"ההתמודדות שלי היא בעשייה, פשוט לעשות", אומרת שרית קליימן, ונדמה שהמשפט הזה מסכם במדויק את הדרך שבה היא חיה את חייה: לא עוצרת מול מהלומות הגורל, לא קופאת, לא מרחמת על עצמה – אלא קמה ופועלת.
קליימן (49) מתגוררת בתל אביב עם בעלה אריה ושני ילדיהם, שחר בת ה־20 ורני, בן 15, אבל מסעה מתחיל בדרום. היא גדלה ביישוב מיתר ובבאר שבע, ובגיל 17 פגשה לראשונה את אריה במועדון הפורום האגדי בבאר שבע. "הוא ראה אותי מרחוק ואמר לחבר שלו, 'אני לא מכיר אותה, אבל היא תהיה אשתי'", היא נזכרת בחיוך. אהבת הנעורים נהפכה לזוגיות בוגרת, מעבר משותף לתל אביב ובית אפוף ניחוחות אפייה וחלומות צעירים.
"כשהכרנו, אריה אמר לי שהוא אלוף במטבח", היא אומרת, "אמרתי, טוב, זה בדיוק אחד הדברים שאני לא טובה בהם, זו הזירה שלך". כך התהווה בית של שמחות קטנות וגדולות, של אורחים וחברים וילדים.
עם המעבר לתל אביב, אחרי לימודי תקשורת בספיר, התחילה לעבוד בסוכנות הדוגמנות "יולי" כבוקרית. כעבור זמן חברת הבת של "יולי", סוכנות הייצוג "סולו" שטיפלה במאפרים, במעצבי שיער ובסטייליסטים, עמדה על סף סגירה. "אריק בן זינו, בעלי הסוכנות דאז, ביקש ממני שאטפל בגביות האחרונות לפני הסגירה", היא מספרת. "היו אז חמישה מיוצגים, ולמרות שלא ידעתי כלום על מחירים, התחלתי לסגור למיוצגים עבודות חדשות. זה עשה לי חשק להמשיך. באתי לאריק ואמרתי לו: 'תן לי עוד קצת זמן, אני רוצה לנסות להרים את זה'. אחרי שלושה חודשים 'סולו' עשתה הרבה כסף, וככה נשארתי שם 20 שנה. לאורך השנים ייצגתי את הטאלנטים שמלווים את הסלבס מאחורי הקלעים בתחומי השיער והאיפור: מורן סטויצקי, תהילה גוטליב, מישל אדרי, מזל חסון, בנג'מין רוימי, נמרוד פלד ועוד".
חיפוש תרופה: "בדקנו בכל העולם והגענו לירושלים"
לפני כמעט 15 שנה, זמן קצר אחרי לידת בנם השני, החל אריה, שהיה בעל עסק לציוד משרדי, לאבד את הראייה. "זה התחיל בבוקר אחד שהוא לא ראה טוב, וחשבנו שזה בגלל העייפות. למחרת זה החמיר, וכבר אמרתי לו לקבוע תור לרופא. ואז הגיע הטלפון שהוא בדרך לאיכילוב. הוא אמר שמדובר במשהו נוירולוגי. לא הבנתי בכלל מה זה אומר".
כעבור שבוע התברר: טרשת נפוצה. מחלה אוטואימונית שבה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים המרכזית. בתוך ארבע שנים הוא כבר היה בכיסא גלגלים. "אמרו לנו שאין מה לעשות, שבמקרה שלו זה אגרסיבי במיוחד ואין תרופה למחלה. הסבירו לנו שלא מתים מזה, אבל איכות החיים נפגעת משמעותית. מבחינתי זה לא היה מתקבל על הדעת. אני זוכרת שישבנו ערב אחד במרפסת ואמרתי לו, 'אני לא מוכנה שיוותרו עלינו, עליי, עליך. אין סיכוי. אמרתי, 'לא יכול להיות שאין משהו, התחלה של ניסוי, תרופה, משהו. בוא נצא לעולם ונבחן מה יש'".
