סיפורה של איילת הלפרין קייטס (41), נשואה, אם לשש בנות, גרה באורנית, עובדת בחברת הייטק וסופרת
"לפני חמש שנים הגעתי למקווה וביקשתי מהבלנית לטבול לבד, ללא נוכחותה. ידעתי שזה לא מקובל ובאתי בחיל ורעדה. היא הסתכלה עליי בפנים רציניות ואמרה: 'אם לא תטבלי כמו שצריך, ייגזר עלייך ועל בעלך כרת', כלומר, עונש מוות מידי שמיים. רעדתי. אמרתי לה שאני מכבדת אותה אבל אני נכנסת לבד. באותו רגע החלטתי שזו הפעם האחרונה שאני טובלת במקווה.
בעקבות זה גיליתי את התהומות סביב המצווה. הבנתי שזה ריטואל שמגדיר את הגוף שלי כטמא ומעביר את הבעלות עליו לידיים אחרות. כשכתבתי פוסט על זה בקבוצה של פמיניסטיות דתיות, אמרו לי, 'לכי לרב הזה והזה, שייתן לך היתר לא לטבול'. למה אני צריכה גבר שיתיר לי משהו על הגוף שלי? קצה נפשי בגברים שאני צריכה לפנות אליהם כדי שיחליטו על חיי. אני אישה מודרנית בשנת 2026, ואני לא רוצה לבקש מהרב היתר על הגוף שלי.
איילת מספרת על השינוי שעברה
גדלתי באורנית בבית דתי מודרני והייתי בחינוך דתי־לאומי. אחד הדברים הראשונים שלמדתי כשהייתי ילדה הוא שיש דברים שלא שואלים עליהם שאלות. את לא באמת קוראת תיגר על סדרי עולם ולא אמורה לשאול אם יש אלוהים. יש לך תפקידים, את אומרת תודה וחיה את חייך. אני זוכרת את עצמי בגיל שש מדמיינת שהמורה נכנסת ואומרת, 'יש לי חדשות, אין אלוהים', וכולנו מריעים ושמחים.
העיסוק בגוף התחיל באולפנה. הייתי בשוק כשהמורה אמרה שמכנסיים זה לא צנוע, הרי אמא שלי לבשה מכנסיים. דיברו איתנו על שמירת נגיעה ועל זה שאנחנו אחראיות על היצרים של הבנים. מרצה הסביר לנו מה מרפק וברך עושים לגבר. כיום אני יודעת להגיד שזו הטרדה מינית. זה יצר אצלי צלקת, לא היה לי חופש להתפתח בלי להרגיש שיש עיניים שמתבוננות עליי כל הזמן, שגם אלוהים יודע מה אני לובשת ומה אני חושבת.
בצבא הייתי מש"קית הוראה וחזרתי בשאלה, אבל לא באופן ציבורי. נהניתי מהמפגש עם העולם שמחוץ ליישוב הקטן שלי, נפתחו לי העיניים. עמוק בפנים הבנתי שאני לא באמת שייכת לעולם שגדלתי בו, אבל פחדתי לעזוב אותו.
אחרי שהתחתנתי הפסקתי ללבוש מכנסיים וחבשתי מטפחת. הייתי מבולבלת. בדיעבד אני מבינה שלא עשיתי עיבוד בין המסרים הדתיים וההפחדות ובין החופש והדברים שגיליתי על עצמי. נצמדתי לעולם שאני מכירה.
כשהייתי בת 30 אבחנו סוכרת נעורים לבת הבכורה שלי, שהייתה אז בת שש. מאישה מרַצה שמפחדת לזוז ולדבר נעשיתי אמא לביאה. הייתי חייבת לפתוח את הפה מול המערכת, ומשהו בי נפתח. כעסתי על העולם והחלטתי להוריד את כיסוי הראש. אנשים חשבו שאני מתגרשת וזה עורר סערה גדולה סביבי.
הלל, בן זוגי, קיבל את השינויים שלי בתמיכה ובהבנה, אבל היו פערים. אני הייתי מוכנה לצעדים רדיקליים יותר, והוא פחות. כיום אנחנו חיים כבית דתי, הבנות בחינוך דתי, ואני במין מרחב ביניים - לא דתייה במובן הקלאסי ולא לא־דתייה. מה שטרגי בסיפור שלי הוא שאני עדיין מחוברת מאוד לדת ויש לי המון אהבה לעולם הזה. המנגינות של התפילה גורמות לי לבכות יותר מכל דבר אחר. ניסיתי שנים להעלים את העין הביקורתית שלי כדי לא לסבול, אבל הבנתי שאני לא אמורה להשתיק את מי שאני.
