"רחש מסוקים מחריד את השמים והאוויר בחדר המתנה דחוס. היא מקשיבה לסיפורים של הנשים שלצידה ובבת אחת זה שוטף אותה, כאילו רכב דוהר חלף על פניה והתיז עליה מי גשם עכורים מתוך שלולית ענקית. כבר 14 שנים שהיא אמא, היא בקושי זוכרת מה העסיק אותה בחיים הקודמים לאימהות, מי הייתה כשלא נשאה את התואר הזה, 'אמא של לירי' או אמא של רומי', וגם את השנים הראשונות שנדמות לה עכשיו כנצח, הכניסה למגירה עמוקה, רק לא לפגוש שוב את הריק הזה". (מתוך "חדר המתנה").
היריון, לידה ואימהוּת מוצגים לא פעם כשיא המימוש הנשי, מסע מרגש אל פסגת האושר. אבל לצד ההתרגשות והציפייה, מתקיימת מציאות אחרת, שלרוב מושתקת: רגעים של פחד, חוסר אונים, כאב ולעתים גם טראומה. חוויות שלא תמיד זוכות לשיח פתוח או להכרה. מה קורה כשהטראומה של הלידה לא עומדת בפני עצמה אלא פוגשת מציאות חיצונית מטלטלת, כמו אירוע טרור או מלחמה? הספר "חדר המתנה" מאת נעה ישראלי־רוזנברג (הוצאת כנרת, זמורה), מבקש לפתוח דלת אל המקומות המודחקים האלה ולתת קול לחוויות האימהיות המורכבות בצל הטראומה של המציאות הישראלית.
גיבורות הספר הן שלוש נשים: אמא טרייה, מותשת ומבולבלת; מורה חדורת שליחות, בעיצומם של טיפולי פוריות; והשלישית בתחילת היריון לא מתוכנן, שהגיע בעיתוי הגרוע ביותר. הן יושבות בחדר ההמתנה של רופא בזמן שאירוע טרור מתחולל ברחוב. הגינקולוג יצא להגיש עזרה, והשלוש מסתגרות במרפאה בעל כורחן. בערב המתוח מתפתחת בין השלוש שיחה אינטימית. דווקא מול זרות גמורות הן מצליחות לדבר על מה שעד כה השתיקו בתוכן, וגם לזכות בהכרה ובתמיכה.
טלטלה של כל מי שהיית
נעה (42) מפרדס חנה, נשואה ואמא לשלוש, היא מטפלת ומלווה נשים בשדה ההיריון והלידה, טבע־תרפיסטית ומנחת קבוצות. הרעיון לספר נולד מעבודתה כמטפלת: "בעשור האחרון אני מלווה ומטפלת בנשים סביב היריון, לידה ואימהות בקליניקה שלי בטבע. אני פוגשת נשים שמתמודדות עם חוויות לידה קשות, פחד לקראת לידה חוזרת או עם הצעדים הראשונים של האימהות. מתוך המפגש עם עשרות נשים עלתה בי הקריאה לכתוב את הסיפור הזה ולתת קול לחוויה הנשית. בחרתי לספר על שלוש נשים שמייצגות חוויה קולקטיבית: להיות אמא בישראל. זו חוויה שיש בה גם ממד אוניברסלי, אבל היא נטועה עמוק במציאות המקומית. ישראל היא חלק בלתי נפרד מהשאלה איך זה להיות אישה ואמא כאן".
"אחרי הלידה יש פער גדול בין המציאות ובין הציפייה שתחזרי לגוף שהכרת ולאישה שהיית"
נעה עצמה לא חוותה טראומה בהיריון או בלידה, אבל היא מתארת את הפיכתה לאם כמהלך מטלטל ומשנה חיים: "המעבר לאימהות הוא מפץ, טלטלה של כל מי שהיית ושל כל מה שחשבת שתהיי. זה משבר זהות שמתרחש בו־זמנית בגוף, בנפש וברגש - בהיריון, בלידה וגם באימהות עצמה. יש פער גדול בין הציפייה שתהיי שמחה, שתחזרי לעצמך, לגוף שהכרת ולאישה שהיית ובין המציאות. אני פוגשת הרבה נשים שחוות בדידות עמוקה, קשיים ודיכאון. אחת הדמויות בספר נמצאת בטיפולי פוריות, ובכל זאת שואלת את עצמה אם היא בכלל רוצה להיות אמא. בישראל יש כמעט אוטומט כזה: כולן צריכות לרצות ילדים, ואין כמעט מקום לשיח בנושא. הרבה נשים מרגישות שאף אחד לא מבין מה עובר עליהן. הסביבה נותנת עצות ומסבירה מה 'צריך' לעשות, אבל הן עוד לא מוצאות את עצמן, לא מצליחות לתת מילים לחוויה".
גם הלידה הרבה פעמים מוצגת לנו בתרבות כמשהו קסום ונשגב למרות שזה לא תמיד ככה במציאות.
"נכון. לידה היא דבר בודד. האֵם אמנם מוקפת בצוות רפואי ואולי בן זוגה איתה, אבל בחוויה עצמה היא לבד. יש בזה משהו כל כך יצרי, חי, מלא נוזלים, לא האסתטיקה שרואים בסרטים, לא התינוק שיוצא בשלמותו אחרי כמה לחיצות. זה מסע חד־פעמי, שבו הפיזי, הנפשי והרגשי נפתחים לכל הכיוונים בו־זמנית. לידה היא סוג של טראומה שכל אישה מרגישה בעוצמה שונה".
