כמה ימים אחרי שחזרה מהשבי, שלחה רומי גונן למייה שם, ששוחררה מאותו גיהינום לפניה, הודעה מרגשת. "את זוכרת שאמרת לנו שגם אנחנו נצא משם? אמרת, 'תאמינו, תאמינו, תאמינו', אז האמנתי בזכותך וזה מה שהחזיק אותי", כתבה לה.
את רומי פגשה מייה חמישה ימים לפני שחרורה, כשהביאו אותה למנהרה שבה שהו באותה עת, בנוסף לרומי, עוד ארבע חטופות: לירי אלבג, אגם ברגר, נעמה לוי ואמילי דמארי. עד אז הוחזקה 50 ימים לבד, בבתים שונים, עם שמירה של מחבל צמוד, כשהיא פצועה קשה בידה הימנית, לאחר שנורתה במרפק מטווח אפס בעת מנוסתה ממסיבת ה"נובה" ברעים.
הסיפור שלא סופר של מייה שם
(כתבת וידאו: מלי זיידמן צילום: אלכס בורטמן)
"אחרי חמישה ימים במנהרה, אחד המחבלים הצביע עליי ואמר 'יו, יזראל'", היא מספרת. "לא האמנתי בהתחלה, ואז כולן אמרו לי, 'את יוצאת, מייה, את יוצאת'. כשנפרדנו אמרתי להן, 'תאמינו שאתן יוצאות, תדמיינו את זה, ואני מבטיחה לכן שאתן תצאו'. הן אמרו 'אל תשכחי אותנו' וביקשו שאעביר מסר למשפחות שלהן.
"כשיצאתי התקשרתי למשפחות ואמרתי גם להן: 'תאמינו, הן יוצאות משם'. את מבינה כמה כוח יש לאמונה? התמונה שלהן מסתכלות עליי כששוחררתי לא יצאה לי מהראש. התביישתי להשאיר אותן שם. הייתה לי תחושת אשם מטורפת, איך אני כן והן לא? איך אני קמה ונוטשת חמש בנות מאחוריי? אין לי מושג למה אני יצאתי והן נשארו שם עוד 450 ימים".
איך הרגשת כשראית אותן משתחררות?
"זה הציף בי כל כך הרבה רגשות שפשוט התעלפתי. כל כך חיכיתי להן בגלל הסיפור שהיה לי איתן. ראיתי שהן חיות, עומדות על הרגליים, מחייכות. זה היה רגע של אושר. היה לי חוב מוסרי כלפיהן. לא הפסקתי להאמין שהן יֵצאו, לא יכולתי לחשוב אחרת".
"לא דיברתי עם אמא שלי חצי שנה לפני השבי. היה נתק. גם אם היינו נפגשות בארוחות חג אצל סבתא, חלפנו אחת על פני השנייה בלי להגיד מילה"
הספקת לפגוש אותן?
"עוד לא. העברתי מסר למי שצריך שאני רוצה לראות אותן, אבל בזמן שלהן. אני יודעת שהן צריכות רגע לעכל את מה שקורה להן. אני חזרתי אחרי חודשיים ולקח לי הרבה זמן להבין מה קרה לי, אז הן? כשחוזרים האדרנלין בשמיים, את בהיי מטורף. רק אחרי חודש־חודשיים, כשיורד האוויר, את מקבלת את הכאפה".
יכולת להעלות על דעתך שהן יֵצאו 450 יום אחרייך?
"לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אני הייתי 55 ימים בשבי, אם את משווה לזמן שהן היו שם זה כלום, אבל זה היה נצח. כנראה שאלוהים שלח אותי לשם כדי לתת להן תקווה ואופטימיות, והוציא אותי משם כדי להילחם עליהן. מאז שיצאתי התגייסתי למאבק, כי עד שכולם יחזרו אני לא יכולה באמת להתפנות לטפל בעצמי".
באיזה אופן התגייסת למאבק?
"יצאתי למסע הסברה בארצות הברית, דיברתי באו"ם, אני מתראיינת המון בארץ ובעולם. היה לי שער במגזין 'טיים' ולאחרונה גם ב'וול סטריט ג'ורנל', ובכל מקום אני מעבירה את המסר: 'את כולם עכשיו'".
