כשאני נכנסת לאוטו עם הקטנה שלי (17) והיא על ההגה, אני בחרדה. איך היא תבין שהנהג שלפנינו עומד להיכנס לנתיב שלה למרות שהוא לא מאותת, כמו שאני מבינה אחרי כל כך הרבה שנות נהיגה? איך היא תדע לא להילחם עם מישהו שמנסה לעקוף תור שהיא מחכה בו בסבלנות כי זה לא שווה את זה? איך היא תדע לא להגיב למישהו שמקלל אותה ולא לספור אותו כי הוא לא באמת חשוב? נהיגה היא דבר כל כך מורכב בעיניי. אסור להיצמד. צריך להבין את הכוונות של מי שניצב מולך גם אם הוא לא מצהיר עליהן. כמה שלא נסביר ונכוון, הדרך היחידה של הילדים שלנו להבין באמת את המסלול היא לחוות הכול על בשרם.
התקופה הזאת של "הורה מלווה" היא זמן שבו אנחנו נאלצים להפנים שהתינוקות גדלו, שלא יעזור שום פתק מאמא ושלא תמיד נהיה שם בכלל. הם יוצאים לדרך שלהם וחייבים להבין את המסלול והתמרורים האדומים בעצמם כדי לחזור הביתה בשלום.
לפני שנות דור, כשאנחנו קיבלנו רישיון, פשוט נזרקנו לכביש. הילדים שלנו, לעומת זאת, מקבלים זמן שבו אנחנו יכולים לשבת לידם כשהם נוהגים, להחזיק במתלה שמעל המושב ומתוך הזעזוע של כמעט־תאונה להזהיר אותם ולקוות לטוב. אז איך עוברים את התקופה הזאת? מורה לנהיגה ושלוש אמהות משתפות.
"מה אני עושה אם משהו קורה? צורחת? בורחת?"
אילנה לוי (48) מגדרה, שעובדת בגזברות בית המשפט של קריית גת, סיימה לאחרונה את תקופת ההורה המלווה עם הבכור שלה, איתי (18). "הוא ילד אחראי ופדנט מאוד", היא מספרת, "אבל יש בו משהו מעופף. לכן בהחלט חששתי. ידעתי שהוא ירצה שניסע הרבה ביחד כי הוא התלהב וגם היה לו חשוב להתנסות כמה שיותר. ידעתי שלא יהיה לי קל. אבא שלו הודיע שהוא לא מוכן להיות הורה מלווה כי זה קשה לו מדי, והמשימה נפלה עליי".
ממה חששת?
"הכי היה קשה לי שאני לא יודעת מה בעצם אני אמורה לעשות. זה לא שיש לי ברקס. התייעצתי עם המורה שלו, ארז משיח, והוא הסביר לי שאני צריכה לתת לאיתי לנסוע ולצבור ביטחון, אבל לא הבנתי איך אני אמורה לעשות את זה. מה אני עושה אם משהו קורה? צורחת? בורחת? כל הסיטואציה לא ברורה לי".
אז מה עשית?
"החלטנו שנתחיל בסיבובים רק באזור שלנו שהוא ממש מכיר, וזה עוד היה בסדר יחסית, אבל כשהתחלנו לנסוע רחוק יותר – היה לי קשה. הוא אמר לי, 'אמא, את נראית לחוצה. למה את מחזיקה את הידית?'. אמרתי לו, 'סתם, הכול בסדר, זה פשוט נוח', כי אני לא רוצה לשדר לו לחץ ולהוריד לו את הביטחון, אבל כמובן, הייתי לחוצה".
זה השתפר עם הזמן?
"הלחץ לא עבר, אבל ירד. היה מקרה אחד שהוא אסף ידידה ונסענו ביחד ואז הוא עקף מישהו וזה נראה לי כל כך מפחיד, שתפסתי לו את היד והתאפקתי לא לצרוח. אני לא יודעת בדיוק מה הפחיד אותי וזה לא היה בסדר מצידי. זה היה אינסטינקט. כל הזמן היה נדמה לי שהוא נוסע קרוב מדי לימין, והוא היה אומר לי שזה רק נדמה לי כי אני יושבת במושב הימני, אבל עדיין נראה לי שהוא הולך לעלות על המדרכה. כשעברנו לליווי לילה, לפעמים הייתי אומרת לו, 'עזוב, אני אנהג'. אבל זה כמובן היה לא הגיוני. הרי המטרה היא שהוא ינהג.
אילנה לוי: "הבן שלי אמר: 'אמא, את נראית לחוצה. למה את מחזיקה את הידית?'. עניתי: 'סתם, הכול בסדר, זה פשוט נוח'"
"לפעמים הייתי קצת מנסה להתחמק. נגיד, הוא היה מתקשר אליי ושואל אם נצא לסיבוב בערב, והייתי אומרת לו שכן, אבל רק פה בסביבה. והוא כמובן רצה נסיעה רצינית. אני לא טיפוס לחוץ בדרך כלל, אבל הסיטואציה הזאת הזויה בעיניי".