ירידת מים באזעקה
הספר "חדר המתנה" אמנם לא מתרחש בזמן מלחמה, אבל הוא קורה על רקע אירוע טרור שמוסיף למתח ולטראומה. נעה בחרה להתייחס למציאות הישראלית המורכבת הזאת, מתוך הניסיון המקצועי שלה - בשנה האחרונה היא עורכת מעגלי עיבוד לידה לנשים שילדו במלחמה. "אני חלק ממיזם של מעגל נשים שיצרה קרן פרידמן גדסי, מייסדת Birth Oriented Thinking. "נפגשנו עם נשים שילדו בזמן המלחמה, כאלה שנאלצו ללדת בלי בן הזוג כי היה במילואים, ללדת בזמן אזעקה וללדת כשהן מפונות מביתן. לתוך טראומת הלידה עצמה מצטרפת טראומת המלחמה".
איך אפשר להתמודד עם זה?
"זה תהליך. כשאנחנו בתוך מלחמה או מצב חירום, קשה להתפנות לעיבוד של מה שקרה. בדרך כלל אנחנו עסוקים בלשרוד, לא עוצרים, והקשיים פשוט צצים בלי שנקשר אותם למה שעבר עלינו. אני מציעה לכל אישה, בייחוד לנשות מילואים, להתפנות לעיבוד של החוויה הזאת. הדברים האלה נשארים בגוף ובנפש. טראומה לא נעלמת עם הזמן. טראומה יכולה להיות לא רק סכנת מוות, אלא גם תחושה של חוסר הגנה מוחלט ובדידות. זה דורש כלים מקצועיים, מיומנות והנחיה כדי להבין מה קרה, איפה קפאנו ואיך לאסוף מחדש את חלקי הסיפור שהתפזרו. זה לא קסם, אבל זה תהליך שמאפשר לסדר את הנרטיב מחדש ולהכיר במה שעבר עלייך".
"בטבע יש אדמה מתחת לרגליים, השמיים עדיין מעלינו, השמש ממשיכה לזרוח. זה נותן תחושת רוגע"
נעה מטפלת בנשים המגיעות אליה באמצעות טבע־תרפיה, גישה הרואה בטבע שותף לתהליך הטיפול. המפגשים מתקיימים בחוץ, כמעט בכל מזג אוויר. "הקליניקה שלי היא תחת עץ חרוב. הטבע עבורי הוא לא סתם כלי, הוא שותף בטיפול. יש קשר אנושי בין המטפלת למטופלת, אבל יש גם קשר עם הטבע עצמו: מזג אוויר משתנה, בעלי חיים שמגיעים, ענף שבור שמזכיר משהו פנימי. כל אלה מהדהדים חוויה ומעצימים אותה. עבודה עם יסודות כמו אש, מים או אדמה מאפשרת חיבור לכוחות הפנימיים, למשאבים ולמה שתומך בנו. כשהנשים יוצאות מהבית, מהעיר, מהלחץ היומיומי, נכנסת לחוויה תחושת יציבות בסיסית. יש אדמה מתחת לרגליים, השמיים עדיין מעלינו, השמש ממשיכה לזרוח. זה נותן תחושת רוגע, חיבור, תקווה ואפילו קצת אמונה, גם בתוך טראומות, משברים וקושי. בעיניי החיבור הזה לטבע מאפשר עיבוד חוויות, ולחוויה להיות מלאה יותר פיזית, רגשית ונפשית".
ספרי על מטופלת שלך שהחיבור לטבע עזר לה.
"ליוויתי אישה שטיפולי הפוריות שלה נמשכו זמן רב. זה מצב מייאש ומתסכל, כל פעם סבל נוסף, כל פעם כישלון. כשהיא הגיעה אליי, הכול מסביב היה קיץ יבש, קוצים, אדמה סדוקה, וזה גם היה המצב הרגשי אצלה. לאט־לאט התחיל לרדת גשם, צמחו נבטים ירוקים, ובסופו של דבר היא גם הצליחה להיכנס להיריון. החיבור הזה, לראות את האדמה היבשה שמתחילה לחיות מחדש, העניק לה תחושת אפשרות: שמאחורי כל קושי, אפילו כשנדמה שהכול קפוא, תמיד קיימים זרעים שמחכים לצמוח בסבלנות. זה לא פתרון קסם, אבל זה נתן לה הרגשה שהיא פחות לבד עם הקושי, ושאפשר להמשיך ולהאמין שמשהו טוב יכול לגדול גם ממקומות קשים".
אילו תגובות את מקבלת מנשים על הספר?
"הרבה נשים אמרו לי שהן הרגישו כאילו הן חיו מחדש חלקים מהלידה או אחרי הלידה, ושפתאום יש מילים למה שלא ידעו לתת לו שם. הן חשבו שרק אצלן יש בעיה, ועכשיו הן מבינות שזאת חוויה אנושית משותפת. בעיניי, אחד הדברים החשובים שקורים כשנשים משתפות זו את זו הוא תחושת הביחד: גם מתוך זרות ותחושה של אי־ודאות, נוצרים חיבור, אינטימיות, מקום שבו אפשר להיות עם המעבר הזה ביחד, בלי תחרות או שיפוטיות. בשותפות הגורל הזאת יש נחמה וגם תקווה".
