אני שונאת בדיקות דם. לא את המחט - שידקרו בכיף. אני שונאת את מה שמגיע אחרי: ההמתנה לציונים. מבחינתי בדיקות דם הן עוד מבחן שאני אמורה להצטיין בו. אני עושה ספורט כל החיים, אוכלת בריא, לא מעשנת, ובתמורה אני מצפה מהגוף שלי לעמוד בחלקו בעסקה: בלי ערכים אדומים. ביום שבו התוצאות מתחילות לטפטף אני נכנסת לאפליקציה כמו נערה שמחכה לציוני הבגרות. גלוקוז: סבבה. טריגליצרידים: יופי. עוד אחד בתוך הטווח. ועוד אחד. לאט־לאט אפשר לנשום.
ומה שאני הכי שונאת? זה את הקטע שבו הרופאים משחילים לבדיקות, ללא ידיעתי, איזו בדיקה שמעולם לא שמעתי עליה, ופתאום היא מופיעה משום מקום כדי להרוס לי את הממוצע. כמו שקרה לי השבוע.
יומיים אחרי שכבר הייתי משוכנעת שסיימנו, הופיעה הודעה: התקבלה תוצאת מעבדה חדשה. פתחתי. היה שם ערך לא מוכר, אבל דבר אחד הבנתי מיד: המספר שלי גבוה בהרבה מהטווח. חמש דקות בגוגל, וכבר התגעגעתי לאישה שהייתי שש דקות קודם.
מתברר שמדובר בגורם סיכון לבבי גנטי. כלומר, כל השנים שבהן רצתי ואכלתי סלט, לא באמת הצליחו לשחד את הגנים שלי. עכשיו, זה לא שלא ידעתי מאיפה זה בא. אבא שלי מת במפתיע מהתקף לב בגיל 56. רק שבמשך שנים החזקתי בהסבר הנוח: הוא היה מעשן כבד. הנה, פתרנו את התיק. אלא שכעת הגיעה בדיקת דם אחת והחליטה לפתוח אותו מחדש.
והכי מעצבן? שלפחות עבורי בזמן הקרוב, אין הרבה מה לעשות עם המידע הזה. אני רצה שש פעמים בשבוע, עושה אימוני אינטרוולים וכוח ומקנחת באבוקדו. מה נשאר? לעשות פלאנק בזמן השינה? להתחתן עם קרדיולוג? בינתיים השינוי היחיד שהבדיקה הצליחה לחולל בחיי זה שבמקום לרוץ עם מוזיקה באוזניים, אני רצה עם חרדה בראש. קול עקשני שאומר: "אם יום אחד הברכיים ילכו... ובכן, הלך עלייך".
ומיד אחרי שנבהלתי בשבילי, נבהלתי בשביל הבת שלי. כי אם הדבר הזה גנטי, ייתכן שלא רק קיבלתי מאבא שלי משהו שלא ביקשתי. אולי גם העברתי אותו הלאה. ואז, מכל האנשים בעולם, נזכרתי דווקא בחבר של בעלי לשעבר.
כשרק התחתנו, החבר ההוא נהג לספר לנו שבכל פעם שהוא יוצא לדייט, כבר בפגישה הראשונה הוא עורך לעלמה תחקיר רפואי. יש סרטן במשפחה? מחלות לב? אין מצב לדייט שני. מבחינתו, כל אחת שישבה מולו הייתה אמא פוטנציאלית לילדיו, והוא לא התכוון להכניס למאגר הגנטי המשפחתי משהו חשוד. אני זוכרת שהקשבתי לו והגעתי למסקנה הרפואית היחידה המתבקשת: הבחור דפוק.
אבל השבוע, בפעם הראשונה, חשבתי: 'רגע. אולי מדובר בגאון שהקדים את זמנו?' כי פתאום הבנתי את הבאסה שבלהוריש לילד שלך משהו שלא היית מאחלת לו. ואם אנחנו כבר עושים לפני היריון בדיקות גנטיות למחלות מסוימות, אולי בעתיד נגיע לדייט עם תיק רפואי מפורט? הוא יציג את ה־HbA1c שלו, אני את ה־Lpa שלי, נזין הכול לאפליקציה והיא תודיע: "התאמה מצוינת לזוגיות, פחות מומלץ להתרבות".
לרגע אפילו קינאתי בחבר ההוא. האיש לפחות ניסה לעשות בקרת איכות לגורל. אבל בסופו של דבר הבנתי שאפשר לרצף גנים, לבקש מהדייט שלך היסטוריה רפואית של שלושה דורות, ועדיין אף בדיקת דם לא תבטיח לך ולילדייך חיים בלי הפתעות. המציאות, באופן מעצבן, מגיעה בלי טווח נורמה. ובדיעבד, מזל שאני לא יצאתי איתו. בטח היה מבקש להחזיר אותי למפעל אחרי 20 שנה בגלל פגם סמוי בייצור.