במקום לשקוע בעצב על האבחנה המטלטלת, היא התחילה לשלוח מיילים לכל מרכזי הטרשת בעולם, צירפה מסמכים רפואיים וכתבה שהיא מוכנה להגיע לכל מקום כדי למצוא פתרון. תשובה אחת שינתה את הכול עבורה: מנהלת של מרכז בפריז כתבה לה שאם היא באמת מוכנה לנסוע לכל מקום, שייסעו לירושלים. שם, בבית החולים הדסה עין כרם, מתקיים הניסוי המתקדם בעולם בתאי גזע. "היינו מוכנים לנסוע לכל מקום על הגלובוס, ובסוף מצאנו את הפתרון 40 דקות מהבית".
היא התקשרה לקבוע תור לפגישה אצל פרופ' דימיטריוס קרוסיס, מומחה בניורולוגיה, מנהל המרכז לטרשת נפוצה בהדסה. התור נקבע לעוד שמונה חודשים. "חזרתי למנהלת המרכז בפריז וביקשתי ממנה לסייע לי בהקדמת התור. הבנתי באותה נקודה שאסור להתבייש, שכדאי לנסות, מקסימום זה יצליח - זה המשפט שמלווה אותי מאז. אני, המפיקה שיודעת הכול, התחלתי לבקש עזרה".
"שאלתי את הרופא כמה כסף צריך, והוא ענה 'מיליון דולר'. אמרתי לו, 'מה הבעיה? אני אשיג לך מיליון דולר'"
אריה התקבל לניסוי של פרופ' קרוסיס, שכלל 30 נסיינים. "היו אז בערך 5,000 חולים בטרשת נפוצה בארץ, ולא הבנתי למה רק 30 התקבלו לניסוי", היא אומרת. "הייתי חייבת לברר את זה, זה בער בי, למרות שאריה כבר התקבל. החלטתי לדבר עם פרופ' קרוסיס. אמרתי לעצמי, 'זו רק שאלה', ויום אחד, בדרך לירושלים עם חברה, אמרתי לה, 'בואי נעצור רגע בבית החולים'.
"נכנסנו להדסה, שתי נשים קטנות והוא רופא ענק, 1.90 מ'. שאלתי אותו, 'אתה זוכר אותי?'. הוא לא זיהה. ביקשתי דקה מזמנו והוא אמר, 'יש לי שלוש דקות', והכניס אותנו לחדר. שאלתי אותו את השאלה שהטרידה אותי, והוא סיפר שקיבל אישור ל־50 נסיינים, אבל בגלל שאין תקציב הם נאלצו לוותר על 20 אנשים. הבנתי ממנו שאם הם היו מתחילים את הניסוי עם מספר הנסיינים המקורי, זה היה מקצר את המחקר בשלוש עד חמש שנים. שאלתי אותו כמה כסף צריך כדי להוסיף נסיינים, והוא אמר, '50 אלף דולר למשתתף, כפול 20 משתתפים - מיליון דולר'. אמרתי לו, 'מה הבעיה? אני אשיג לך מיליון דולר'. אני מודה שלא חשבתי על מה שאמרתי.
"יצאתי החוצה ואמרתי לחברה שלי, 'את קולטת מה אמרתי לו?', והיא אמרה לי, 'ברור שתצליחי, קטן עלייך'. אמרתי: 'נכון'".
גיוס כספים: "גיליתי שלהיעזר באנשים זו לא חולשה"
לאחר שסיפרה לאריה את החדשות הם קיבלו שתי החלטות: "אמרנו שאם מאיזושהי סיבה אריה בסוף לא ישתתף בניסוי, לא נעצור את התהליך, כי חשוב לנו לקדם תרופה למחלה. החלטה שנייה הייתה לסיים את הגיוס כעבור שמונה חודשים, ב־1 ביולי, פשוט כי זה היה הזמן שבו הילדים יצאו לחופשת הקיץ והבנתי שלא אוכל לעשות הכול יחד".