"יכול להיות שבעוד כמה שנים אנהל צוות בעבודה, ועדיין בבית הכנסת אצטרך לחכות לרב שיוציא עבורי את ספר התורה. איזה מסר אני מעבירה לבנות שלי?"
כחלק מהשינוי, לפני שנתיים וחצי עברתי מתפקיד של עובדת סוציאלית קלינית לעבודה בחברת הייטק. היום אני עובדת בחברת Saas בתפקיד CSM ,Customer Success Managers. הבנתי שבעבר הייתי מזוהה עם הערכים של להיות האישה שנמצאת יותר בבית עם הילדים. להיות אמא זה ערך גדול, אבל היה בתוכי חלק שאפתני שכיביתי כי הוא נחווה כמוקצן, ראוותני ולא צנוע.
אני חושבת על זה שיכול להיות שבעתיד אנהל צוות בעבודה, ועדיין בבית הכנסת אצטרך לחכות לרב שיוציא עבורי את ספר התורה. אנחנו צריכות להיות עם עיניים פקוחות לכך שעדיין יש משהו שמשמר את השמרנות ונותן למגדר מסוים את כל הכוח. איזה מסר אני מעבירה לבנות שלי?
לפני שכתבתי את הספר 'רחוקה מהבית', כתבתי בקבוצה של פמיניסטיות דתיות ובקבוצה של נשים טובלות על נושא הטבילה במקווה. רציתי לעשות מחקר. התגובות היו קוטביות: מצד אחד, היו הודעות מלאות האשמות שאני 'מדרדרת נשים לחטא', שאני משניאה את הדת, תגובות של השתקה. מצד שני, נשים דתיות וחרדיות רבות פנו אליי ופתחו את לבן. גיליתי עד כמה המצווה הזאת מנהלת לנשים את החיים בצורה אובססיבית ודכאנית, ואיך היא גורמת להן להרגיש רע מול הגוף שלהן. אני רוצה שמי שבוחרת לא ללכת למקווה לא תתבייש בזה, ושמי שטובלת תראה את זה כמצווה שעדיין מאפשרת לגברים להיות בבעלות על הגוף שלה.
'רחוקה מהבית' (הוצאת שתים) הוא הספר השני שלי. הספר הראשון, 'הבית של הלב', יצא לאור לפני כשנה. זה רומן שעוסק בטאבו סביב גוף האישה ובחשיבות של הליכה עם האמת הפנימית. הכנסתי לספר סוגיות כמו המאבק של נשים לקרוא בתורה לפני נשים בבית הכנסת שלהן. למה אנחנו עדיין צריכות אישור של גברים בשביל זה?
"באולפנה אמרו לנו שאנחנו אחראיות על היצרים של הבנים. מרצה הסביר לנו מה מרפק וברך עושים לגבר"
יש אנשים סביבי שאומרים שהם לא קוראים את הפוסטים שלי מאז שאני עוסקת בתחומים האלה. מצד שני, יש הרבה נשים דתיות שקוראות אותי, שכותבות לי, 'קראתי את הספר במשך כל השבת ולא הפסקתי לבכות'.
יש בספר גם תכנים מיניים, דבר שלא היה לי קל לכתוב. הייתי בהלם מעצמי, וכמעט חתכתי את הקטעים האלה, אבל הבנתי שהיצירה גדולה ממני. זה חלק מההתפתחות של הדמות. כתבתי את הקטעים האלה בפעם אחת ושלחתי בלי לעבור עליהם בכלל. אמרתי שאם העורכת תגיד להשאיר, אשאיר. היא השאירה".
שורה תחתונה: "המטרה שלי היא שהחברה הדתית תכיר בכך שיש אנשים שמרגישים אחרת ושאי־אפשר להשתיק אותם, שלא יהיה פחד לדבר על זה, גם בשולחן השבת. אלה תיקוני עולמות קטנים, וזה הכוח של המילים. אישה בגופה ובאמונתה תחיה".
