד הרגשתי שאני מסוגלת ליותר. בעקבות קורס NLP שעברתי והעלה לי את הביטחון העצמי, החלטתי ללמוד משפטים במכללת נתניה. הייתי הסטודנטית המבוגרת ביותר בכיתה, אבל התחברתי לצעירים. למרות הקושי הצלחתי לעבור בהצלחה את מבחני הלשכה, והיום אני עורכת דין. אני מתמחה בגבייה, בהוצאה לפועל, חדלות פירעון, דיני משפחה וגישור. בנוסף, למדתי קואוצ'ינג, אני עושה סטאז' ועוזרת לאנשים לצאת ממקום של תקיעות בחיים. הבנתי שיש כאלה שזקוקים לעזרה ואני רוצה לתת להם הכוונה כדי שהם יהיו סיפור הצלחה".
שורה תחתונה: "חשוב לשדר לעולם ביטחון עצמי, לא משנה אם יש לך רגל אחת".