כאן מתחיל אחד המהלכים המרשימים בקריירה של קליימן: גיוס ארבעה מיליון שקלים באמצעות קמפיין חברתי בשם "העוגן שלי". ב־2016 היא רתמה אליה את תעשיית האופנה, משרד פרסום גדול, אנשי יחסי ציבור, חברים, מכרים, משפחות, ויצאה עם מוצר: צמיד עם תליון עוגן, שנמכר בעשרה שקלים ברשתות כמו הודיס, טופ טן וקרולינה למקה. "עשיתי רשימות, יצרתי קשרים, ביקשתי עזרה בכל מקום. התברר לי שלהיעזר באנשים זו לא חולשה – זה כוח. זה נהיה צבא שלם של אנשים שרצו לעזור. במשך כמה חודשים לא ישנתי, היו לי העבודה שלי וגידול של שני קטנטנים והקמפיין, אבל ידעתי שאני הולכת להעמיד את הבעל שלי על הרגליים ונותנת הזדמנות לעוד 20 איש להיכנס לניסוי".
הניסוי התחיל. אריה עבר שתי השתלות של תאי גזע לפי התוכנית, אבל למרות הציפיות, הטיפול לא הצליח עבורו. "לא הייתה הידרדרות, אבל גם לא היה שיפור", היא אומרת. "הבנתי שהוא לא יחזור ללכת, שהוא לא יחזור לאפות בבית. אם בגיל 17 דמיינתי את עצמי הולכת איתו יד ביד בגיל 60, מטיילת בעולם, המציאות טפחה על הפנים שלנו. זה קשוח מהרבה בחינות והמורכבות גדולה, ובכל זאת, צריך להחזיק את זה הכי נורמלי בתוך חוסר הנורמליות. אמרתי לאריה: 'אתה אותו דבר בשבילי, רק יושב ולא עומד', והתחלתי בתהליך של מציאת עובדת זרה".
"השאלה היא לא למה זה קרה לי, אלא למה זה קרה. זו לא קלישאה. זה קרה כדי שאבין שיש לי כוחות"
לא פשוט בכלל.
"לחיות עם עוד מישהו בבית, בטח עובד זר, ולא מתוך בחירה, זה תמיד מורכב. אני תמיד אומרת לאנשים שאומרים לי, 'וואו, הלוואי שהייתה חיה איתי בבית עובדת זרה', שזאת הקללה הכי גדולה. אבל אין ברירה, אני בוחרת לחשוב על זה שהיא הרגליים והידיים של אריה ושהיא עושה את הפעולות שהוא היה עושה, אם הוא היה בריא. ולמרות הקושי והמוגבלות, הוא הרוח הגבית והתומך הכי גדול שלי.
"הוא האבא הכי מדהים שיש. הילדים שלי מעולם לא שיחקו עם אבא כדורגל או מכירים אבא הולך, אבל הם זוכים באבא נוכח, מעורב, איש שיחה מרתק, אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה".
שאלת את עצמך, למה זה קרה לי?
"השאלה היא לא למה זה קרה לי, אלא למה זה קרה. זה נשמע קלישאה, אבל זה לא. זה קרה כדי שאבין שיש לי כוחות, כאלה שלא הייתי מגלה אם לא הייתי נאלצת. אם מישהו היה אומר לי בגיל 17 שככה ייראו החיים שלי, לא הייתי מאמינה. אבל היום אני יודעת: יש בי כוחות שלא ידעתי עליהם".
השתלבות בהייטק: "הטייטל לא הבהיל אותי"
עם שני ילדים קטנים ובעל במצב סיעודי עזבה קליימן את עולם האופנה. "אחרי שסיימתי את קמפיין הגיוס, הבנתי שאני רוצה משהו אחר. הרגשתי שעולם האופנה כבר לא מתאים לערכים שלי, בייחוד כאמא למתבגרת. רציתי לחפש כיוונים חדשים, אבל לא ידעתי מה. כל הזהות שלי והחברויות שלי היו בעולם האופנה".