היו מקרים שרבתם באוטו?
"לא. הוא יודע שרק אני יכולה לנסוע איתו והוא רוצה את זה. אנחנו גם לא רבים בדרך כלל".
עכשיו, כשהוא כבר נוסע לבד, קל לך יותר?
"כן. אמנם יש לי פחות את האוטו לעצמי, אבל קל לי יותר לא להיות בתוך האירוע. אני גם סומכת עליו ורואה שהוא צבר ביטחון. עכשיו אני רגועה, עד שאצטרך לעבור את זה עם הבן השני שלי, שי, בן 14".
"סליחה, חמודה, אני לא יושבת פה לקישוט"
גם נורית עשור (53) מנתניה, מורה למתמטיקה, סיימה לאחרונה ללוות את הנהגת הבכורה שלה, מעיין (19). "מובן שרציתי שמעיין תלמד נהיגה. היא ילדה אחראית מאוד, מצטיינת חברתית, אבל אי־אפשר לומר שזה לא מפחיד", היא אומרת. "הילדה שלי היא האוצר שלי והחיים שלי. גם אם אני סומכת עליה לגמרי, היא לא הגורם היחיד במשוואה. לא חסרים משוגעים על הכביש. זו חוויה מפחידה מאוד. אין לנהגים הטריים ניסיון, יכולת לצפות דברים, מהירות תגובה. אלה חושים שהם צריכים לפתח. הם גם חושבים שכולם נוהגים לפי הספר, וזה ממש לא נכון".
נורית עשור: "הייתי מעירה לבת שלי הרבה והיא לא אהבה את זה. 'אמא, אני רואה! אמא, די. אמא, אני לא בשיעור'. לא הפסקתי"
איך הרגשת כשישבת לידה בזמן שהיא נוהגת?
"ניסיתי לעשות כמה שיותר נסיעות משותפות. הבנתי שחשוב לצבור ניסיון, אבל הייתי מעירה לה הרבה והיא לא אהבה את זה. 'אמא, אני רואה! אמא, די. אמא, אני לא בשיעור'. אבל לא הפסקתי להעיר. אמרתי לה, 'סליחה, חמודה, אני לא יושבת פה לקישוט ואני אומַר מה שאני חושבת'. כל הזמן הערתי לה לא להתקרב מדי לימין, כי מספיק שמישהו פותח את הדלת כדי שתקרה תאונה. אני חושבת שאבא של מעיין היה יותר אמיץ ממני. כבר בנסיעה הראשונה הוא הוציא אותה לכביש מהיר. אני הייתי יותר הדרגתית. אבל אחרי שהסתיימה תקופת ההורה המלווה, מיד רציתי שהיא תיסע כמה שיותר. היא הייתה ממש לפני הגיוס ולא רציתי שייווצר פער והיא תאבד ביטחון. בלילות לקח לי יותר זמן לשחרר, כי זה זמן שאנשים שותים וזה מלחיץ יותר, אבל גם בתחום הזה נרגעתי".
אחרי שעברת את טבילת האש הראשונה עם הבכורה, את חושבת שעם הילדים הבאים יהיה לך קל יותר?
"יש לי עוד ילדה בת 15, ילד בן 14 וחצי, ילדה בת 12 וחצי וילד בן 10 וחצי, כך שיש עוד הרבה לפניי. אני לא יודעת אם יהיה לי קל יותר, אבל אני מאמינה שהם גם ייעזרו אחד בשני. יש דברים שדווקא קל יותר עם אחים, וזה גם מגבש ומחבר".
"הצצתי בבת שלי נכנסת לאוטו עם דמעות בעיניים"
יהלי דניאלי (17) מבאר שבע סיימה ממש לאחרונה את תקופת הנהיגה עם הורה מלווה. בשיעור הראשון שלה אמרה למורה לנהיגה, עדיאל כהן, שאמא שלה בטח מציצה דרך הגדר. "זה נכון", צוחקת אמה, בלהה (48), מורה למתמטיקה וסגנית מנהלת בית ספר. "המורה בא לאסוף אותה ואני הצצתי דרך הגדר, כמו שהייתי מציצה כשהיא הייתה בגן. לא יכולתי לעמוד ליד האוטו כי היא לא הייתה מסכימה. הצצתי עם דמעות בעיניים. היא רק אתמול נולדה. איך היא עולה לאוטו ונוהגת?".
בלהה דניאלי: "מה שמצחיק זה שהיום כשאני נוהגת, הבת שלי מעירה לי גם"
ובתקופת ההורה המלווה את גם צריכה לשבת לידה כשהיא נוהגת.
"זה לא פשוט, אבל ראיתי שיש לה ביטחון, וזה דבר חשוב. עשינו המון נסיעות, בעיקר מחוץ לעיר. היא כבר הייתה בירושלים, תל אביב ואשדוד. חשוב לי שתתרגל. חווינו חושך, גשם, ערפל. רציתי שהיא תתחזק כשאני לידה".
