סיפורה של דבי בוכניק (64) מאשקלון, נשואה, אמא לארבעה וסבתא לחמישה:
בשנה שעברה הבן שלי, טל, שמתגורר בארצות הברית, השתתף בפסטיבל 'ברנינג מן'. כשהוא חזר משם הוא אמר לי ולבעלי, ציון: לא יכול להיות שתעבירו את החיים שלכם בלי להיות פעם אחת חלק מהחוויה הזו. מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו אנשים עם ראש פתוח ועם אהבה למסעות וטיולים, אבל אף פעם לא חשבנו להשתתף באירוע הזה.
טל אמר: 'אני סוגר לכם הכול, בשנה הבאה אתם איתנו'. בהתחלה התנגדתי, תנאי מזג האוויר הפחידו אותי. בסוף אוגוסט במדבר נבאדה יש סופות אבק ולפעמים גשמים והצפות. אני לא אוהבת להיות בסיטואציות שעלולות להיות מעוררות רחמים או פתטיות, אבל הילדים הבטיחו לי שיש שם אנשים בגילנו. היו לי ים חששות, לא אשקר, בעבר פחדתי מטיסות. אבל לא רציתי לתת לחששות לגרום לי לוותר על בילוי של שבוע עם שני הבנים שלי ובנות הזוג שלהם.
לא היינו צריכים לטפל בלוגיסטיקה, הילדים הזמינו לנו טיסות, כרטיסים לפסטיבל וקרוואן. הם גם שכרו לנו רכב גולף להתנייד איתו.
עד לפני שנתיים בכלל לא ידעתי מה זה מסיבות. לפני שנתיים טל התחתן בפאלם ספרינגס, באירוע של שלושה ימים עם מסיבות ודיי־ג'ייז מתחלפים. מסיבת החתונה שלו הייתה טריגר למשהו בנפש שלנו.
גם ציון וגם אני מגיעים מבתים שומרי מסורת, להורים הישרדותיים שהיו עסוקים בלעבוד ולפרנס. הייתי בת 20 כשהתחתנו, הוא בן 25. עבדתי כמורה לאנגלית במשך כמעט 40 שנה והייתי בעלים של בית ספר פרטי לאנגלית ומרצה במכינה של מכללת ספיר. ציון היה קבלן אלומיניום. היינו רוקדים בחתונות ואולי במסיבות פורים, אבל אף פעם לא היינו במסיבות טבע.
לפני שלוש שנים פרשתי. החלטתי שזהו. גם ציון פרש מהעבודה ושנינו עוסקים מאז באמנות. הוא עושה בבית סדנה לעבודות עץ, אני מציירת ועושה קרמיקה. פתאום יש לנו זמן להתחבר לעצמנו, למוזיקה, לאמנות, לריקודים. נפתח לנו משהו, וברנינג מן היה השיא.
3 צפייה בגלריה
דבי בוכניק ומשפחתה. "הצעירים שפגשנו אמרו לנו: 'הלוואי ויכולנו לחוות חוויה כזו עם ההורים שלנו"
(צילום: אלבום פרטי)
בהתחלה מזג האוויר היה קשה, היינו עשר שעות בפקק בגלל סופת אבק. כשנכנסנו עוד לא הספקנו להתמקם, והגיעה סופת אבק חזקה. זה היה הרגע היחיד שבו נלחצתי. הסופה שככה, ואז התחיל גשם, והאדמה הפכה להיות כמו מלט. הנעליים שוקעות. בערב הראשון לא התקיימו מסיבות המוניות. בבוקר יצאה השמש והיה אפשר להסתובב. חגגתי כמו בת 16, זו הייתה בשבילי הפתעה גמורה.
הברנינג מן זו חוויה על־חושית, חוץ־גופית. אם הייתי יודעת שהפסטיבל הזה קיים, הייתי דואגת להיות שם בכל שנה. צריך לדעת מה יש בעולם כדי לדעת על מה לחלום ומה להגשים.
הציעו לנו סמים ואלכוהול על ימין ועל שמאל, אבל שמרנו על עצמנו, אמרנו שאנחנו לא זקוקים לזה. יש בתוכי יכולת לשמוח בטבעיות. עבדתי על המקום הזה של למצוא סיבות לשמוח ולחגוג.
"הבאתי מהארץ בקבוקונים של שמן זית, ספרי תהלים, קלפים עם ברכת הדרך וחוט אדום עם עין כחולה. זה היה הגיפט שלי"
הבאתי מהארץ בקבוקונים של שמן זית, ספרי תהלים, קלפים עם ברכת הדרך וחוט אדום עם עין כחולה, זה היה הגיפט שלי. רציתי להביא משהו רוחני שפותח שיחה ונוגע בלבבות, ואנשים התרגשו מאוד (הענקת מתנות ללא תמורה היא אחד העקרונות של הפסטיבל, שכל פעילות מסחרית אסורה בו. ג"ה).
באתי לאירוע עם אפס שיפוטיות וביקורתיות, ובאמת ירדו לי הרבה סטיגמות שם. ראיתי אנשים שמחים. 80 אלף משתתפים, ואפילו בדל סיגריה אחד לא זרוק על הרצפה.
זה היה אחד השבועות היפים בחיי. שאלתי את עצמי למה אני כל כך מאושרת שם, והבנתי שזה לא רק המוזיקה, האמנות המטורפת והבילוי עם הילדים - הייתה שם תחושה של קהילתיות.
בשנים האחרונות אנחנו מרגישים את הקן מתרוקן. הבנים בלוס אנג'לס, בת אחת בקנדה, בת אחת בתל אביב. כשחזרתי מהאירוע הבנתי כמה אנשים צריכים להיות ביחד. החלטתי לפתוח את הקליניקה שלי. היא כבר הייתה מוכנה, אבל לא היה לי חשק לפתוח אותה. עכשיו הבנתי שאני צריכה לחזור לעבודה שיש בה שליחות. אני יועצת זוגית בהכשרתי, ולקליניקה יקראו 'לדבר עם דבי'. אדבר בה עם אנשים שצריכים לדבר עם מישהו. הברנינג מן שיקף לי כמה אנשים צריכים להיות ביחד".
שורה תחתונה: "תמיד נראה להורים שהחבר'ה הצעירים מעדיפים לבלות עם בני גילם, אבל זה לא נכון. הצעירים הישראלים שפגשנו שם אמרו לנו, 'הלוואי שהיינו מצליחים לחוות חוויה כזו עם ההורים שלנו'"