"לא הכרתי אף אחד בהייטק. התחלתי ללמוד את השפה, הלכתי למיטאפים, עשיתי נטוורקינג, שלחתי עשרות קורות חיים. עבדתי בזה"
היא לקחה שנה של חופש מהעבודה בסוכנות "סולו". "זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי", היא אומרת. "עד אז לא הבנתי שאני צריכה לעצור רגע ולהיות מטופלת". אחר כך התחילה לפנות לעמותות, לראיונות עבודה, אבל לא מצאה הצעות שעומדות בציפיות השכר שלה. "שאלתי איפה נמצא הכסף, אמרו לי שבהייטק. לא ידעתי מה לי ולזה. אני לא מתכנתת, לא מפתחת, לא מגיעה מהעולם הטכנולוגי, גם האנגלית שלי לא הייתה טובה מספיק. לא הכרתי אף אחד בעולם הזה, אבל רציתי. התחלתי ללמוד את השפה, הלכתי למיטאפים, עשיתי נטוורקינג, נפגשתי עם עשרות אנשים, שלחתי עשרות קורות חיים. ממש עבדתי בזה".
בסוף, דרך פגישה מקרית, קיבלה הצעה להיות מנהלת משרד בחברת הבריאות הדיגיטלית K Health, שמתמקדת בהנגשת רפואת משפחה איכותית באמצעות בינה מלאכותית. "הטייטל לא הבהיל אותי. הייתי צריכה דלת להיכנס ממנה, ואם לא דלת, אז חלון". כיום קליימן מנהלת את תחום האחריות החברתית והקהילתית בחברה, את האופרציה ואת חוויית העובדים והעובדות. היא בונה תוכניות להגדלת מספר הנשים בהייטק ומסייעת לקרן "פיקו קידס" בתוכנית מנהיגות לנוער. "הבאתי את העולם החברתי אל תוך היומיום של החברה", היא אומרת.
מה העצה שלך למי שרוצה להשתלב בהייטק ואין לה רקע מתאים?
"תמיד צריך מזל, אבל באג׳נדת החיים אני מייצרת הזדמנויות ולא מחכה, וזו גם העצה שלי. לא הייתי פאסיבית בתהליך החיפוש. מיפיתי את החברות הרלוונטיות, פניתי לבעלי תפקידים, הגבתי לאנשים בלינקדאין, הלכתי לאירועים. בסוף אמנם קיבלתי את ההזדמנות דרך חברה של חברה, אבל לא היו לוקחים אותי לעבודה אם לא היה לי ניסיון, והגעתי עם ניסיון של 20 שנה בניהול 'סולו' ועם קמפיין שגייס מיליונים".
7 באוקטובר: פרויקט גוף־נפש בשיתוף התושבים
ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר שלח לה אלון בלוך, מייסד ומנכ"ל K Health, כתבה על שיר אזולאי, בת קיבוץ חולית שהצילה את מרים מלכה מהבית הבוער בזמן שהקיבוץ שרץ מחבלים (ראו בהמשך ריאיון עם שיר). יחפה, עם את חפירה, שיר עקרה את חלון הממ"ד והצילה את מרים ממוות. "אלון כתב לי: 'אם אלו הנשים האמיצות של חולית, אנחנו צריכים להיות שם'".
קליימן נסעה לקיבוץ עין גדי, שם היו התושבים המפונים של הקיבוץ הקטן, שאיבד 13 חברים באותה שבת. "הגעתי לבד, בלי לדעת איך אפשר לעזור. הרעיון היה פשוט להקשיב, להיות שם".
בלוך, יחד עם ברק בר כהן וחבורת יזמים וחברים, הקימו את קרן התרומות IIF, שמטרתה שיקום הקיבוץ. "יחד עם אפרת אמון, חברה טובה שלי שמגיעה מעולמות ההפקה, הטיפול וההגשמה, התחלנו לפעול תחת הקרן וללוות את התושבים".
"זו הציונות החדשה והפילנתרופיה החדשה. לבוא עם ענווה, להקשיב לקצב של האנשים בטראומה, לשאול מה הם צריכים ולוודא שהדברים קורים"
מה עשיתם?
