נועה זאבי, בת 23 מתל אביב
נפצעה אנוש מירי בראשה ב־7 באוקטובר
תפקיד בזמן הפציעה: התגייסה כלוחמת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, ולקראת סוף השירות הועברה להיות סמלת טירונים בבסיס זיקים
השיקום של נועה זאבי
(צילום: טל שחר)
"בשמחת תורה הפלוגה שלי סגרה שבת בזיקים", היא מספרת. "הטירונים היו בקושי חודשיים בצבא. התעוררתי מפיצוץ חזק והבנתי שמשהו לא תקין קורה. רצתי לחדר של הטירונים והובלתי אותם למרחב המוגן תוך כדי פיצוצים ללא הפסקה. המ"פ אדיר עבודי ז"ל כתב לסגל ברבע לשבע לתפוס עמדות ולהיות בכוננות. עדיין לא התחילו שמועות על חדירה, אבל הוא כנראה הבין. הגיעו כמויות אדירות של מחבלים, אבל רק שניים הצליחו לחדור לבסיס ושניהם נהרגו. ניצלנו בזכות הפקודה של אדיר עבודי, אבל לצערי הוא לא שרד".
איך נפצעת?
"בזמן שהסגל הפיקודי אייש את העמדות, לי אמרו לאבטח את המיגונית שהיו בה 60 חיילות. בהתחלה זה עצבן אותי, רציתי לצאת להילחם. כשאחת המ"כיות כתבה בווטסאפ, 'לא מפסיקים לירות עלינו', התחרפנתי, אין מצב שאני לא יוצאת לעזור. עומרי פיירשטין ז"ל, שהיה חבר מאוד טוב שלי, בא לבדוק שהכול בסדר, אז השארתי אותו במקומי ויצאתי לעמדה, ריצה של כ־150 מטר בשטח פתוח. מתברר שרצתי אל עבר עשרות המחבלים והם ירו עליי. אחרי כמה צעדים נתקפתי פחד וחזרתי לעומרי. אמרתי לו שאני מפחדת ושאני אוהבת אותו, אני חושבת שהבנתי שזו פרידה. בכל זאת החלטתי שוב להגיע לעמדה, רצתי בין כדורים שורקים, כבר כמעט הגעתי ואז ראיתי מולי ארבעה מחבלים. התחלתי לירות עליהם, מחבל אחד נהרג ואז המחבל השני ירה בי בראש ומיד איבדתי את ההכרה. מאז אני לא זוכרת כלום".
מה סיפרו לך שקרה בהמשך?
"עומרי ראה אותי נופלת ורץ לעברי. הוא הרים אותי ופינה אותי לחדר בטוח יותר. לצערי, העמדה שהייתי אמורה להגיע אליה חטפה אר־פי־ג'י וארבעה חיילים נהרגו שם, עומרי הוא אחד מהם. הייתה משפחה שסגרה איתנו שבת, רב ורבנית ושמונה ילדים (עמרי אלון ורעייתו מיכל. ד"ח), שבאו לשמח אותנו בהתנדבות והביאו לנו ממתקים ומתנות. למזלי הרבנית היא אחות, היא טיפלה בי ביחד עם כמה טירונים, ואז אחד משני המחבלים שהצליחו לחדור לבסיס הגיע לחדר שבו טופלתי, ירה למוות בטירון שטיפל בי ופצע את האחות. פתאום היה לו מעצור בנשק, שני טירונים הגיבו מיד וחיסלו אותו".
מה קרה איתך בינתיים?
"פינו אותי לברזילי במצב של כמעט מוות. הם הצילו את החיים שלי, אבל אין להם מחלקה נוירוכירורגית. אבא שלי, ד"ר איתי זאבי, רופא מנתח פה ולסת, עבד אז בהדסה עין כרם. הוא ביקש שיעשו לי סי־טי, שלח לקולגות שלו והם אמרו לו שהמצב קשה מאוד ושאני צריכה להגיע אליהם בדחיפות. הגענו על הקשקש, זה היה עניין של דקות. שבועיים הייתי מורדמת ומונשמת, לא היה ברור אם אתעורר בכלל. התעוררתי בסדר, את ההשלכות האמיתיות הבנתי רק אחרי שהשתחררתי מבית החולים והתחלתי לחיות. פוסט־טראומה ופגיעת ראש זה שילוב קשה".
מי עוזר לך?
"יש לי מלווה שמגיעה אליי כל יום. עכשיו אני בשיקום קוגניטיבי ונפשי במכון הנוירוכירורגי רקנאטי, יש שם פסיכולוגים קוגניטיביים לפגיעות ראש. חודש אחרי שהשתחררתי מבית החולים אימצתי כלב, אנטון. אם אני נכנסת לחרדה הוא מרגיע אותי, הוא ישן איתי ונותן לי הרבה כוח. לפעמים לא בא לי לקום מהמיטה בבוקר, אבל אנטון צריך פיפי, אז ברור שאני קמה ויוצאת החוצה, ואז קונה לי קפה וכל היום שלי משתנה לטובה".
מה הקושי הכי משמעותי?
"פגיעת ראש זה שקוף. יש לי עין סגורה, אני מתנהגת אותו דבר, הכוונה אותה כוונה והמודעות אותה מודעות, אבל התוצאות שונות. למשל, אני מנסה ללכת לאיזשהו מקום והולכת לאיבוד – ובצבא הייתי עושה ניווטים מהראש, בלי מפה.
"כל בום לא צפוי מחזיר אותי ל־7 באוקטובר. מקומות עם הרבה אנשים גורמים לי חרדות ולחץ, ובכללי לעמוד בתור ולחכות זה משהו שמאוד מאיים עליי, מחזיר אותי למרחב המוגן שבו חיכינו שהאירוע ייגמר".
מה גורם לך אושר?
"בת הזוג שלי, רוני. היא סטודנטית בת 24. הכרנו קודם דרך חברה משותפת, ולפני ארבעה חודשים הבנתי שאני חייבת להתחיל איתה כי היא מיוחדת. לפני רוני יצא לי לצאת לדייטים, וכמה שהייתי מצחיקה וכיפית, בסוף שואלים אותי מה אני עושה. אני עונה שאני בשיקום ואז המבט משתנה, זה פחות מעניין פתאום. רוני מדהימה, היא לא הגיבה ככה".
את מרגישה שיש הבדל בין היחס לפצועים ובין היחס לפצועות?
"חד־משמעית. אם יראו פצוע ברחוב יחשבו שהוא נכה צה"ל, אבל כשאישה הולכת ברחוב ואין לה יד או רגל, ישר שואלים אם זו תאונה. אין שבוע שלא פונים אליי אנשים ושואלים אותי שאלות לא במקום וזה מאוד לא נעים".
למה את הכי מתגעגעת בחיים הקודמים?
"לתחושת הביטחון שכבר אין לי. אני מרגישה מעורערת מאז הפציעה, בכל זאת הייתי כמעט במוות וקיבלתי את החיים במתנה. לצערי, חברים שלי לא זכו לזה, ואשמח אם תצייני את השמות שלהם: המ"פ אדיר מאיר עבודי, הסמ"פ אור מוזס, המ"מ אדר בן־סימון, המ"מ ינאי קמינקא, עומרי ניב פיירשטין, עדן אלון לוי ונריה נגארי, שנרצח בזמן שניסה לעזור לטפל בי".
