סיפורה של ניבה יחיאב אלון (52) מכפר סבא, אמא למיקה, בת שבע וחצי, אדריכלית ומעצבת תעשייתית. מומחית CMF בעולמות האדריכלות, העיצוב והלייפסטייל
"אף פעם לא הייתה לי זוגיות. מעולם גם לא רציתי. זה פשוט לא היה קיים באוצר המילים שלי, ובמשך שנים ארוכות גם לא חשבתי להפוך לאמא. ואז חליתי בסרטן השד. המחלה גרמה לי לעצור, לחקור את עצמי לעומק ולהבין דברים משמעותיים על עצמי. אני לא אוהבת את הקלישאה ש'סרטן הוא מתנה'. הוא לא. זה לא משהו משמח שמצפים לו או רוצים לקבל אותו. אבל אני גם לא יכולה להתעלם מהעובדה שבזכותו קיבלתי בסופו של דבר את המתנה הכי גדולה בחיי: בתי מיקה, שנולדה חודשיים לפני שמלאו לי 45.
"הקריירה הייתה המימוש העיקרי שלי והחיים שלי. לא הרגשתי חריגה, היו סביבי לא מעט חברות רוווקות"
נולדתי בקריית חיים, בת זקונים לאם גננת ולאב שעבד בחברת טמבור. למדתי אדריכלות בוויצו חיפה, ובסופו של דבר הגעתי גם אני לטמבור, שם עסקתי במשך שנים בעולמות הצבע והעיצוב. אהבתי מאוד את העבודה שלי. הקריירה הייתה המימוש העיקרי שלי, ובמידה רבה גם החיים שלי. המסלול המקובל של זוגיות ואימהות מעולם לא העסיק אותי, אבל גם לא הרגשתי חריגה. היו סביבי לא מעט חברות רווקות.
בגיל 39 התחלתי להרגיש כאב בשד השמאלי שלא חלף. לא הייתה אצלנו במשפחה היסטוריה של סרטן השד, אבל הייתה לי תחושה פנימית שמשהו לא בסדר ושאני חייבת להיבדק. למרות שכירורג השד לא אבחן ממצא, התעקשתי שישלח אותי לאולטרסאונד ולממוגרפיה. אספתי לבד את תוצאות הבדיקות, פתחתי את הפענוח, קראתי את המילים 'ממצא חשוד' ומיד הבנתי. אני זוכרת איך החוורתי ונכנסתי לרכב רועדת. הביופסיה שנעשתה בהמשך אישרה את מה שכבר ידעתי: יש לי סרטן.
במשך קרוב לשנתיים עברתי טיפולים: ניתוח, כימותרפיה, הקרנות וטיפול בתרופה ביולוגית. אף פעם לא שאלתי למה זה קרה דווקא לי, אבל כן הסתכלתי על המחלה דרך החיבור שבין גוף לנפש. הרגשתי שמשהו ברכבת שלי, שנוסעת כבר שנים בתוואי מסוים, לא עובד נכון ושאני צריכה לעצור ולבדוק למה. הפשלתי שרוולים והתחלתי לחקור את עצמי לעומק. במהלך התהליך הבנתי שנפגעתי מינית בילדותי על ידי אדם מהמעגל הקרוב אליי. פתאום הרבה דברים בחיים שלי התחברו, ובהם גם העובדה שזוגיות מעולם לא הייתה חלק מעולמי.
"הרופאים שאלו אם אני רוצה לעבור שימור פוריות לפני הכימותרפיה. עד אותו רגע בכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה ילדים"
הרופאים הסבירו לי שהכימותרפיה עלולה לפגוע בפוריות, ולכן אני צריכה להחליט אם אני רוצה לשמור לעצמי את האפשרות להפוך בעתיד לאמא. עד אותו רגע בכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה ילדים, אבל כשהשאלה הונחה בפניי בצורה כל כך מוחשית, הבנתי שאני לא מוכנה לסגור את הדלת הזאת. אחרי שהוסבר לי שבגילי סיכויי ההצלחה בהקפאת עוברים גבוהים יותר מאלה של הקפאת ביציות, בחרתי תורם זרע ועברתי שני סבבים של שאיבה והקפאת עוברים.