"כשהיו מפונים לעין גדי, הקמנו איתם מטבח קהילתי ופאב והבאנו מענה לצרכים המיידיים שעלו בשטח. ליווינו אותם גם במעבר לרביבי חולית, השכונה הזמנית שנבנתה עבורם בקיבוץ רביבים, תוך גיוס תרומות ומשאבים לבתים הזמניים.
"הפרויקט המרכזי שבנינו ושאמור להמשיך עד סוף השנה הנוכחית, הוא פרויקט גוף־נפש שכולל שלוש תוכניות: מפגשים חודשיים לנשים, מפגשים חודשיים לגברים ותוכנית טיפולים משלימים. אולי בגלל שאני מהדרום במקור, הנושא הזה קרוב אליי. זו הציונות החדשה והפילנתרופיה החדשה. לבוא עם ענווה, להקשיב לקצב של האנשים בטראומה, לשאול מה הם צריכים ולוודא שהדברים קורים. כמו עם המחלה של אריה, גם כאן ההתמודדות שלי היא עשייה".
שיר אזולאי: "ידענו שחמאס לא ישלח לוחמות"
שיר אזולאי (33) היא האישה האמיצה שעליה דיבר אלון בלוך, מנכ"ל K Health. היא נולדה בחולית, עבדה בפעוטון והייתה חלק מצוות החירום היישובי. כעת היא מתגוררת בבית זמני ברביבים. שלוש פעמים נכנסו מחבלים לביתה ב־7 באוקטובר, בעודה מתחבאת בממ"ד. בפעם השלישית הורידו את השאלטר. היא הייתה עם סכינים בידיים. "ענת, שכנה שלי, התקשרה אליי ואמרה שהמחבלים שורפים את הבתים. הייתי צריכה להחליט מה לעשות. הנחתי שהם יחכו לי מחוץ לחלון הממ"ד, אז יצאתי מהדלת הראשית. ראיתי את השכנים שהבתים שלהם נשרפים יוצאים החוצה, אבל את מרים, השכנה שלי, לא ראיתי. שמתי את הכלב שלי אצל ענת ורצתי לבית של מרים".
בעוד הבית של מרים עולה באש, שיר ניסתה לפתוח את חלון הממ"ד מבחוץ ולחלץ את שכנתה. "בסוף הצלחתי לשבור אותו", היא מספרת. "נכנסתי פנימה, היא הייתה מעולפת ולא הצלחתי להרים אותה. הלכתי לקרוא לשכנים שיעזרו לי". הם הצליחו לחלץ אותה ולרוץ לעבר בית שכן. "מול הממ"ד שהתחבאנו בו הייתה מפקדה של נוח'בות", היא אומרת. "ישבנו שם עם סכינים, החזקנו את הדלת וחיכינו לתור שלנו. בינתיים ענת שלחה לי הודעה שרצחו את הכלב שלי, שכולם פגועים מירי וביקשה שישלחו אליהם עזרה".
בלילה הגיעו חיילים לחלץ אותם. "רק כשהגיעו חיילות, יצאנו", אומרת שיר. "ידענו שחמאס לא ישלח לוחמות". בהיעדר חילוץ מסודר היא נהגה בעצמה אל מחוץ לתחומי היישוב, "וראיתי את כל מה שהיה בכבישים".
בחודשים שאחרי הם היו בקיבוץ עין גדי, שם נוצר הקשר עם שרית קליימן. "היא עברה אחד־אחד וניסתה להבין מה אנחנו צריכים", אומרת שיר. כיום תושבי חולית מפוצלים בין קיבוץ רביבים ובין רחובות. "מהרגע הראשון, מלבד סיוע כספי, הפרויקט הזה (של K HEALTH) מאחד את הקהילה. לנו אין כוח לזה, לא חשבנו על זה בכלל, זה לא היה בדאגות שלנו. המטרה שלהם היא לגרום לנו לעשות את זה לבד, לקחת פיקוד על עצמנו, אבל אנחנו עדיין לא שם. אנחנו עדיין עקורים, אפילו אין לנו מקום משלנו להירפא".