הייתי בתחתיות קשות
רגע לפני ששם (23) נסעה למסיבה שממנה נחטפה, היא מחקה את חשבון הטיקטוק שלה, שבו העלתה בעבר סרטון שלה כחיילת במדים. "אני לא יודעת למה עשיתי את זה. זו השגחה פרטית, ניסי ניסים, כי בדיעבד זה מה שהציל אותי", היא מספרת. "כשהגעתי לעזה ישר שאלו אותי אם עשיתי צבא, אמרתי שלא, כי ידעתי שזה לא יתקבל טוב ועלול לסכן אותי. כשמכוונים לי נשק לראש, העובדה שעשיתי צבא לא עוזרת".
למסיבה היא נסעה עם חברה הטוב, אליה טולדנו ז"ל שנרצח בשבי, בהחלטה ספונטנית שהתקבלה באותו ערב. על שהותה בשבי דיברה שם רבות בראיונות שנתנה לתקשורת בארץ ובעולם, וגם בתוכנית "מחוברים", שבה השתתף הצלם זיו קורן, שליווה אותה עם מצלמתו מאז שיצאה מהשבי והפך לאבא שני עבורה. בין היתר סיפרה על לילות ללא שינה מחשש שהמחבל ששמר עליה יפגע בה מינית, על הניתוח המאולתר והכושל שעשו לה ביד ימין, ועל הימים הארוכים בחשֵכה, שבהם לא ידעה מתי יום ומתי לילה.
ברגעים הקשים ביותר היא הפליגה בדמיון מודרך. "חשבתי על החיים שאחרי, דמיינתי איך אני מחבקת את אמא שלי, איך היא מטפלת בי. כל הזמן אמרתי לעצמי שאם יצאתי (מהטבח) בחיים, אין מצב שאני מתה פה".
מה היה הכי מפחיד?
"המחשבה שיירו בי. ניסיתי לעשות הכול כדי להתחבב על המחבלים. עשיתי כל מה שיכולתי שלא יפגעו בי, רציתי לחיות. פעם נגמר כל האוכל, אז שאלתי אותם אם הם רוצים שאני אבשל להם. שלחתי אחד מהם לשוק עם רשימה, מזל שעשיתי חמש יחידות ערבית בתיכון. בישלתי להם טבח'ה, שזה תבשיל טריפוליטאי של בשר ושעועית. הם ליקקו את האצבעות".
שם גדלה ביישוב שוהם. הוריה, קרן שרף ודוד שם, התגרשו כשהייתה בת 17, ויש לה שלושה אחים: יהלי (24), אורי (18) ודני (12). בצבא שירתה כמדריכת קורס תכנות בעיר הבה"דים, ואחרי שחרורה נסעה לתאילנד לשלושה חודשים. לאחר שחזרה התחילה לעבוד כסייעת בגן ילדים. בהמשך ועד לחטיפתה ניהלה סטודיו לקעקועים.
"השבי בעזה לא היה הקיצון של החיים שלי. כל החיים הייתי בשבי מנטלי", היא מפתיעה. "למרות שעברתי שם דברים איומים, בסוף שבי מנטלי הרבה יותר קשה משבי פיזי, ואני כבר הייתי בתחתיות מאוד קשות בחיים שלי. בגלל כל מיני דברים שעברתי בילדות, למדתי לפתח טכניקות של הישרדות שעזרו לי בתקופת השבי".
"דפקו לי בדלת בשמונה בבוקר, ואמא אמרה 'זה אסף'. מאז שחזרתי מהשבי הבן אדם לא זז ממני, ופתאום הוא איננו"
אילו תחתיות?
"סבלתי מחוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך. הייתי ילדה מאוד בודדה, בלי חברים. היו תקופות שעברתי חרמות בבית הספר. הרגשתי שאף אחד לא אוהב אותי, גם בחוץ וגם בבית. יש לי הורים מדהימים, פשוט לא היה להם את הזמן, הם היו בהישרדות כלכלית מאז שאני זוכרת את עצמי. המצב הכלכלי בבית היה על הפנים, לאבא שלי היו עסקים שהתרסקו - בתי קפה, מועדונים. אחרי שהוריי התגרשו ואמא שלי יצאה מהבית לא היה לי איפה לגור, ממש לא היה לי איפה לשים את הראש.
"חייתי בסוג של בדידות קיומית, הרגשתי שאני לבד. למדתי לגדל את עצמי והייתי מאוד אימהית כלפי האחים שלי, החזקתי את כולם ודאגתי לכולם עד ששכחתי את עצמי. גם בשבי חשבתי מה יקרה להם אם אני לא חוזרת. לא ראיתי את עצמי אף פעם, אולי כי אף אחד לא ראה אותי. כשחזרתי מתאילנד גרתי בעליית גג אצל סבתא שלי בשוהם. קצת ריחמתי על עצמי ואז אמרתי, 'די, תגידי תודה שיש לך איפה לישון'".