אחר כך שמתי את נושא האימהות בצד והתמקדתי בטיפולים ובהחלמה. רק כשלוש שנים מאוחר יותר, באחת מבדיקות המעקב, הפרופסור שליווה אותי בנושא הפוריות אמר לי: 'טוק טוק, את זוכרת שהקפאנו עוברים? מה עושים?'. נלחצתי לרגע, אבל מיד אחר כך היה לי ברור שאני רוצה. אמרתי לו: 'כן, בוא נצא לדרך'.
אני לא יודעת להסביר למה באותו רגע היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא. אני מניחה שזה היה שילוב של דברים. קודם כול, הדברים שהבנתי על עצמי ועל העבר שלי שאפשרו לי להתקדם הלאה. בנוסף, בתקופה שבה חליתי הבנתי עד כמה המשפחה שלי לא באמת יכולה להיות שם בשבילי. עם הוריי לא הייתי בקשר קרוב, ועם אחי ואחותי היה לי קשר מצוין, אבל שניהם התמודדו בעצמם עם בעיות בריאות. אחי כבר היה במוסד סיעודי בעקבות הסתבכות קשה של סוכרת, חיידק אלים ואירוע מוחי, ואחותי סבלה מהשמנת יתר ומבעיות בריאות שנלוו לכך. מי שליוו אותי וטיפלו בי לאורך כל התקופה היו בעיקר החברות שלי. אולי בתוך כל זה התחלתי לחשוב לראשונה על המשפחה שאני רוצה לעצמי, ונולד בי הרצון ליצור משפחה גרעינית משלי.
ברור שגם שאלתי את עצמי אם זה אחראי להביא ילד לעולם בגילי. באותה תקופה כבר הפסקתי לצבוע את השיער, וחשבתי מה הילד או הילדה שלי יגידו, מה ילדים אחרים יגידו, אם ישאלו אם אני האמא או הסבתא. אבל כל עוד מצאתי לעצמי תשובות שאני שלמה איתן, התקדמתי הלאה. מה שכן, החלטתי שאני מנסה להיכנס להיריון רק עד גיל 45. ידעתי שאם זה לא יצליח יהיה שבר, יהיה תהליך של אבל, אבל שיש לי פסיכולוג מצוין ואני אעבור את זה.
"חשבתי מה אם ישאלו אם אני האמא או הסבתא והחלטתי שאני מנסה להיכנס להיריון רק עד גיל 45"
דווקא האפשרות שהסרטן יחזור לא העסיקה אותי. עוד במהלך הטיפולים, אחרי שסיימתי את ההקרנות, עמדתי יום אחד במטבח והייתה לי סחרחורת. המחשבה הראשונה הייתה: 'אוי ואבוי, הסרטן חזר לראש'. אני ממש זוכרת את השיחה שעשיתי עם עצמי מול מכונת הקפה: 'ניבה, לא כל תחושה או כאב קטן זה עכשיו סרטן'. ובאותו רגע החלטתי שאני לא ממשיכה יותר לעסוק בשאלה הזאת.
מבחינתי, ברמה האישית, הרגשתי שהבנתי למה חליתי: היה בי פצע רגשי ונפשי גדול. אחרי שטיפלתי בו, החלטתי שהמחלה לא חוזרת. בגלל זה, העובדה שאני מחלימה מסרטן לא נכנסה לשיקולים אם כדאי לי להביא לעולם ילד. הרי בסופו של דבר גם לאדם הכי בריא יכול לקרות משהו. אפשר להיהרג בתאונת דרכים, ובמדינה כמו שלנו למדנו שגם טיל שנופל הוא אפשרות. אין לנו באמת דרך להבטיח מה יקרה מחר.
יצאתי לדרך עם עשרה עוברים מוקפאים. במשך קרוב לשנתיים עברתי סדרת החזרות, בערך אחת לחודשיים, אבל אף אחת מהן לא הצליחה. בסופו של דבר נשאר לי עובר אחד אחרון. הייתי כבר בת 44 פלוס והתקרבתי לגבול שהצבתי לעצמי. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי. דווקא בשבוע שבו הייתי אמורה לעבור את ההחזרה האחרונה, קרה הנורא מכול: אחותי האהובה איילת, שהייתה מבוגרת ממני כמעט בעשור, נפטרה מדום לב בגיל 54. יום קודם עוד דיברנו בטלפון ותכננו להיפגש כדי לחגוג את יום הולדתי. למחרת ניסיתי להשיג אותה שוב ושוב והיא לא ענתה.
