נועה יונה, בת 28 מתל אביב נפצעה באורח אנוש במתקפת כטב"מים של חִזבאללה תפקיד בזמן הפציעה: מש"קית שלישות בגדוד 5030 של הנח"ל במילואים

סמ"ר (במיל') נועה יונה שירתה בסדיר כמש"קית שלישות בפלס"ר 7 של השריון והתגייסה לראשונה למילואים חמש שנים אחרי שחרורה. "מש"קיות שלישות לא עושות מילואים בדרך כלל, אבל בחרתי להתגייס בגלל המצב. הייתי במילואים מ־10 באוקטובר 2023 עד מרץ 2024 ואז חזרתי לסבב ב' בגבול הצפון ב־2 ביוני 2024, בדיוק שלושה ימים לפני שנפצעתי. יש לי אח קטן בגולני שהוקפץ ב־7 באוקטובר, חצי מהמילואים שלי בכיתי בחרדות עליו, ובסוף אני נפצעתי".
איפה הוצבת? "תפסנו קו באזור של נטועה ושתולה (ליד גבול לבנון, ד"ח), היינו שבע־שמונה בנות בין מאות גברים. אחרי כמה ימים שלחו את חברה שלי, הדס, לחורפיש, היא לא רצתה להיות שם בת יחידה, אז ביקשו ממני להיות איתה כמה ימים ולחזור לסגור שבת בנטועה. הגענו לשם ביום שלישי ב־12 בלילה, ולמחרת אחר הצהריים נפל הכטב"ם שפגע במיגונית שלידנו. כל הרסיסים וההדף נכנסו לתוך המכולה שהיינו בה. הקיר שנשענתי עליו התפרק, המזגן נפל, החדר היה מלא עשן, לא שמעתי ולא ראיתי כלום. ניסיתי לקום, להזיז את הרגליים, ולא הצלחתי. כשהתרוממתי ראיתי שיד ימין שלי מפורקת לגמרי, הזרוע כמעט נתלשה. מישהו צעק: 'תשכבו על הרצפה, תכף יגיע עוד אחד'. לא הצלחתי לזוז.
"פתאום הגיע מילואימניק משום מקום, הרים אותי ודפק ספרינט למיגונית. זה היה מטורף, נראה ממש כמו סרט פעולה. במיגונית שמו לי חוסם עורקים, ואז באמת היה עוד בום. אם לא היו מוציאים אותנו משם, לא היינו שורדים. פינו אותי במצב אנוש באמבולנס לבית החולים בנהריה, ואחרי כמה ימים העבירו אותי לשיבא עם חור ביד, חור בריאה, קרע בסרעפת, כתף שבורה, שכמה שבורה, שתי צלעות שבורות, רסיסים בעמוד השדרה, בצוואר, בראש ובאוזן. אני זוכרת את האשפוז כחוויה טובה, כמה שזה נשמע מוזר, היה לי כיף שם. כשאני חושבת על שיבא אני מתחילה לבכות מהתרגשות, אני מרגישה שזה הבית שלי. באירוע הזה נפצעו עוד עשרה חיילים ונהרג סמ"ר רפאל קאודרס ז"ל, שהיה מש"ק דת. ההורים שלו באו לבקר אותי בבית החולים, וזה היה מרגש מאוד".
מה עם ההיבט הנפשי של השיקום? "הייתי כל כך מרוכזת בפיזי, שרק הרבה זמן אחרי הפציעה הבנתי שיש לי בעיות. אני נבהלת מכל בום ומכל צווחה, קשה לי לעשות דברים שפעם עשיתי בקלות, קשה לי להיות במקומות הומי אדם, אני מאבדת סבלנות ממש מהר. גם עצב - אני מוכרחה להגיד שזה לא רגש שהכרתי קודם, ופתאום זה מציף אותי".
מי היה שם כדי לתמוך? "וואו, כל העולם – המשפחה שלי, החברות הכי טובות שלי, זה פתח לי את הלב בצורה מטורפת. כל הזמן היה איתי מישהו, עשו עליי תורנויות, לא השאירו אותי לרגע לבד, גם בלילה".
מה עם זוגיות? "התחלתי לצאת עם מישהו ממש לפני. הוא בא אחרי שבוע לבית החולים עם סחלב ושוקולדים, וזה היה ממש יפה מצידו. לא רציתי זוגיות אחרי הפציעה, התחמקתי מזה כמו מאש. הרגשתי שאני צריכה רגע להכיר את עצמי מחדש, אבל עכשיו זה אחרת. אני כבר במקום יותר שלם ופתוח לזה. לקח לי המון זמן להסתכל על שתל העור שעשו לי ביד, היה לי ממש קשה להכיל את זה, ואחת המחשבות הראשונות שעלו לי לראש הייתה 'מי ירצה אותי ככה?'. לאט־לאט למדתי לאהוב את זה, ועכשיו אני מאוהבת בצלקות שלי ומרגישה הכי שלמה שהרגשתי בחיים שלי".
את כבר יוצאת לדייטים? "פה ושם. עוד לא ממש, אבל בגדול אנשים עפים עליי. החלום שלי הוא להיות אמא, הלוואי שהייתי בשלב בחיים שאני יכולה פיזית, נפשית וזוגית להביא ילד לעולם".
מה את עושה בחיים? "עד הפציעה הייתי די־ג'יי, אבל זה פשוט נעלם כלא היה. היום אני מתעסקת בצילום, לא תראי אותי בלי מצלמה ביד. הצילום תמיד היה תחביב שלי, מרגע שיכולתי להזיז את הגוף, התחלתי לצלם, ומאז זה ממש נהיה התרפיה הכי גדולה שלי, הסיבה שלי לקום בבוקר. היום הצילום גם נהיה העבודה שלי, אם כי עדיין קשה לי להגיד שאני צלמת".
מה הקושי הכי משמעותי? "עקביות, נראה לי. קשה לי להתמיד. לפני כמה חודשים הייתי בתקופה ממש קשה, כבר לא סמכתי על עצמי ולא לקחתי עבודות שהציעו לי, כי לא האמנתי שאצליח לעשות אותן".
למה את הכי מתגעגעת בחיים הקודמים? "לזה שלא כואב לי הגוף. זה סבל גדול מאוד".
את מצטערת קצת לפעמים שהתנדבת למילואים? "בכלל לא, להפך. אמרתי מזל שהייתי שם, ומזל שזה קרה לי ולא לאחרות, כי הרגשתי שאני יכולה להכיל את זה. החיים לימדו אותי להתמודד, אבא שלי פשט את הרגל ומתמודד עם מחלות שונות, כרגע הוא נכה. כמו שאת רואה, החיים אוהבים להפיל עליי פצצות, אבל אני יודעת להתמודד עם ההפתעות האלה ולוקחת הכול באופטימיות".