למה לא חזרת לבית של אמא?
"לא דיברתי עם אמא שלי חצי שנה לפני השבי. היה בינינו נתק מוחלט. גם אם היינו נפגשות בארוחות חג אצל סבתא שלי, חלפנו אחת על פני השנייה בלי להגיד מילה".
אז כשנחטפת בעצם לא הייתן בקשר?
"שום קשר. אבל אחרי שנחטפתי חשבתי עליה כל הזמן, פחדתי שהיא תחשוב שאני מתה. יום אחד המחבל ששמר עליי אמר לי, 'בואי, תראי את אמא שלך בטלוויזיה', וככה ראיתי איך היא נלחמת עליי כמו לביאה ונחנקתי מהתרגשות. הבנתי שהיא יודעת שאני בחיים וזה חיזק אותי מאוד. אמרתי לעצמי – אין, אני לא סתם פה, היינו צריכות לקבל איזשהו זעזוע כדי לחזור להיות אמא ובת".
מה היא אמרה שם שעודד אותך כל כך?
"היא אמרה, 'אני סומכת על כוחות הביטחון ועל הצבא שיחזירו לי את הבת שלי, חייבים להישאר אופטימיים', והמשפט הזה ליווה אותי כל תקופת השבי".
איך היחסים עם אמא כיום?
"בכל תקופת השיקום והניתוחים היא עמדה לצידי. היום אנחנו בקשר והיחסים מעולים".
יש לי משימה בעולם
מאז שחזרה מעזה עברה שם כבר שלושה ניתוחים ביד ימין בניסיון להציל את המרפק. "היד הזו לא מתפקדת כל כך, אין לי בכלל מרפק ושמו לי פלטינות. אני עוברת גם טיפולים נפשיים אינטנסיביים. כשחזרתי לארץ קיבלתי התקף אפילפסיה, משהו שלא היה לי קודם וגם אין לי את זה במשפחה. הטראומה שעברתי כנראה תלווה אותי כל החיים".
אחרי השבי עברה שם עוד שתי טלטלות קשות. הראשונה הייתה בדצמבר 2023, כשנודע לה שחברה הטוב אליה טולדנו נרצח בשבי (גופתו חולצה על ידי צה"ל יחד עם גופותיהם של החיילים ניק בייזר ורון שרמן), והשנייה ממש לפני חודש, כשדודה האהוב, אסף בן דוד, אב לשני ילדים קטנים, התאבד. בן דוד - שעשה לילות כימים במאמץ לשחרורה - ירד ב־7 באוקטובר לרעים בניסיון לאתר אותה בשטח המסיבה, שם נחשף למראות הקשים שהותירו אחריהם המחבלים.
"כבר הייתי בתחתיות קשות מאוד, בגלל כל מיני דברים שעברתי בילדות, למדתי לפתח טכניקות של הישרדות שעזרו לי בשבי"
איך נודע לך שהוא התאבד?
"דפקו לי בדלת בשמונה בבוקר, שאלתי 'מה קרה?', ואמא שלי אמרה 'זה אסף'. מאז שחזרתי מהשבי הבן אדם לא זז ממני, הוא היה בין הראשונים שחיבקו אותי כשחזרתי, ופתאום הוא איננו".
מה את רוצה לעשות בחיים?
"לפני השבי שאלתי את עצמי את השאלה הזאת ולא הייתה לי תשובה. היום אני מרגישה שיש לי הרבה מה לתת, שיש סיבה לזה שניצלתי. אני מרגישה שיש לי משימה גדולה מאוד בעולם הזה. אלוהים שם אותי במצב שבו למדתי להאמין בעצמי, לאהוב את עצמי ולראות את הטוב בכל דבר. אף פעם לא התעסקתי במייה ובצרכים שלה, תמיד ניסיתי לרצות אחרים, אבל בשבי התחברתי לעצמי".
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"במקום מאוד ממלכתי, אולי אפילו הופכת לסמל. אני כותבת עכשיו ספר על החיים שלי, שיהיה גם על השבי אבל בעיקר על הילדות שלי שהכינה אותי לשבי. הכתיבה של הספר היא טיפול בפני עצמו, אני מרגישה שכל מילה שאני כותבת בו גורמת לי לאהוב את עצמי יותר".
הריאיון המלא עם מייה שם מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