איילת הייתה בכירה במשרד החוץ (ניהלה את מחלקת מצרים במרכז למחקר מדיני, י"מ) והתגוררה בירושלים. באותה תקופה גרתי בתל אביב, וכשהיא לא ענתה לי לטלפון התקשרתי לקולגות שלה בעבודה והסברתי שאני דואגת. המנהל שלה נסע לביתה, וכשלא הייתה תשובה הזעיק משטרה ומד"א שפרצו לדירה. מצאו אותה על הרצפה ללא רוח חיים.
אחרי מותה, תהליך החזרת העוברים שתכננתי הרגיש לי בלתי אפשרי. לקחתי הפסקה של חודש וחצי ואז חזרתי לטיפולים. כשהחזירו את העובר לרחם ממש ראיתי על מסך האולטרסאונד ניצוץ. היה לי ברור שהפעם זה נקלט ושאהיה אמא לבת. במובן מסוים הרגשתי שאיבדתי אחות, אבל שבקרוב תהיה לי ילדה.
"כשסיפרתי להורים שלי שאני בהיריון, אמא שלי שאלה: 'ממי?'. לא הייתה שם התלהבות גדולה. רק אחרי שמיקה נולדה הם יצאו מגדרם"
כשהתבשרתי שאני בהיריון, האנשים הראשונים שסיפרתי להם היו דווקא הוריה של חברתי הטובה. ידעתי שהתגובה של הוריי תהיה צוננת, ורציתי קודם שמישהו ישמח בשמחתי. הם שאגו משמחה בטלפון. כשסיפרתי אחר כך להוריי, אמא שלי שאלה: 'ממי?'. לא הייתה שם התלהבות גדולה. אבל אחרי שמיקה נולדה, הם הגיעו לבקר אותנו בבית החולים וכן יצאו מגדרם. זו הייתה הנכדה הראשונה והיחידה שלהם. הם כבר היו בני 80 ובכלל לא חשבו שיזכו יום אחד להפוך לסבא וסבתא. שנתיים אחר כך הם נפטרו, בהפרש של חודש זה מזה, ככל הנראה מקורונה.
ככל שמיקה גדלה, הקשר בינה ובין אחי התחזק. הוא כבר היה שנים במוסד סיעודי, אבל לפעמים היא התלוותה אליי לביקורים אצלו והם גם ניהלו הרבה שיחות וידיאו. ביוני האחרון הוא נפטר בגיל 66. עם תום השבעה הרגשתי בבת אחת את הריקנות. לא נשאר עוד איש מהמשפחה הגרעינית שלי. אם פתאום לא אזכור משהו מהילדות, אין לי כבר את מי לשאול.
כמובן, מהרגע שהתבשרתי שאני בהיריון, ידעתי שאני חייבת להיות אחראית ולהסדיר מה יקרה אם מסיבה כלשהי לא אוכל לגדל את מיקה. ערכתי צוואה, ייפוי כוח מתמשך והוראה מקדימה לגבי מי ישמש לה אפוטרופוס. כבר אז היה לי ברור שהוריי ואחי אינם אופציה. היו לי כמה חברות שרצו והסכימו, ובסופו של דבר בחרתי בחברה נשואה, אמא לשתיים. דיברתי גם עם בעלה, כי היה לי חשוב לדעת ששניהם שלמים עם ההחלטה. מבחינתי עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להבטיח שמיקה תהיה מסודרת ומוקפת באהבה, במקרה הכי גרוע.
מיקה יודעת על כל מי שאיבדנו: על דודה שלה, על סבא וסבתא, ועכשיו גם על הדוד היחיד שעוד היה לה. לא מזמן היא שאלה אותי: 'אמא, מה יקרה אם תמותי?'. אני לא מתחמקת. אני מסבירה לה מה יקרה ומי יהיה איתה, אבל גם אומרת: 'מיקוש, אני מתכננת לחיות חיים טובים ובריאים לפחות עוד 50 שנה. נגדל ביחד, נתבגר ביחד, ואם תרצי ילדים או לא תרצי ילדים – אני אהיה פה איתך'. אני מאמינה בזה בכל לבי".
שורה תחתונה: "כשמשהו בחיים לא עובד, צריך לעצור, לנסות להבין למה, ולא לפחד לבחור במסלול חדש".