איך היא קיבלה את ההערות שלך?
"ניסיתי להקליל. למשל, פעם אחת אמרתי לה, 'שמיכה, פנס וגלגל רזרבי'. היא שאלה אותי, 'מה?' אז אמרתי לה, 'פשוט חשבתי שאת רוצה לדעת מה יש בבגאז' של האוטו לפנינו'. מה שמצחיק זה שהיום כשאני נוהגת, היא מעירה לי גם. כשאני קיבלתי רישיון נהיגה, לא היה דבר כזה נהג מלווה. באתי הביתה, ביקשתי מאבא שלי את האוטו והוא אמר לי, 'ממש לא. קיבלת רישיון מהמדינה, עכשיו את צריכה לקבל רישיון ממני'. הוא גם לימד אותי לבדוק שמן ולהחליף גלגל. לא הבנתי למה אני צריכה את זה, אמרתי לו שתמיד יהיה מי שיעזור לי. והוא אמר לי 'הבת שלי לא תעצור אף גבר לעשות את זה. תחליפי פנצ'ר או שאת לא מקבלת את הרכב'. וכך היה. אני מסכימה עם אבא שלי. הבת שלי צריכה לדעת איך למלא דלק, למשל. להיות עצמאית. פעם אחת היא נכנסה לחנייה ולא הלך לה, אז היא הסתכלה עליי. אמרתי לה, 'מה את רוצה ממני? אני לא פה. תתמודדי'. אני רוצה שהיא תבין שהאחריות עליה".
איך הרגשת כשהתחלת לשחרר, בתקופה שהיא יכלה לנסוע לבד ביום?
"זה משהו שחייב להגיע. אבל הודעתי לה שאני שמה מצלמה ברכב שמצלמת ומשמיעה גם את מה שקורה בפנים. זה התנאי שלי כי זה נותן לי שקט נפשי. אמרתי לה שאני סומכת עליה, אבל זה ייתן לי רוגע. זה גם ימנע ממנה את החפירות שלי, כי אני אראה מה קורה ואיפה היא".
מורה לנהיגה: "לא להתנפל על הילד"
"לא פעם מתקשרים אליי תלמידים ומבקשים ממני שאדבר עם ההורים שלהם שיירדו להם מהראש", אומרת מירב יפרח (53), מורה לנהיגה ומאסטר ל־NLP מנתניה. "הם מבקשים שאומר להורים שלהם שהם באמת יודעים לנהוג. הרבה פעמים ההורים מעירים על דברים מפתיעים, כמו 'למה אתה לא נכנס לכיכר?', 'למה את זוחלת?'. ההורים שוכחים לפעמים שהם באים עם ניסיון של 30 שנה על הכביש, והילד עדיין לא שם. זה בסדר לחכות איתם עוד קצת ולתת להם להחליט. לפעמים אני מדברת עם הורים ומציעה להם להיות סבלניים, לתת לילד לפתח עמוד שדרה ולהוכיח להם שהוא בסדר".
אילו עוד עצות יש לך להורים בתקופה הזאת?
"קודם כול, לנשום נשימה עמוקה. גם אם הילד עושה טעות, לא להתנפל עליו. לפעמים התגובות מאוד מלחיצות ומורידות את הביטחון, וזו לא המטרה. במקום לצעוק 'מה אתה עושה?', אפשר לומר 'עדיף היה אולי שתסתכל שוב במראה'. אני ממליצה להתחיל באזורים רגועים ולא עמוסים, לפרגן, לעודד, לומר לו שסומכים עליו, להחמיא על דברים טובים. הילדים רוצים את המילים האלה. גם עבורם הסיטואציה מלחיצה. לפעמים הילד עצמו פוחד, למשל, מנסיעות ארוכות. אז אפשר לומר לו שאפשר לנסוע ולהתחלף באמצע אם יהיה לו קשה. בסך הכול זו יכולה להיות תקופה מחברת. אני לימדתי את שלושת הילדים שלי לנהוג, וזו הייתה תקופה מדהימה. זו הזדמנות לשני הצדדים גם להתקרב וגם להעריך יותר אחד את השני".
מישהו לנהוג איתו
לפי חוקי המדינה נהג חדש מתחת לגיל 24 זקוק לליווי של חצי שנה: שלושה חודשים ראשונים ליווי מלא (יום ולילה) ושלושה חודשים נוספים מתשע בערב עד שש בבוקר. המלווה צריך להיות בן 24 ומעלה עם חמש שנות ותק או בן 30 פלוס עם שלוש שנות ותק. חובה לצבור 50 שעות נהיגה משותפות (20 בכביש עירוני, 15 בבין־עירוני, 15 בלילה) ולהצהיר באתר משרד התחבורה על סיום הליווי.
פורסם לראשונה: 07:26, 12.04.26
